יום חמישי ביוקסאם - אגם קצ'אופרלי ופלינג

למחרת לקחו אותנו במכונית קטנה, לאגם הקדוש גם להינדים וגם לבודהיסטים שהיינו בו בפעם הקודמת לפני אחת עשרה שנים. לא כמו אז, מגרש החנייה מעל הירידה לאגם היה מלא וגדוש במכוניות וג׳יפים וקייט ים הודים, אבל מרחוק נשמעה שירה וחצוצרות הבנו שיש אירוע. 

ירדנו בשביל והצטרפנו לתהלוכה ארוכה של אנשי הכפר, מזקן ועד ילד, נושאים את הספרים הקדושים על ידיהם ואנשי כפר אחרים עולים בשביל ונעצרים וקדים ליד כל ספר עם כפות ידיים צמודות ומנשקים את הספר הכרוך בבד משי צבעוני. הספרים אינם כרוכים ולמעשה אלה דפים מלבניים צרים המונחים בתוך קופסה מעץ ומכוסים בעטיפת בד צבעונית. 

על הרציף הארוך ליד האגם עצמו היו כמה נזירים וביניהם נזיר זקן שנראה מורה מכובד, שרים ומדקלמים ומחזיקים את כלי הקודש כמו בפוג׳ה במקדש, ושני נזירים תקעו בחצוצרות קטנות ובמרחק קטן מהם, על שפת האגם, ישבו שני נזירים עם חצוצרות ענקיות ארוכות, שהשמיעו  תרועת באס עבה כתשובה לשתי החצוצרות היבבניות יותר.

היו שם המון תיירים הודיים שהצטופפו ליד הנזירים וירדו מהרציף לעמוד ליד האגם על הדשא, והתנהגו בכבוד ובשקט יחסי כראוי למעמד הקדוש. מצאנו שם שני תיירים מערביים, רוסי צעיר מסנט פטרבורג וגרמניה צעירה שהצטרפה לנושאי הספרים. הם גרו ב homestay בכפר והתרגשו מאד מהאמונה התמימה שהייתה בטקס הזה.

עברנו שוב בדרכים מלאות עצים וכפרים על צלעות ההרים, 

משם נסענו לפלינג,  והפעם אנחנו שינינו את התוכנית, וביקשנו לעלות למנזר שהיינו בו לפני אחת עשרה שנה, ובדרך אליו פגשנו נזיר סיקימי מהכפר הסמוך שליווה אותנו, ועזר לנו בעליה התלולה והצרה בה בחרנו בטעות. המנזר הזה לא מפורסם ואין בו הרבה תלמידים ומורים, אבל הוא נשקף לנוף מדהים של סביבת פלינג ולידו יש יער שאפשר לעשות בו jungle treck, שחלק ממנו עשינו עד שהותקפנו על ידי עלוקות וידידנו הנזיר עזר לנו להיפטר מהן.

עלינו בעליה הארוכה והמתפתלת על כביש רחב שג׳יפים נוסעים עליו ורק המכונית הקטנה שלנו לא יכלה לעשות זאת. נכנסנו למנזר והפלא ופלא: גם שם הייתה פוג׳ה, אם כי בלי הוצאת ספרים מהמקדש, כי זה אירוע של פעם בשנה בכפר שליד האגם הקדוש. פשוט הירח הגיע למלואו וזו פוג׳ה קבועה פעם בחודש בכל המנזרים הבודהיסטים בסיקים. הקומה הראשונה הייתה בשיפוץ והטקס התקיים בקומה העליונה עם כל החצוצרות והתופים והדקלומים שהם מין שירה שמזכירה את טעמי המקרא… 

שמחנו מאוד לחזור למקום שכל כך ריגש אותנו אז, ונזכרנו בכל פרט בדרך למעלה ובדרך חזרה, ואפילו מצאנו את השביל בו נפרד מאתנו ידידנו הנזיר וירד לכפר שם חי עם משפחתו. (זה משהו שיש בסיקים ואני לא בטוחה שקיים בעוד קהילות בודהיסטיות, גומרים לימודי לאמה במנזר ועושים מדיטציה של שלוש שנים, שלושה חודשים, שלושה ימים ושלוש שעות ומקבלים את התואר לאמה, ואז אפשר לחזור לכפר ולחיות חיי משפחה ולשרת את הקהילה בטקסים ובאירועים דתיים.)

