יום שבת, יולי 23, 2005

General view of our area
A cloud over mcLeod (read aloud...)
Our lovely room at Ninandi Niwas
At rhe Tibetan Neighbourhood
Nunnery in a Cloud
Snail Mega Size
More Typical weather
Folk Violin player
The dancers and us
Tibetan dancer after dancing for HH
Sunshine on the valley near darmasala
Praying flags on Nandi Niwas
Gila and Michal, two good hearted buddhists
typical weather
Our Flat in Ninandi Niwas, McLeod Ganj

Pictures from Last days in McLeod


The terrace of Ursula, Nyima's "grandmother"
Nyima's room

Pictures of Nyima Tsam


Listning to the Lam Rim (efi in front...)
Israelies at the teaching
The chair of the dalai Lama
Westerners corner

Pictures from HH the dalai Lama teaching


יום חמישי, יולי 14, 2005

2-8.7.05 שבוע אחרון במקלאוד


בין הישראלים הקבועים במקלאוד עזרה לנו מאוד גילה, שנמצאת כאן כבר שבע שנים וגרה באותו בניין דירות שבו אנו גרים. גילה לומדת את הקורס שאפי לקח אחרי הצהרים עם הנזירה כבר בפעם השלישית, והיא עסוקה מאוד בתרגול מדיטציה ובשיעורים עם המורה המיוחד שלה. לנו עזרה למצוא את הדירה ונתנה כל מיני טיפים על מקומות במקלאוד שבהם אפשר לקנות אוכל טוב. אך ביום השני של הטיצ'ינג נפלה ונקעה את הרגל ובתחילה לא הבינה כמה זה חמור והמשיכה ללכת ואז הרגל התנפחה והיא ממש לא יכלה לדרוך. החברים הישראלים גילו רוח צוות למופת וכולם התבנדבו לעזור לה להגיע בכל זאת למקדש לטיצ'ינג ולחזור, (ירידה ועלייה תלולות מאוד) ולקנות לה אוכל ולבשל. ביניהם התבלטה מיכל, בחורה בשנות השלושים שנמצאת גם כן שנים רבות במקלאוד, "on & off" וגם היא לומדת כבר אצל מורה מיוחד ומתרגלת הרבה מאוד במדיטציה. מיכל גרה ממש לידינו, ולא כמו לשתי הגרמניות שגם הן שכנות שלנו ולא התקרבו אלינו בצורה די בולטת, למרות שהן מיודדות עם רוב הישראלים ועזרו גם הן לגילה במסאג'ים המיוחדים שלהן, הפכה לחברה טובה ועזרה לנו מאוד – היא סיפרה את שנינו בצורה מופלאה, ממש מקצועית וכולם שיבחו את עבודתה ואמרו שאנחנו מסופרים נפלא. גם מיכל קשורה לארץ ומגיעה לעתים קרובות וכמו גילה היא מלווה את הגעתם של לאמות ומורים חשובים, וקשורה לאגודת ידידי טיבט בישראל. ממנה נודע לנו כי המוזיאון על תולדות הכיבוש הסיני והבריחה הגדולה שנמצא בכניסה למקדש והתפעלנו ממנו מאוד ביום הראשון שבאנו למקלאוד, תוכנן למעשה על ידי אנשי האגודה שעזרו לטיבטים בכל צעד בבניית המוזיאון ואחד מהם אף היה המנהל הראשון של המוזיאון במשך שנתיים. הישיבה המשותפת בטיצ'ינג קירבה אותנו מאוד, והחשדנות ההדדית שאולי ליוותה את הפגישות הראשונות נעלמה. אלה באמת אנשים טובים ופתוחים ומלאי רצון לעזור ברוח הבודהיזם הטיבטי.
השבוע האחרון במקלאוד היה עגום: כולו ימים מעוננים עם גשם בחלק מהיום ובלילה ושלושה ימים לפני שעזבנו – ירד גשם שוטף וחזק מאוד במשך כמעט 24 שעות ואחר כך נחלש אך המשיך לעוד יממה ורק אז נפסק, אך המשיך להיות מעונן וקודר. דווקא ביום ההולדת של הדלאי לאמה היה הגשם הכי חזק, וכל הלהקות של הריקודים שהתכוננו במשך החודש האחרון בכל המקום נרטבו עם בגדיהם היפים והחגיגיים, אבל הם הופיעו בפני הד.ל. מתחת לסככה מיוחדת.
אנחנו לא יצאנו מהבית כל הבוקר בגלל הגשם ורק מאוחר יותר, כשהבנו שהגשם לא עומד להיפסק יצאנו לעיר לסידורים: שליחת ספרים בדואר, וכביסה שרצינו לקבל חזרה באותו יום. הגשם היה כל כך חזק והזרמים ברחובות התלולים היו כל כך שוצפים ולא היה מקום לברוח מהם עד שנרטבנו לגמרי: הגשם חדר מבעד למעילי הגשם הדקים שלנו, דרך המטריה הקטנה והדקה, ונכנס לנעלי ההליכה המפוארות שלנו. אמנם רצינו ללכת למקדש ולראות מה קורה עם החגיגות, אבל בירידה ראינו הרבה טיבטיים לבושים בגדים חגיגיים ומסורתיים עולים משם, והיינו כל כך רטובים, עד שהחלטנו ללכת הבייתה ולייבש את עצמנו ואת הבגדים. באותו יום נשארתי בבית ואפי הביא אוכל וכרסומים, והרגשנו כמו במצור. למחרת הגשם נחלש ולא ירד כל הזמן. יצאנו למקדש והגענו בדיוק בסוף התפילות, כשנוצרו שתי שורות מקבילות של אנשים ליד הארמון, ואנחנו הצטרפנו אליהן בתקווה שהד.ל. יעבור שם בקרוב. לא היו כל כך הרבה אנשים אבל היה מעניין לראות אנשים טיבטיים כפריים פשוטים מאוד, פניהם כהות ומקומטות מן השמש, בגדיהם גסים ואפורים והם נראים כאילו הגיעו מטיבט לכבוד הטיצ'ינג.
פתאום נשמעו חצוצרות, וכולם מחאו כפיים וראינו שבקצה הרחבה שליד המקדש, מגיעים נזירים עם מצנפות ואז ראינו שהדלאי לאמה מתיישב על כיסא מקושט ומוגבה, וסביבו מתיישבים עוד לאמות ונזירים מכובדים. ברחבה שמולם, שכוסתה מלמעלה בברזנט צהוב מקושט הופיעו אנשים בתלבושת של "snow lion", כלומר: שני אנשים בתוך התחפושת היפה והצבעונית שדהרו והתפתלו ולידם קפץ עוד רקדן בתלבושת מוזרה של מין יצור לבן ושעיר וכך הם קיפצו להם לפני הקהל עד שסיימו. ואז הופיעו שתי להקות ריקודים ששרו ורקדו. כל הזמן טיפטף לו הגשם והאנשים פתחו מטריות והמשיכו לעמוד ולהריע לחבריהם המופיעים. לבסוף החלו לצאת בשורה ארוכה מאוד אנשים ונשים בבגדים מסורתיים חגיגיים עם מנחות שונות: שקי קמח, קופסאות ממתקים, קישוטים טיבטיים מסוגננים מכסף ומעץ, פסלים קטנים, ספרי קודש כרוכים בעטיפות בד חגיגיות, ועוד ועוד. כולם הלכו אל הארמון ונכנסו לתוכו. ואז שוב, מלווה בתרועת חצוצרות ובשיירה מכובדת במיוחד של נזירים חובשי מצנפות צהובות ונושאי אגודות זרדים ומחתת עשן יצא הדלאי לאמה. כרגיל חייך וזרח, ויצא מדי פעם מתחום המטריה הגדולה שהגנה עליו מהגשם, ללחוץ יד וללטף אנשים שעמדו בשני הצדדים.
אפי חזר לקחת את המצלמה שהשאיר במרפאה שנמצאת בכניסה למקדש וצילם את הרקדנים עם תלבושותיהם המפוארות. התברר שההופעה הנוספת בטיפה, המכון לאמנויות הופעה טיבטיות שנמצא מעל מקלאוד נדחתה למחרת ואנחנו חזרנו הבייתה, מרוצים ויבשים לשם שינוי...
תם ונשלם הפרק של מקלאוד במסענו, הרגשנו שם מאוד בבית, נהנינו מן הנוף, האנשים, הלימודים והאוכל. אבל אנחנו יוצאים לדרך ולא נותנים לקורי עכביש להיטוות סביבנו.

