הכניסה לסטוק הייתה מקושטת בשערים ובדגלים והרבה שוטרים וחיילים נראו ליד הכביש ובשטחים הריקים סביבו. הכפר כולו היה מקושט בדגלים, שוטרים בכל פניה כיוונו את התנועה ואנחנו עצרנו ליד הפניה האחרונה לפני המנזר, ונפרדנו מהנהג. אנשים זרמו בכיוון המקדש והפסל ועברו דרך המנזר, שם עמדו חיילים וחיילות ובדקו את הנכנסים ואת תיקיהם. כולם היו לבושים בתלבושת המסורתית, הגברים במין שמלה שחורה מבד עבה עם חגורה צבעונית, והנשים עם שמלה שחורה וחגורה צבעונית גם הן, על ראשן חבשו כובע צבעוני גבוה. הן היו עטויות בשאל צבעוני עם חוטי זהב המשתלשלים ממנו ובידיהם החזיקו פרחים מהגינות או פרחי פלסטיק מפוארים. (כאן המקום לספר על המנהג המוזר של הטיבטים והלאדאקים לקשט את בתיהם ואת הכיתות והמקדשים בפרחי פלסטיק ענקיים, דבר שבלאדאק נראה עוד יותר מוזר מפני שעכשיו הכל פורח ויש פה פרחים ענקיים ומדהימים ביופים.)
התחלנו לעלות לגבעה עליה ניצב המקדש והפסל הגדול, וראינו שהכביש למעלה ממש טרי, נראה כאילו רק אתמול סללו אותו, ואכן כשהיינו שם עם וויוק בריטריט זאת הייתה רק דרך עפר.
הכל היה מקושט בדגלים וכשהתקרבנו למקדש שוב נבדקנו ועברנו בשער חשמלי והגענו לרחבה הגדולה שליד המקדש שכולה הייתה מכוסה בברזנטים וליד המקדש גם בשטיחים העבים הצבעוניים שאפשר לראות בכל בית ובכל מנזר מונחים על דרגשי הישיבה.
כל הזמן זרמו עוד ועוד אנשים, לבושים בתלבושות המסורתיות, עם ילדים קטנים ותינוקות, וקבוצה גדולה של גברים מבוגרים בתלבושת המסורתית ועם המון מדליות על חזיהם ועל ראשיהם כובעי הצבא ההודי הסתדרו בשתי שורות ארוכות כמו למסדר. אלה היו יוצאי הצבא בכפר סטוק שיזמו וגם מימנו חלק גדול מהפרויקט של המקדש והפסל.
קבוצה אחרת של נשים שעל ראשיהן היה כובע שנראה קצת כמו נחש קוברה או כמו קשקשי קרוקודיל, ועל התלבושת המסורתית הרגילה שלהן היו המון תכשיטים וקישוטים צבעוניים וכמובן שכולן נשאו בידיהן פרחים.
והוא סובב את המקדש והגיע למדרגות מלווה בהרבה נכבדים ובשמשיה מסורתית שהגנה עליו מהשמש. הוא עלה במדרגות וכולם נעמדו וצילמו, והצפיפות הייתה די גדולה והתיירים סביבנו דחפו וניסו לצלם בכוח, ואז הבנתי כמה נחמד בטיצ׳ינג במקלאוד כשאי אפשר לצלם וכולם יושבים ומחזיקים ידיים צמודות לחזה ומחייכים אליו…
המכובדים נכנסו למקדש וברמקול נשמעו הצ׳אנטים המוכרים כל כך מהלימודים במקלאוד, אחר כך הוציאו מושב נמוך מכוסה בד מוזהב לדאלאי לאמה, והוא התיישב עליו ברגליים משוכלות עם מיקרופון קטן מחובר לאוזנו והתחיל לדבר. לידו ישב נזיר לאדאקי עם מיקרופון שתרגם ללאדאקית, ולמטה ממש מתחתיו ישבו כל הזרים כשמהתרגם הרשמי של הדאלאי לאמה לאנגלית עומד מולם ומתרגם להם בלי מיקרופון.