ארוחת צהריים אכלנו על המדרכה ליד הכביש מתחת למנזר, כשהמדריך המסור שלנו הביא אותה עם כל הכלים עטופה בנייר אלומיניום כדי שלא תתקרר. 

משם עלינו למקדש המפורסם של פלינג ושם כמובן הייתה עדיין הפוג׳ה מהבוקר, חצוצרות, תופים, דקלומים וכו׳, רק ששם היו המוני קייטנים הודים שנכנסו בסקרנות למקדש ועמדו בכבוד, וחלקם אפילו התיישבו לזמן קצר והקשיבו לתפילות.

המנזר מפורסם ב"מודל של העולם" לפי האמונות הטיבטיות, בנוי מעץ ומכיל תאור גרפי תלת ממדי של העולמות השונים שמהווים את היקום. 

משם כבר חזרנו למלון, הדרך הייתה כבר מוכרת משום שחלק ממנה עשינו כבר, בנסיעה למפלים אך המכונית הקטנה קרטעה וקפצה על האבנים בכל פעם שהדרך נעלמה והפכה למצבור אבנים בכל הגדלים. ושוב, מנוחה במלון, שיטוט קצר ביוקסאם הקטנה על כל חנויותיה הקטנות המכילות כל כך הרבה וביניהם דברים הרבה יותר מתוחכמים ממה שמצופה במקום כזה, וארוחת ערב טעימה בחדר. 

יום רביעי ביוקסאם - נסיעה למפלים

הג׳יפ הגיע והמדריך והנהג הציגו אותו כ mountain car ולא ידעו שזה פשוט ג׳יפ קטן וישן מאוד, מאלה שהאמריקאים יצרו במלחמת העולם השניה והיה מקובל בארץ בשנות ילדותי. הדרך הייתה מאוד משובשת, ולמרות שישבנו בנוחיות מאחור, בעוד שהמדריך והעוזר ישבו יחד על המושב שליד הנהג כשהעוזר מחזיק בזהירות את מגש הביצים שעבר אתנו את כל הדרך ביומיים הקודמים, הרגשנו את הקפיצות והטלטולים והדרך למפלים נמשכה בצורה כזאת כשהנוף המרהיב והטרסות הירוקות על המדרונות נוצצות באור השמש, וגגות הפח החדשים מבריקים מרחוק.

המפל הראשון הזכיר לי קצת את נחל ערוגות בתקופות טובות כשהזרם חזק אבל מסביב למפל הכל היה ירוק, והמפל הפך לנחל שבו נראים הרבה אשדות קוצפים וסלעים שחורים המציצים מהירוק כהה של הנחל.

במפל השני ממש אי אפשר להתקדם במכונית עוד לפני שהגענו אליו, בגלל כמות המכוניות העצומה שהגיעה אליו משני הכיוונים, בעיקר מכיוון פלינג, דרומית ליוקסאם. הג׳יפים והמכוניות הפרטיות והמוניות היו מלאים בקייטנים הודים על משפחותיהם, שכולם עלו למפל והצטלמו בפוזות של דוגמנים, או בסלפי מסוכן על הסלעים הבולטים במים. 

אין ספק שהמפל הזה יותר גדול ויפה ומרשים, ויש הרבה בריכות גדולות שנקוות בין הסלעים לאורכו. היה צפוף מאוד ולא הצלחנו להתקרב לבריכה הגדולה בקצה, אבל בשבילי ההתבוננות בקייטנים הייתה חוויה אנתרופולוגית יפה בפני עצמה, מעניין לראות את בני המעמד הבינוני הגדל בהודו, מאוד דומים לבני המעמד הבינוני במערב, אך בכל זאת ייחודי. ראשית ביכולת ההנאה מדברים פשוטים וילדותיים לכאורה בעיני המערביים המתוחכמים לכאורה, ושנית במשפחתיות החזקה שכמוה אפשר עוד לראות בישראל, אך הרבה פחות בארצות כמו ארה״ב או אירופה, שבהן רק המהגרים שהתבססו ועלו למעמד הבינוני עדיין שומרים על קשר משפחתי כל כך חזק.