יום רביעי, יולי 13, 2005

Blog English 5 – Rishikesh


After a nice train ride from Varanasi, we arrived at Rishikesh early in the morning, took a Vickram (local version of auto rickshaw) through Hardiwar to Rishikesh, in the first hotel we met Aviva, and we rented a room. It was shocking after Varanasi, to see a well maintained hotel, with food which is almost Israeli, clean and bright. There were a lot of Israelis around, and some of the restaurants have a Shenkin feeling, young Yuppies discussing what class to attend next. After one night we moved across the river to SantSeva Ashram Guesthouse, which had a better view of the Ganges, but was so close to the river that the wind storms brought sand into the room. Eti started feeling very bad, and despite her visit to the Ayurovedic doctor, her situation deteriorated. She felt very bad at the hotel, so we moved to Swiss Cottage which is a little off Laxman Jula, and is all green and cozy.

After one more horrible night we went to a hospital which is rather a small clinic in Rishikesh, and the local doctor gave her antibiotics and eucalyptus essence for inhalation, and this made the trick and she recovered.

In one of our wanderings along the river we met an old Baba who spoke excellent English and sang self-composed hymns.

We went to Hardiwar with Aviva and Ofra, went with a cable-car to visit a nice temple on top of the mountain, and went back trough a line of huge and decorated shrines, each with bigger and more colorful naïve sculptures of Hindu gods.

At a later day we went and saw the Puja in Hardiwar, which was very big, 21 centers of fire were lit, and thousands of people attended, unlike the Puja in Varanasi, there the people participated in the ritual, prompted by the attendants they sang, hollered and shouted, were excited and enjoyed it very much. The ceremony ended with the usual floating of candles and offerings on the Ganges water.

