חגיגות יום העצמאות של הודו

המשך הדרך היה כבר יותר קל והגענו אחרי הצהריים למשרד הנסיעות בלה, משם לקח אותנו אחד הנהגים העובדים עם הסוכן לגסטהאוז. 

למחרת היה יום העצמאות של הודו, בארוחת הבוקר לקול נאומו המלא התרגשות של ראש הממשלה מודי ברדיו, סיפרה בעלת הבית שהיא הולכת עם אמא שלה ובתה הקטנה לרחבת הפולו בעיר בה יהיה טקס עם ריקודים והופעות. קפצנו על המציאה והצטרפנו אליהן ביחד עם שתי צעירות סיניות מסינגפור שגרו בגסטהאוז.

כשהגענו למגרש הפולו היו כבר המוני אנשים על המדרגות משני צדי המגרש ועל הרחבה עצמה בריבוע צפוף שהקיף אותה.

טאשי, בעלת הבית שלנו, נדחפה בקלילות עם בתה ואמא שלה קדימה ורמזה לנו לבוא בעקבותיה. התיישבנו בשורה הראשונה ומשם ראינו את כל ההופעות. המגרש הענקי היה מקושט בדגלי הודו ובצבעי הדגל. ההופעות היו שילוב של פולקלור לאדאקי בביצוע להקה מקומית שכללה נשים בתלבושות הצבעוניות וכובעי הקוברה בצבע התכלת העז ורקדנים גברים בכובעים בצבע זהוב בליווי תזמורת מסורתית של תופים וחצוצרות. הם רקדו לאט מאוד כמו שכבר ראינו בהזדמנויות קודמות למרות המוזיקה הקצבית ועליזה של התזמורת.

בניגוד להם ילדי בתי הספר השונים הופיעו בליווי מוזיקה הודית בוליוודית קצבית וניענעו את גופם בהתאם, ואפילו היה בית ספר שהריקוד לווה בראפ הודי ותנועות הגוף היו בהתאם… הרבה בתי ספר הוסיפו גוון חינוכי מפורש יותר משימוש בצבעי הדגל והילדים היו לבושים כבני הדתות השונות, נוצרים, מוסלמים, הינדים ואפילו סיקים עם תרבוש גדול. כולם רקדו במקצועיות מרשימה אבל אני מוכרחה להודות שבית ספר לונדון, שבו לומדות בנותיהם של בעלי הבית שלנו נתן הופעה מרשימה ביותר, עם השקעה בתלבושות אחידות ובמטריות בצבעי הדגל, כנראה שלבית ספר פרטי יש יותר משאבים מאשר לבתי הספר הממשלתיים. בית ספר אחד הופיע בריקוד חינוכי עם מטאטאים ופחי אשפה וכרזות חינוכיות נגד עישון ואפילו כמה תלמידים שהתחזו לשיכורים והפכו לפיכחים במהלך הריקוד בעזרת התלמידים.

אחרי כל הריקודים הגיעה לרחבה תזמורת היחידה המקומית של לאדאק, Ladakh scouts, חלקם מנגנים בחמת חלילים ועל כתפיהם גלימה סקוטית משובצת, וחלקם מתופפים וכולם מתנדנדים מצד לצד לפי הקצב בדומה לתזמורות בתי הספר התיכוניים שכל תלמידיהם שחורים בארה״ב, אך בהרבה פחות עיכוסים וניענועים, בכל זאת חיילים ועוד הודיים…

מדי פעם הודיעו ברמקול על תרומות לבתי הספר השונים בעקבות ההופעות שלהם, ובעלת הבית שמחה לבשר לנו עליהן בהתרגשות. לבסוף הוזמנו נציגים של בתי הספר השונים שצעדו בסגנון צבאי מוקפד אל מול במת המכובדים וקיבלו גביעים בהתאם לשביעות הרצון מההופעות שלהם. מעניין שגם בית הספר הצבאי, שהוא בית הספר של ילדי אנשי הצבא המשרתים בלאדאק, ובני משפחותיהם גרים במחנות המטופחים ליד העיר, זכה כמובן גם כן בפרס. הבת של בעלי הבית התאכזבה מכך שבית הספר שלה לא זכה בפרס הראשון וניו מנו אותה שזה יקרה בשנה הבאה.. 

טאשי, בעלת הבית שלנו 

הסבתא 

מעניין שהלאדאקים גילו פאטריוטיות רבה, נסעו באופנועים עם הדגל, חנויות הניפו דגלים, וההתלהבות מההופעות ובמיוחד מהתזמורת הצבאית נראתה אמיתית והם באמת מרגישים חלק בלתי נפרד מהודו, ופעם אפילו בעל הבית דיבר על הקשמירים שמגיעים לעיר ועובדים בעבודות מזדמנות וציין שהם שונים מאוד מהמוסלמים המקומיים שנמצאים בכל מקום בלאדאק, בכפרים מעורבים ובעיר העתיקה של לה. 

ולסיום תמונה לקרניבורים: 

מראה משוק הבשר המוסלמי