חזרנו למלון, ארוחת הצהריים הוגשה בחדר כמו שהתרגלנו, וישבנו על המרפסת הקטנה לקרוא ולהתבונן בחצרות הקרובות, באנשים המטפלים בפרות או ביאקים, קוטפים עשבים וירקות מגינת הירקות המגודרת, ופועלים הבונים בתים וסוחרים שקי מלט על גבם בעלייה לבתים הנבנים במעלה המדרון התלול.

כאן המקום לדבר על יוקסאם, כפר שהפך מקום יציאה לטרקים ולסיורים, וכל בית שני בו הפך למלון או למשרד לטרקים וטיולים, וחוץ מזה נבנו בו מלונות ענקיים שאינני יודעת מי מתארח בהם, שהרי לא מגיעים לשם כמעט קייטנים הודים, ורק קבוצות גדולות של צעירים הודים, כמו אחת שראינו יוצאת לטרק עם התרמילים הכבדים על גבם, מגיעות לעתים רחוקות. יש בו המון חנויות שרובן מציעות הכל: חטיפים, פינוקים מערביים כמו קורן פלקס, ציוד לטרקים, בגדים חמים, ודברי צמר סרוגים יפים. מי קונה את כל ההיצע הזה? תעלומה.

יום שלישי ביוקסאם - מן הכפר אל המנזר

התחלנו ללכת והפעם בדרך פחות תלולה מהכפר לכיוון מנזר שכמובן ניצב בראש הר גבוה, והדרך אליו רחבה למדי אבל היא הפכה מאוד תלולה.

 ושוב האבנים הבולטות אך הקטנות מכדי לשים עליהן את כף הרגל, ושוב קשה לי לעלות, ואפי נותן טיפים איך לנצל יותר טוב את מקל ההליכה ועוזר בקטעים הקשים עוד יותר, אבל בינתיים השמש יצאה מבין העננים והתחיל להיות חם. העלייה נמשכה ונמשכה ובכל פעם שנדמה היה לי שזה סוף המדרון כי לא נראה שום דבר גבוה יותר, הדרך התפתלה והעלייה נמשכה בתלילות והיה לי פחות ופחות כוח להמשיך.

. אפי הגיע לפני למנזר ונופף לי מלמעלה ואני רק רציתי לשכב ולא לזוז ולא לדבר עד הערב… 

צנחתי על הדשא ושכבתי בלי לזוז עד שהתחלתי להתאושש, ואפי חשב שצריך לבדוק אם במסלול למחר יש עליות כאלה.

מהמנזר היפה המשכנו בדרך רחבה ומתונה דרך כפר קטן. ישבנו וחיכינו למדריך שדיבר עם מישהו, וראינו את הילדים של בית הספר המקומי היסודי הקטן יוצאים להפסקה ומשחקים בחצר הקטנה, לבושים במדים המוקפדים עם עניבות וחצאיות קפלים. אחד הילדים הגדולים צלצל בפעמון גדול לסיום ההפסקה, ושתי הכיתות הקטנות נכנסו אל החדרים וזהו בית הספר כולו במצב של לימודים…

הרודדנדון העץ הרשמי של סיקים 

הדרך המתפתלת הוליכה אותנו בעליה אל המנזר והמקדש הגדול שהיו בו גם כמה סטופות לבנות עטופות בסרטי משי לבנים. כל המתחם היה מוקף דגלים לבנים על עמודי במבוק גבוהים, וערימות של עמודים עם דגלים היו מונחות על האדמה, מחכות שיתקעו אותם באדמה. היו שם אנשים מהכפר שהכינו את העמודים ותקעו אותם וגם היאקים שלנו והעוזר של המדריך היו שם. 