Back in Rishikesh we had many events – we visited the Ashram where the Beatles studied Transcendental Meditation with Maharishi Mahesh Yogi, we saw a Guru talking to his followers and met his daughter, and attended the big and theatrical Puja in Ram Jhula, with a big choir of boys and accompanied by an orchestra of drums, harmonium and flutes and cymbals.

We went rafting on the Ganges, on the same boat with a friend of Naama and her friend, crossed 5 whitewater rapids, called by the exquisite names of "Return to Sender", "roller coaster", "golf course", "Club House", "Double Trouble", "Initiation", and the "Terminator", . The end point was Ram Jhula.

We met a very nice travel agent named Jayant, who took us on a day trip with a jeep to the nice spots around Rishikesh. We visited a cave and mandir (=temple) named Vashisht, where we met a very charming Sadhu, Shantananada from Chennai, who was a government official who retired at 29, left his wife and children and is wandering since then all around India, talking on occasion and retreating a lot. He looked totally happy, and joked that when the sadhus say "Harry OM" (bless god) they really mean "Hurry Home"; get back home to the divine where you belong.
We bathed in a small and cool waterfall, and finished with a remote nice temple on a mountain top.

8-10/5/2005 – Corbet Tiger Reserve



Here there is not very much to talk about – the distinguished reader is requested to refer to the wild life pictures from that date. The conditions were abominable, the food terrible, the beds hard as plywood, but the sights were excellent, the wild elephants charming, and the seeing the tigers was sublime. First we saw 4 of them bathing on the river under the watch tower, and the next morning we rode on back of an elephant, which was prodded by his Mahout to go straight where the tigers lounged, so they had no choice but to leave the place, and cross the river just under our admiring eyes.

Blog English 4 – Varanasi 15-27/4/2005




15.4.05 Train from NJP (Siligury) to Varanasi

Our first trip in real Indian train – a 2nd class slipper, with lots of people but not too bad – we enjoyed the company, the peddlers that went on the train every now and ten and sold food and drinks, and the views. We met two "Hijras" which are castrated men who wear women cloths, and get Baksheesh from everybody who does not want to be hassled. We arrived at Mogul Sarai very early in the morning and took an auto rickshaw to Varanasi.

16-27.5.05 Varanasi

From the train station we took an auto rickshaw following the Grand Trunk Road described by Kipling in Kim. This is real India – stinking, dirty, cows in the road, pigs in the trash, naked children bathed by their mothers, people shave and cut hair in the street, millions of beggars holy sadhus, some genuine and many fake.

The driver tried to persuade me not to take the hotel we chose in the Lonely Planet, and took us on purpose through heaps of trash and a very bad way. We did not give in, and got a small and run-down room, but air-conditioned which was all we needed for the moment. After a short nap we went to the railway station to change our ticket, so we will go from Varanasi to Hardiwar directly rather than through Delhi. The station was full of pilgrims crouching on the floor, eating and talking, and the queues for tickets were enormous, but we went directly to the tourists office, and were treated nicely and promptly, and we went back to "our" ghat, eating in the near by Haifa restaurant which boasts a near eastern cuisine but it is rather Indian-style.

In the evening we participated in the Puja, which is very stylized and choreographed very minutely – four young and handsome monks, using smoke, incense, fire, conches and prayers, very impressive and moving.

The day after we woke up early and saw the morning ritual bathing of hundereds of people in our gaht, and went to the Banares Hindu University (Banaras is another name for Varanasi), very spacious and impressive – wide boulevards, big schools and a very modern temple, nice and simple.

From there we went to the central Dashamawat Ghat, which was quite empty, so we continues north, and met some young man with very good English and works as a tout for Baba Katan, a silk merchant specializing in selling to Israelis. He took us to ManiKarika Ghat which is the big burning Ghat. One of the local body cremators welcomed us and explained the whole process, and asked us to donate money for the local hospice, where old people come to spend the end of their life and be near the cremation ground, following the Hindu belief that if you die in Varanasi you get instant release from the cycle of life and death. We continues from ghat to ghat, and met Baba Katan himself. He peaks fluent Hebrew, and we were convinced he was in Israel, but he is a local Hindu, speaking Hebrew for 14 years, which he learned form the passing Israelies. He told us about the Jewish home which is near his shop. We went to another silk shop, went to the roof and saw the golden temple which is a subject of Muslim-Hindu controversy and which is forbidden for tourists. From there we went to the Jewish House and met Ronit and Amnon, two people that grew up secular and became ultra orthodox, Braslaw Chasidim, who came there from Goa with their two children, and will arrange the Seder a couple of days later.

Coming back to the hotel we were told by the owner that we will have to leave on the 19th since the room is booked for that date!. We were very enraged, and looked immediately for another place, found a very charming Guest Home near by, and moved there. There was no A/C (=air-conditioning), but the big ceiling fan and another fan which directed the heat to the window were enough, for the room was internal and cool. We went again to the Puja, and the morning after I went down to the Ghat and met Ragiv, an interesting American of Hindi origin who was in an extreme Christian sect, was admitted to a mental hospital and came back to Hinduism.
Back at Assi ghat towards the evening, we saw a crowd in the adjoining Tulsi ghat, and many boats in the river. Going there we found that a very big flotilla is ready for sail, celebrating the birthday of Rama, and this ghat was the residence of Tulsi who wrote the most popular Ramayana which is the story of Rama and his wife Sita, how she was kidnapped by the devils and saved by Hanuman, Rama's monkey-friend. Two brass bands were truppeting, and a full-fledged Puja was celebrated. I talked with some intelligent man who asked me if we want to board one of the boats, we agreed enthusiastically and he told us where to go. Eti was interviewed by the local Sahara television reporter, and we started going northward along the river toward the north most ghat, where we attended a cultural function, singing and a Shiva dance, and then were taken back by the same boat.