לי היה קשה לשמוע אותו כי הוא דיבר כשהדאלאי לאמה מדבר, ואחר כך הלאדאקי מתרגם ברמקול אז אני מסתפקת במה שאפי שהצליח לשמוע טוב יותר מסר לי. בתחילה דיבר על יוצאי הצבא שיזמו וביצעו את הקמת הפסל והמקדש, וגישר בין האיסור המוחלט בדהארמה לפגוע ביצור חי, ובין היותם של היוזמים אנשי צבא. הוא דיבר על כך שהשירות הצבאי נותן להם הזדמנות להתאמן בלהיות גמישים ולהיות חזקים וזה חשוב מאוד. גם העובדה שלמרות היותם אנשי צבא הודיים לא שכחו את המורשת ועכשיו הם פועלים למענה ולמען הקהילה היא חשובה ומעידה על התכונות הטובות שלהם. אחר כך דיבר על ארבע האמיתות של בודהה ועל הייחוד שלו כמי שלא ביקש מתלמידיו להאמין לו אלא לנסות ולבדוק. ואז על מה שנקרא: הסיבוב השני של גלגל הדהארמה, כלומר התפתחות הבודהיזם הצפוני, שהאידאל שלו הוא הבודיסהאטווה (מי שכמעט הגיע להארה ועצר כדי לעזור לאחרים להשתחרר מן הסבל ולהגיע להארה) ולא ההארה. הנאום הקצר הסתיים והחצוצרות והתופים פצחו בנגינה עליזה וכל התיירים ואפילו המקומיים הצטופפו לראות אותו מקרוב והוא יצא מוקף נכבדים ושומרי ראש, בצורה שונה לגמרי מהדרך בה יצא מהטיצ׳ינג, הרבה פחות מכובדת לדעתי.
אפי נדחף וצילם אותו ממש מקרוב
אפי אמר אחר כך שזה לא חוכמה גדולה מפני שבמקלאוד הם עושים את זה ארבע פעמים בשנה לפחות, ואסור להכניס מצלמות למקדש. זה נכון, ואולי גם האופי של הטיבטים וכמויות הנזירים במקדש במקלאוד משפיעים על ההתנהגות השקטה, מי יודע?
אחרי שהדאלאי לאמה הגיע למכוניתו ונסע לארמון המלך לאכול שם צהריים, כולם עמדו בתור להיכנס למקדש חוץ מאתנו שכבר היינו בו. בינתיים קבוצת הנשים עם כובעי הקוברה נעמדו בשורה והתחילו לרקוד לקול צלילי התזמורת העליזה. הריקוד שלהן היה מאוד איטי, ממש צעדים מלאי תשומת לב כמו בהליכת mindfulness במדיטציה.
הקהל התיישב מסביבן, ובאמצע הרחבה הועמדו שני שולחנות קטנים ועליהם זרי פרחים ענקיים שהנשים החזיקו קודם בידיהן. התיישבנו על המדרגות של המקדש והתבוננו בריקוד השקט והחיננני, ובקהל היושב ונהנה, כשכל הזמן עוברות נשים ומחלקות צלחות חד פעמיות ועליהן אורז מתוק עם קטניות, וצ׳אי בכוסות חד פעמיות. אחרי הנשים רקדו יוצאי הצבא עם המדליות הכבדות שלהם וגם הם התנועעו באיטיות ובתשומת לב, צועדים פנימה והחוצה בסדר קבוע ורק בסוף הריקוד מושיטים את ידיהם עם הצעיפים הלבנים לתוך המעגל. ואז הצטרפו אליהם גם הנשים וכולם רקדו יחד, ובראש השורה המתעגלת רקד יושב ראש התאגדות יוצאי הצבא, וכולם ניגשו אליו ושמו צעיפים לבנים סביב צווארו, עד שנוצרה שכבה עבה וכבדה של צעיפים על צווארו, אך הוא המשיך לרקוד בלי להתייחס והריקוד נמשך ונמשך.
הרגשנו לא נעים כי הזוג הגרמני והילדה הלכו למנזר לחכות שם בצל, וחשבנו שאולי הם כבר רוצים לחזור למלון, אז הלכנו וירדנו למנזר, עייפים אך מרוצים מהחווייה המקומית והאותנטית שעברנו. למטה, ברחבה גדולה מתחת לגבעה עמדו מקומיים ליד סירים ענקיים וחילקו ארוחת צהריים לכל מי שרוצה, הזוג המבוגר שנסע אתנו הלכו לאכול ואנחנו התקדמנו למנזר.
אחרי שנפגשנו כולנו במנזר ירדנו למכונית ונסענו ללה. בדרך עוד ראינו את ילדי בית הספר בתלבושת מחכים לשיירת הדאלאי לאמה שתחזור אחרי סעודת הצהריים המלכותית ונפנפו להם לשלום והם הריעו את ה״ז׳ולאיי״ המסורתי בשמחה.
הורדנו את הגרמנים בגסטהאוז כי הילדה הרגישה לא טוב והקיאה, והמשכנו ללה, שם אכלנו ובדקנו אם הדרך לפונגאנג עדיין סגורה, ואכן כך היה. כנראה שהסלעים דורשים פיצוצי דינאמיט והרבה עבודת יישור וזה ייקח עוד זמן. אחד השותפים לנסיעה לסטוק סיפר שפגש מישהו שרכב על אופנוע מפאנגונג וכשהגיע למקום הסגור נסע בדרך עוקפת הקרובה לגבול, שהיא לא ממש דרך סלולה והנסיעה נמשכה כל הלילה והייתה קשה מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה