ביום רביעי, 7.7, היום בו נחוג עיד אל פיטר ברחבי העולם, לא יכולנו לנסוע לארו, הכפר בהרים צפונה לסרינאגאר, ויצאנו לטייל עם שני אנגלים שהיו אתנו במלון במסגדים הגדולים ובעיר העתיקה. הסיור לא היה מרשים במיוחד, לא היו הרבה אנשים במסגדים ורק בפארקים ישבו משפחות ועשו פיקניק. רוב החנויות היו סגורות ורק במרכז העיר העתיקה היו קצת דוכנים של ממתקים ופירות.
חזרנו למלון ומייד בדקנו את המייל , כמו שעשינו במשך השבוע שלפני כן, מאז שנודע לנו שדינה אחותי הגדולה עברה שבץ מוחי קשה מאוד והיא מאושפזת בטיפול נמרץ. המייל היה קצר: דינה איננה. מיד כתבתי לילדים והם כבר ידעו ואז דיברנו עם המשפחה וכתבתי להם ואפילו שלחתי משהו שיוכלו לקרוא בהלוויה.
אמנם זה לא היה מפתיע, שבץ מוחי קשה כשהגוף כבר חלש ממחלות אחרות לא משאיר הרבה תקווה, אבל בכל זאת האובדן הזה הכאיב לי והשאיר את חותמו. ידענו שלהגיע לשבעה יהיה קשה ויקר, ומיד החלטנו לא לנסות אפילו. אף על פי שאני מאוד מאמינה בכוח המרפא של המנהג היפה הזה, וידעתי שזה יחסר לי, החלטנו בכל זאת לא לעשות את המאמץ הזה. שארית היום עברה בהרהורים ובזיכרונות מהילדות והנעורים, ומההשפעה הגדולה של אחותי עליי ועל חיי. כנראה שרק היעדר מוחלט של אדם מעלה בנו את ההכרה בדברים היפים והמיוחדים שלו ומעורר זכרונות על הרגעים היפים שעברנו אתו. גם הימים הבאים עברו כשהמחשבות על אחותי ועל המשפחה היושבת שבעה עכשיו עולות שוב ושוב.
תגובה 1:
אתי יקירתי, משתתפת בצערך. קשה לאבד את אחותך הגדולה. וזה הזמן ליישם את לימודי הבודהיזם ולראות את הצד היפה של הדברים.
הוסף רשומת תגובה