Sarnath –
This is where the Buddha cmae after his awakening in Buddghaiya, met his ascetic friends and gave the first sermon, "The discourse on turning the wheel of Dharma", which includes the four noble truths and is the very basis of the whole Buddhist dharma or way of life and belief. Every Buddhist denomination built its own temple here, so there are Thai, Japanese, Tibetan, Burmese, Chinese and more temples, and even a Jain one for one of their saints lived here. The famous deer park is inhibited by deer and the place where Buddha gave the sermon is surrounded by a fence. Near by there is a very impressive archeological museum, with the original sculpture of four lions which is the national emblem of India.

The day after we were taken by Mishra, our auto rickshaw driver, across the river to the dilapidated Raja Palace and the old and impressive Durga temple. We also visited the "new" Durga temple which is not far away from Assi ghat, and the little Ananda Bhag which is a charming little garden with a mausoleum in the center, maintained meticulously by a smiling gardener.

Seder night was a big disappointment – the place was hot, inconvenient, the organizers talked too much and preached endlessly, and the only real gain was that we met Aviva and Ofra Nunni, with whom we spent many lovely days later in Rishikesh.

Blog English 3 - Sikkim




19.3.05 Darjeeling to Gangtok

Internet wise, this was a very frustrating city. On top of the electricity short-cuts, the BSNL workers started a strike, which made the city's only server to mal-function, so we had very little success in downloading our blog, and even when we managed to do so, the pictures refused to co-operate and we had to move them to another location – you may see some of them in http://photos.yahoo.com/efipaz1
On the way from Darjeeling to Gangtok we discovered the institution of shared jeep – it is very cheap and very crowded, but there is a middle way – we paid for 4 seats, so we had a whole bench for ourselves, instead of sharing it with others. Later we got even more sophisticated and we paid just for 3 seats, which makes some lucky guy come with us but 3 for a bench is not too much.The way was very nice, 4.5 hours long, with a big river flowing down the road, a long break half way. We got to Gangtok which is the capital of Sikkim, went to hotel that was mentioned in the "Lonely Planet" as medium priced and turned out to be high over priced. This is because the management was changed and some renovation was done, and it was all our fault for using the 1999 edition of the guide book, so very soon afterwards we invested in buying the last addition, which is also not brand new since it came out in 2003. Interesting enough, many changes have been done, many hotels disappeared and many others inserted, which adds a lot to the guide's credibility.
20.3.05
A nice morning took us to Rumtek, which is the one of the largest Buddhhist "Gompa"s (=monasteries) in Sikkim. It is the headquarters of the "Black Hat" sect of Tibetan Buddhism, and was established by the 16th Karmapa when he fled from Tibet. The then King of Sikkim asked him to stay there and gave him the land. After he died in 1990, a big scandal started with choosing his successor; there were two candidates, much intrigue, a high priest killed in a car accident, suspicions of Chinese spies, and more. At the moment one candidate lives in Dharmasala under the auspice of the Dalai Lama, while the other lives in France. The Indian government does not allow them to come to Rumtek, and there is a movement for returning the Karmapa to Rumtek. An Indian soldier is at the monastery gate, and our passports were checked when we entered.We met Michal, an Israeli from Neve Ur who spends most of her time in India and she gave us two pieces of information _ a very nice guesthouse just inside the monastery compound, and the fact that Sogiel Rinpohe, the author of "the Tibetan Book of the Dead and the Living" is in Gangtok, and will lecture on Monday in a monastery outside Gangtok.The monastery itself is very big, richly decorated, and contains also the big Nalanda Institute for Buddhist studies, and the Golden stupa which is built over the remains of the Sixteen Karmapa, but we did not see it at this time. Back in Gangtok we booked for a one day travel for the day after, and went to see the marvelous Orchid show on the town ride. There is not much to tell, as you should see the pictures. We went on strolling in the direction of the King's palace, which was closed, and then to the near-by monastery. It was deserted, but at the back entrance we heard some chanting, so we entered and saw a bunch of Westerners sitting cross legged and a relatively fat Buddhist monk leading the chanting, using a recording on a pair of huge speakers and helping occasionally on the drum. It turned out this is Sogiel Rinpoche himself, and in the intermission he inquired from where we came, and when I told him that we are Israelis he shook my hand warmly. We asked about the expected talk, and he promised us there will be an English translation, and gave us the exact name of the Monastery.
21.3.05Koncho Lake
We went with Tikva and Ayala (in a separate jeep) and their friends on a tour to the lake up in the hills. The way was very long and steep, crossing many army camps, and as we rose higher there was snow – first only on the road side, and then on the road itself. The lake is about 1 km long, and was frozen, and all the shores also with snow up to 1 meter. We borrowed snow boots, and we walked around the lake, after refusing to take the Yaks that the local guides offered to hire. Eti suffered from the heights, and it seems that we are going to avoid such heights later in the trip, but the views were magnificent, and I have no other choice but to remind you of the pictures in http://photos.yahoo.com/efipaz1
On the way back we passed through a line of milestones put by the local regiment in remembrance of all the battlefields they served, and when I saw the milestone titled "Palestine 1914-1917" I could not resist the temptation to take a picture, even though the driver and the guide were quite terrified at taking a photo in a military zone…
22.3.05 We started walking to the monastery where the Rinpoche was going to talk, after about one hour of walking we realized that it is still quite far, so we took a taxi and it took him another half an hour drive. When we arrived we saw a tent with westerners, and a big crowd of local people, saying mantras and rolling their praying wheels, all waiting for the Rinpoche. Michal arrived also, and we all waited until he came in a very posh Mercedes, was greeted with trumpets and seated on his chair facing the crowd. He started talking in Tibetan, saying from time to time "Gentlemen", which was the only word we understood. After some time when we realized that no translation will be available, we left the place and went back to Gangtok.