שאלנו את המדריך כמה זמן עד שנגיע למלון, והוא ענה שאנחנו מכינים את האוהל וישנים על הדשא שליד המקדש. נדהמנו, רק אתמול הוא אמר שנגיע לישון במלון, ואפי צילם במצלמה בלי חשבון, מתוך הנחה שיוכל להטעין את הבטרייה בערב. הוא היה נבוך, ולא ידע מה להגיד. שאלנו אותו מה התוכנית למחר ואם תהיה עלייה קשה כמו היום, והוא ענה הפעם בלי להמעיט כמו שעשה עד עכשיו, שתהיה ירידה מאוד ארוכה וקשה ואחר כך עלייה קשה וארוכה וההליכה תהיה יותר ארוכה. אמרנו לו שזה לא טוב והיום היה קשה מדי. ניסינו לדבר עם בעל המלון הנחמד, שכל כך התנצל והבטיח לפצות אותנו במסלולי הליכה מתאימים, והסברנו לו שקשה לנו לתקשר עם המדריך ובגלל זה חשבנו שנחזור למלון, ואנחנו לא בטוחים במה שהוא אומר לנו כי מי יודע למה התכוון כשאמר שנחזור למלון, ומי יודע למה הוא מתכוון כשהוא אומר דברים אחרים… השיחה נקטעה והבאטריות של הטלפונים שלנו ושל המדריך התחילו להתרוקן, וכמובן שלא היה שם חשמל למרות שהיו חוטי חשמל ואפילו נורת חשמל ב״מטבח״, צריף גדול וריק עם כמה קופסאות עץ שבו היה כל הציוד, והעוזר כבר טרח על הכנת ארוחת הצהריים. 

בינתיים נרגענו קצת כשהעייפות הגדולה של אחרי ההליכה עברה, וישבנו ליד האוהל וקראנו, כשהשמש מאירה והמקום השקט והנחמד משרה עלינו הרגשה של שלווה ושקט. אכלנו בחוץ על מזרונים שפרשו לנו ונהנינו מאוד. ילדי הכפר הקרוב הגיעו לשחק כדורגל על הדשא והאוהל שלנו לא הפריע להם. אך השמיים התקדרו והתחיל לרדת גשם ונשמעו רעמים ונראו ברקים בשמים, התחבאנו באוהל והילדים המשיכו לשחק עוד כשעה, מבלי להתייחס לגשם שירד בעוצמה בלי הפסקה. בערב נפסק הגשם והוזמנו ל״מטבח״, ישבנו על ספסל מאולתר ליד שולחן של תיבת עץ ועליו נרות, ממש רומנטיקה. לפני הארוחה הגיעה סוף סוף השיחה מבעל המלון, שכתבנו לו הודעה בטלפון, שהודיע שמחר ייקחו אותנו בג׳יפ מהמנזר למפלים יפים ואחר כך נחזור למלון והמסלול הקשה יבוטל.

הלילה היה בהיר והירח כמעט מלא, והיה נעים לצאת לשירותים ולקום לבוקר יבש וצח כשהשלג באחת הפסגות הגבוהות נחשף לעיניים לראשונה מאז שהגענו להרים, לפני תשעה ימים! אפי חגג עם הצילומים כשהוא יודע שבערב יוכל להטעין את הבאטריה, ואני התחממתי ונהניתי מהציפייה לג׳יפ שיבוא לקחת אותנו למפלים ואחר כך למלון המפנק, יחסית כמובן.

הרי השלג פעם ראשונה 

בינתיים אפי קשר שיחה עם אנשי הכפר שבאו להמשיך בתקיעת עמודי הבמבוק הגבוהים, שאחד מהם היה צעיר דובר אנגלית, והוא סיפר שהחגיגה הצפויה שם למחרת הייתה לכבוד יום הפטירה של סבא שלו, שהיה ראש המנזר הזה. אך כיום אין בו נזירים קבועים ויש בו בית ספר לנזירים שנראה סגור ואולי עוד לא נפתח.