יום שלישי ביוקסאם - מן הכפר אל המנזר

התחלנו ללכת והפעם בדרך פחות תלולה מהכפר לכיוון מנזר שכמובן ניצב בראש הר גבוה, והדרך אליו רחבה למדי אבל היא הפכה מאוד תלולה.

 ושוב האבנים הבולטות אך הקטנות מכדי לשים עליהן את כף הרגל, ושוב קשה לי לעלות, ואפי נותן טיפים איך לנצל יותר טוב את מקל ההליכה ועוזר בקטעים הקשים עוד יותר, אבל בינתיים השמש יצאה מבין העננים והתחיל להיות חם. העלייה נמשכה ונמשכה ובכל פעם שנדמה היה לי שזה סוף המדרון כי לא נראה שום דבר גבוה יותר, הדרך התפתלה והעלייה נמשכה בתלילות והיה לי פחות ופחות כוח להמשיך.

. אפי הגיע לפני למנזר ונופף לי מלמעלה ואני רק רציתי לשכב ולא לזוז ולא לדבר עד הערב… 

צנחתי על הדשא ושכבתי בלי לזוז עד שהתחלתי להתאושש, ואפי חשב שצריך לבדוק אם במסלול למחר יש עליות כאלה.

מהמנזר היפה המשכנו בדרך רחבה ומתונה דרך כפר קטן. ישבנו וחיכינו למדריך שדיבר עם מישהו, וראינו את הילדים של בית הספר המקומי היסודי הקטן יוצאים להפסקה ומשחקים בחצר הקטנה, לבושים במדים המוקפדים עם עניבות וחצאיות קפלים. אחד הילדים הגדולים צלצל בפעמון גדול לסיום ההפסקה, ושתי הכיתות הקטנות נכנסו אל החדרים וזהו בית הספר כולו במצב של לימודים…

הרודדנדון העץ הרשמי של סיקים 

הדרך המתפתלת הוליכה אותנו בעליה אל המנזר והמקדש הגדול שהיו בו גם כמה סטופות לבנות עטופות בסרטי משי לבנים. כל המתחם היה מוקף דגלים לבנים על עמודי במבוק גבוהים, וערימות של עמודים עם דגלים היו מונחות על האדמה, מחכות שיתקעו אותם באדמה. היו שם אנשים מהכפר שהכינו את העמודים ותקעו אותם וגם היאקים שלנו והעוזר של המדריך היו שם. 

שאלנו את המדריך כמה זמן עד שנגיע למלון, והוא ענה שאנחנו מכינים את האוהל וישנים על הדשא שליד המקדש. נדהמנו, רק אתמול הוא אמר שנגיע לישון במלון, ואפי צילם במצלמה בלי חשבון, מתוך הנחה שיוכל להטעין את הבטרייה בערב. הוא היה נבוך, ולא ידע מה להגיד. שאלנו אותו מה התוכנית למחר ואם תהיה עלייה קשה כמו היום, והוא ענה הפעם בלי להמעיט כמו שעשה עד עכשיו, שתהיה ירידה מאוד ארוכה וקשה ואחר כך עלייה קשה וארוכה וההליכה תהיה יותר ארוכה. אמרנו לו שזה לא טוב והיום היה קשה מדי. ניסינו לדבר עם בעל המלון הנחמד, שכל כך התנצל והבטיח לפצות אותנו במסלולי הליכה מתאימים, והסברנו לו שקשה לנו לתקשר עם המדריך ובגלל זה חשבנו שנחזור למלון, ואנחנו לא בטוחים במה שהוא אומר לנו כי מי יודע למה התכוון כשאמר שנחזור למלון, ומי יודע למה הוא מתכוון כשהוא אומר דברים אחרים… השיחה נקטעה והבאטריות של הטלפונים שלנו ושל המדריך התחילו להתרוקן, וכמובן שלא היה שם חשמל למרות שהיו חוטי חשמל ואפילו נורת חשמל ב״מטבח״, צריף גדול וריק עם כמה קופסאות עץ שבו היה כל הציוד, והעוזר כבר טרח על הכנת ארוחת הצהריים. 

בינתיים נרגענו קצת כשהעייפות הגדולה של אחרי ההליכה עברה, וישבנו ליד האוהל וקראנו, כשהשמש מאירה והמקום השקט והנחמד משרה עלינו הרגשה של שלווה ושקט. אכלנו בחוץ על מזרונים שפרשו לנו ונהנינו מאוד. ילדי הכפר הקרוב הגיעו לשחק כדורגל על הדשא והאוהל שלנו לא הפריע להם. אך השמיים התקדרו והתחיל לרדת גשם ונשמעו רעמים ונראו ברקים בשמים, התחבאנו באוהל והילדים המשיכו לשחק עוד כשעה, מבלי להתייחס לגשם שירד בעוצמה בלי הפסקה. בערב נפסק הגשם והוזמנו ל״מטבח״, ישבנו על ספסל מאולתר ליד שולחן של תיבת עץ ועליו נרות, ממש רומנטיקה. לפני הארוחה הגיעה סוף סוף השיחה מבעל המלון, שכתבנו לו הודעה בטלפון, שהודיע שמחר ייקחו אותנו בג׳יפ מהמנזר למפלים יפים ואחר כך נחזור למלון והמסלול הקשה יבוטל.

הלילה היה בהיר והירח כמעט מלא, והיה נעים לצאת לשירותים ולקום לבוקר יבש וצח כשהשלג באחת הפסגות הגבוהות נחשף לעיניים לראשונה מאז שהגענו להרים, לפני תשעה ימים! אפי חגג עם הצילומים כשהוא יודע שבערב יוכל להטעין את הבאטריה, ואני התחממתי ונהניתי מהציפייה לג׳יפ שיבוא לקחת אותנו למפלים ואחר כך למלון המפנק, יחסית כמובן.

הרי השלג פעם ראשונה 

בינתיים אפי קשר שיחה עם אנשי הכפר שבאו להמשיך בתקיעת עמודי הבמבוק הגבוהים, שאחד מהם היה צעיר דובר אנגלית, והוא סיפר שהחגיגה הצפויה שם למחרת הייתה לכבוד יום הפטירה של סבא שלו, שהיה ראש המנזר הזה. אך כיום אין בו נזירים קבועים ויש בו בית ספר לנזירים שנראה סגור ואולי עוד לא נפתח.