24.3.05Sailung Guesthouse, Rumtek
We stay at a small homey guesthouse just inside the gates of the monastery, so we do not have to show our passport to the soldier at the gate every time we enter. The guesthouse is run by a lovely lady named Pema, who told us that her parents came to the place with the 16 th Karmapa on his escape from Tibet. After several years in the place, and after building the monastery, the Karmapa gave his followers plots of land, and they settled there. There is a beautiful view from the window, and a number of cows just outside. We went out towards the old monastery, and saw a column of smoke, and heard horn blows. As we approached closer, we saw some Buddhist monks inside a little village. Approaching them we were welcome by a young lady, who explained that this was a Yohrzeit for her grandfather, we joined the ceremony and were offered food in a small hut. We left and walked up to the old monastery, saw a gathering of locals discussing help for the poor monastery, and went back. On the way down we entered a smallish monastery, which turned out to be a nunnery, and the nuns invited us for a full-fledged Puja (ceremony) which is to be held the day after. Back home for some food, including a surprisingly good home made Shakshuka which Pema learned how to prepare from and Israeli gust several years before.
25.3.05 Full Moon Puja at the Nunnery
We woke up early and walked to the nunnery, we were welcome by nuns and monks – there is a small monastery nearby, and both the nunnery and monastery belong to the followers of the "second" Karmapa, so they do not share the worship in the big Rumtek monastery, which is also very rich and gets donations from abroad, while they are poor and rely totally on the local people. The monks help the nuns in big occasions like today. The day started for them at 3:30 at night, waking up and meditating, and now at 8:00 they had breakfast which we joined – Tsampa, that is barley flour, butter and tea all mixed together into doe, and hot tea with butter and salt. The room was small with about 25 monks, the in two rows, chanting and using drums, cymbals, and horns from time to time. In the room were also some 10 laypeople, including the two of us, and the Mother Lama, sitting at a side table, busy with her responsibilities, escorted by her old cat. It was a long ceremony, interspersed with milk and salted tea about every half an hour, lunch and dinner. Several times the chanting was escorted with hand motions, complicated finger configurations, and several times we were given some liquor, to be put at the palm of the hand and drops were dropped out, not unlike the "Eser Hamakot" in Pesach Seder. The Puja ended at 5 o'clock.
26.3.05 Holly
We walked towards a monastery which was supposed to be one hour walk, but after two hours we declined and went back. Near the monastery we heard some commotion, and it turned out that it is Holly – the Hindu feast of throwing colored water and color powder. We were saved because we were in a Buddhist restaurant, and all we suffered was a symbolic "Tika" between the eyes.
29.3.05Back to Gangtok,
changing money and in a jeep to Pelling. We got late and it was dark but we found the Garuda Hotel, which is recommended by the lonely planet,
30.3.05Three days in Pelling –
full of wonderful sights. On the first day we went to the PemaYangTze monastery. It is quite near the hotel, and we walked in a nice forest road, past a number of big Stupas (memorial columns), and up to the monastery. It is nicely decorated, and quite big. On the way down Eti felt a little sick, but after some rest we decided to go downhill, and we visited the ruins of the old Sikkim capital. The next day we took a tour with WongDi, who is a relative of the family that runs the hotel. He is very religious, and enjoyed the opportunity to visit many holy Buddhist locations. We visited all the interesting places in West Sikkim – the Kanchanchunga waterfalls, the Ketchapuri holly lake which is very clean and calm, and it is said that every time a leaf falls into the lake a bird flies and picks it up. It is sacred to the Buddhists and the Hindu, as well as to the indigenous Lepcha. Yoksum is the starting point for the big tracks which lead to the Kanchanchunga Base camp, and is also a historical location where the first King of Sikkim was crowned by three Tibetan lamas. The tour ended in Taishiding, which is the second most important monastery in Sikkim. A very hard and stiff climb, and at the top is a forest of Stupas. An old Tibetan lady escorted us and explained the names of the kings and lamas that were mentioned on the Stupas. The whole area was surrounded by stones with mantras carved on them, and we were taken to a little makeshift hut, and saw an old monk who has carved them all, over several dozens of years. Sangha Choling Monastery, PellingAnother monastery, not far from the guesthouse, but the road was under construction so we had to take an alternate rout, which was very very stiff. On the way up we met a young guy who helped us by showing us the way, and he cut a nice walking stick for Eti. It turned out that his name is Chompo; he is a monk, who lives at home and comes to the monastery every day by foot, from a village far down the hill. He studied in the monastery from the age of 8 until 15, and then went on a three years, three months and three days retreat; followed by 9 months of ceremonies and now he is a qualified Lama. He showed us around, asked a young lama boy to open the monastery for us, and then we were invited up, where we joined an old monk whose job is to pray all day long. Then we went with Chompo to the forest, past a cremation ground build by him when he was a young monk, past some very old ruins of Stupas, and into the "jungle track". After some 30 minutes of walk he asked us to stay on the path, and he went down looking for some special plants, and fresh growth of ferns, which he later told us are used for a dish called "NinGooray" which we had in the evening at the guesthouse and was very delicious. We parted when he went down to the village, and we went back to the guesthouse. PemaYangTze againWe went again to the monastery, as we forgot to see the most important part of it. The second and third floors of the monastery are very nicely decorated – on the second floor are a thousand paintings of the Buddha, and the third floor is renovated, pictures in very bright colors are very refreshing, many erotic pictures of the Buddha and a girl in his lap, and a wooden contraption in the middle, depicting the whole Buddhist heaven, with bodhisattvas, skeletons, Stupas, and what not, which looks like a "Gothic Disneyland" according to Eti. On the way pout I had a chat with a 45 years old monk who is a script, (Soifer Stam), both in Tibetan and in Sanskrit, and he jingled several mantras for my eternal benefit.

5.7.05 נימה


יש בעייה עם התמונות, נא להמתין לפס יותר רחב
במשך כל הטיצ'ינג ישבה לפנינו אישה טיבטית שהקשיבה לתרגום באוזניות וקראה מן התרגום אלה אותם לפעמים איפה המקום בספר התפילות. לאחר כמה ימים שבהם אפי הציץ מעבר לכתף שלה בלי בושה, כשהוא מנסה לקרוא את התרגום, היא הבחינה בו והציעה לו לקרוא יחד אתה, ולשבת לידה. כך החלה הידידות שלנו עם נימה. לי היה מוזר שטיבטית צריכה לקרוא את הספר באנגלית, כשכל הנזירים הטיבטים קוראים מן המקור עב הכרס, ויום אחד שאלתי אותה מדוע היא צריכה את האנגלית. נימה הסבירה שאנגלית בשבילה אינה מאמץ, והספר כתוב בטיבטית רישמית שאינה דומה לטיבטית המדוברת, ויש בו הרבה מלים בסנסקריט ומלים עתיקות. הבנתי ממנה שהחומר עצמו אינו מוכר לה, ולכן קשה לה להבין את המקור. כך המשכנו לשבת יחד ולקרוא, ונוצרה ידידות של חיוכים ואדיבות בלי הרבה שיחות, מפני שבהפסקה היא הייתה חומקת במהירות החוצה ובסוף היום גם כן תמיד נעלמה לפני שהספקנו לשוחח. לידה ישב נזיר שהכירה, והוא עזר לה למצוא את המקום ולפעמים הסביר לה. לקראת הסוף, אפי שאל אם נוכל לדבר אתה, והיא קבעה אתנו ביום שהיה אמור להיות היום האחרון של הטיצ'ינג ולבסוף היה היום הלפני אחרון, מפני שהד.ל. לא הספיק לגמור והוסיף עוד חצי יום. ואכן ביום שנקבע יצאנו יחד מן המקדש, והלכנו למסעדה שנמצאת בתוך מלון יקר יחסית, בשביל הסלול והצר המוליך ממנו לבית שלנו וגם למקום מגוריה. בדרך כימה דיברה עם נזירות שהלכו אתנו ועם נזירים ואנשים שונים. לבסוף התיישבנו בגינה היפה של המלון והזמנו תה ולימונדה והתחלנו לדבר.
נימה נולדה במקלאוד אחרי שהוריה הגיעו לשם כרווקים בתחילת שנות השישים, והיא אינה יודעת מתי נישאו ואיך הכירו. מגיל שלוש הייתה בבית הספר הטיבטי ליתומים ולילדים שהוריהם לא יכולים להחזיקם, כי אמה עבדה קשה במלאכות יד טיבטיות. אחרי זמן קצר הגיעה גם אחותה הקטנה לבית הספר. כשהייתה בת 10, אמה נפטרה ובית הספר הפך להיות הבית היחיד שלה ושל אחותה. בית הספר היה יותר מסתם מקום של רכישת השכלה טובה ורחבה. הרעיון היה לחנך את הילדים לערכים טיבטיים ומוסריים ולשמש להם כתחליף למשפחה שאיננה. הם חיו בבתים קטנים ובכל בית היו כארבעים ילדים מכל הגילים, מהגן ועד סוף התיכון. הם ניקו וסידרו לעצמם את הבית, והגדולים דאגו לקטנים ועזרו להם. התנאים הפיזיים היו די פשוטים אבל הייתה הרגשה טובה של שייכות ושל עצמאות והם היו מאושרים. ואז לאחר שנתיים אחותה חלתה בשחפת. לכל ילד בבית הספר יש ספונסרים פרטיים, והם מקבלים דיווח שוטף על מצבו של הילד מכל בחינה. כשנודע לספונסרים הבריטיים שלהן שאחותה חולה - דאגו מאוד וביקשו שימצאו מישהו במקום שידאג לה באופן מיוחד. במקלאוד הייתה נזירה גרמניה בשם אורסולה שחיה בדירה קטנה ליד המנזר, כמנהג הנזירים המערביים. היא הייתה כבר בת למעלה מחמישים כשהטילו עליה את המשימה. הילדות התקשרו אליה וקראו לה: סבתא, והתחילו לבוא אליה בקביעות ולבלות אתה ועם שמונה הכלבים שגידלה, גם לאחר שהאחות הבריאה. כך עברו השנים ונימה גמרה את הלימודים בהצטיינות יתרה כתלמידה הטובה ביותר בבית הספר, ויצאה ללמוד כלכלה באוניברסיטה נוצרית בדרום הודו במדרס עם מילגה מיוחד של בית הספר. גם שם הצטיינה ונבחרה כחברה לועד הסטודנטים הטיבטיים ואף ביקשו ממנה להיות הנשיאה אך לא היה לה זמן לכך. כשסיימה את הלימודים חזרה למקלאוד ורצתה להחזיר לקהילה שעזרה לה כל כך. היא עבדה באגודת ידידי טיבט של הודו שעסקה בחינוך ובסדנאות, והיא הייתה האישה היחידה והצעירה ביותר בצוות. בין השאר תכננו סדנה לחינוך לאי- אלימות, והדלאי לאמה התעניין בזה מאוד והזמין את הצוות לפגישה אתו. הם ביקשו ממנה שתציג את התוכנית של הסדנה, אך היא לא יכלה לדבר מרוב התרגשות.
לאחר השנה הזאת החליטה לחזור לאוניברסיטה וללמוד לתואר השני. כאשר סיימה התברר לה שה"סבתא", הנזירה אורסולה, חולה באלצהיימר, והיא החליטה לחזור ולטפל בה. ואז עברה עליה שנה מיוחדת מאוד שבה למדה הרבה על טיפול בחולי אלצהיימר ועל המחלה, אבל החלה גם להתקרב לדת ולפילוסופיה הטיבטית. היא תרגמה לאנגלית בשיחות ללאמה חשוב מאוד, למעשה, השני אחרי הדלאי לאמה. היא גם החלה ללכת לכל הטיצ'ינג של הד.ל. ולעקוב אחריו, והתחילה לתרגל וללמוד ככל שיכלה. היא אפילו נסעה פעם לדרום הודו לטיצ'ינג וסידרה במקומה נזירה ונערה צעירה שיחליפו אותה בטיפול ב"סבתא".
לדבריה המחלה לא התקדמה אצל אורסולה במהירות, בגלל כל השנים הארוכות שבהן למדה ועשתה מדיטציה ואימנה את המחשבה והמוח שלה. מלבד זאת, לאורסולה היה קשר מיחד עם הד.ל. והיא תרגמה בשבילו לגרמנית לפעמים. לאחר שחלתה היא הביאה אותה לטיצ'ינג שלו, והוא ראה אותה וחיבק אותה והחליק באצבעו על מצחה. מאותו רגע ואילך לא חזרו אצלה תופעות של פאראנואידיות או אלימות או ניסיונות לצאת ולשוטט, והיא רגועה מאוד. אורסולה חיה במנזר עם ארבעת הכלבים בבית קטן של שני חדרים בשתי קומות ונימה גרה מתחתיה. בזכות הכלבים טוב לה בבית והיא אינה מנסה לצאת ובלילה סוגרים את הדלת שלה מבחוץ.
כיום המצב מתחיל קצת להתדרדר והיא קוראת גם לנזירה וגם לצעירה המטפלת בה במקום נימה בשם: נימה. אבל היא מאושרת ואין בה שום רגשות של טינה או מרירות. אבל נימה החליטה שעכשיו היא צריכה להקדיש שנה מחייה לבית הספר שנתן לה כל כך הרבה, והגישה מועמדות להוראת כלכלה בתיכון, ומצפה לתשובה, שהיא כנראה רק פורמלית. אבל אחרי השנה הזאת, היא רוצה לנסוע לארה"ב, למערב וללמוד עבודה סוציאלית או ניהול משאבי אנוש לתואר שני או שלישי. כאן היא נתנה לנו להבין בעדינות שתשמח לקבל עיצה ועזרה. לשמחתנו, יש לנו קצת קשרים משפחתיים עם בת דודה של אפי שהיא פרופסור לעבודה סוציאלית באנגליה, ויש לה הרבה קשרים בעולם. סיכמנו שתשלח קורות חיים ומכתב המספר על חייה המיוחדים ועל מטרותיה. היא לא רוצה סתם ללמוד אלא לעזור לבני עמה ולתרום לרווחתם. אבל היא רוצה להיות עצמאית ולא להישען על חסדי אחרים ולכן חשוב לה ללמוד ולהתקדם כדי שתוכל לעמוד על רגליה.
השיחה עברה לנושא הבודהיזם הטיבטי והמסורת והרצון הגדול שלה להכיר את התרבות העתיקה יותר טוב, ומצד שני לא לזנוח את העיסוק בקהילה ובחברה. היא התעניינה ביהדות ובישראל, ובמה שקורה בינינו ובין הפלשתינאים, ובהשפעה של השירות בצבא על הצעירים שאותם היא רואה בבהאגסו ובדרמהקוט. היא הודתה שלא ידעה מדוע הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים ומה שסיפרנו הסביר לה תופעות שנראו לה תמוהות קודם. סיפרנו לה על הפעילות שלנו בשביל זהב ובמחסוםווטצ', ואפי סיפר איך הגיע לבודהיזם ועל ההשפעה שלו על חייו.
לסיפור של נימה יש המשך. כשנפרדנו, סיכמנו שתשלח אלינו אי-מייל עם קורות חייה ומכתב על עצמה וכעבור כמה ימים, כשלא קיבלנו והגיע היום האחרון שלנו במקלאוד, נכנסנו למנזר וחיפשנו אותה, מפני שלא השאירה לנו כתובת דואר אלקטרוני שלה. בתחילה הנזירות שלא ידעו כמעט אנגלית לא הבינו את מי אנחנו מחפשות, אבל כשאמרנו את השם: אורסולה, הובילו אותנו לבית קטן שנמצא באחת מפינות המנזר הענקי, ולקריאות הנזירה: נימה טצאם! יצאה נימה והזמינה אותנו פנימה בשמחה. החדר שלה די גדול ומרווח, ומקושט בתמונות גדולות של הדלאי לאמה, ותמונות בד טיבטיות, והוא מעוצב בפשטות אך בטעם טוב. כמו ההופעה החיצונית של נימה, שיוצרת רושם של אישה מבוגרת משכילה ועשירה – בעוד שלמעשה נימה היא בחורה צעירה כבת 25, חסרת כל, אך באמת משכילה. יש משהו אריסטוקרטי בנימה, איזו אצילות ואיפוק המעוררים כבוד – וכך גם החדר שלה. נימה כיבדה אותנו בקפה וביסקוויטים אך לא הצלחנו לשוחח הרבה, מפני שמדי פעם הופרענו בשיחות לטלפון הנייד שלה, ובשיחות שניהלה עם אורסולה שיצאה למרפסת מעליה. לא ראינו אותה, מפני שהיא קצת חוששת מפרצופים זרים, אבל ראינו תמונות שלה שהיו על המדף בחדרה של נימה.
כשעמדנו לצאת ביקשה נימה להיפגש אתנו עוד פעם בערב וקבענו שתבוא ב- 8. ואכן, היא הגיעה בערב בדיוק בזמן והביאה מתנות: שתי מאלות, מחרוזות תפילה שהבודהיסטים מחזיקים כל הזמן ומעבירים את החרוזים תוך כדי אמירת מנטרה, שני חוטים מבורכים מן הטיצ'ינג הקודם של הד.ל. שאותם קשרה על צווארנו וכעת אנחנו שמים על היד ולא מורידים, ושקית קטנה עם גרגרים מתוקים חומים שגם הם מקודשים על ידי הד.ל. ויש בהם סגולת ריפוי. היא נתנה לנו הסברים איך משתמשים במאלות ובגרגרים והסבירה ברצינות רבה את סגולותיהם המיוחדות, בלי שההשכלה הגבוהה והרציונליות הבולטת שלה מפריעות לה להאמין בכך.
אבל אז החלה לספר מחדש את הסיפור שסיפרה בפגישה הראשונה. מסתבר שבמשך כל השנים שבהן למדו בבית הספר ואחר כך באוניברסיטה החיים עם אורסולה לא היו קלים. הנזירה הייתה קפדנית וחמורה ולא ביטאה רגשי אהבה, וכדאי שתבינו – הטיבטים מבטאים אהבה בטבעיות כמו שהם נושמים, ובבית הספר הן קיבלו המון חיבוקים וביטויי אהבה אחרים. הן היו אמורות לעזור לה בטיפול בכלבים ובניהול הבית ולא קיבלו ממנה שום עזרה כספית. בעיקר בלט הדבר כשלמדו באוניברסיטה. לפני כל חופשה נימה הייתה צריכה לכתוב אליה, ולשאול אם תוכל לבוא אליה לחופש, ולחכות לתשובה ממנה כדי לדעת אם היא יכולה לנסוע הבייתה. הכסף שקיבלו מבית הספר כמילגה לא הספיק מעבר לצרכים המינימליים, והן היו זקוקות לתוספת כדי שיוכלו לנסוע לא במחלקה הכללית ברכבת ולהידחק שעות וימים, או לצאת עם חברותיהן שחשבו שהן בכלל עשירות מפני ש"אימצה אותן נזירה מערבית..." אחותה ביקשה מן הספונסרים הבריטיים שלהן והן שלחו לכל אחת מהן 8000 רופיות (כיום זה שווה ל800 שקלים) שהגיעו אל אורסולה. ואז כשאחותה רצתה כסף, אורסולה לא רצתה לתת לה ואמרה שתפתח לה חשבון משלה, וכך היה. אחותה גם ניתקה את הקשר עם אורסולה והפסיקה לבוא אליה לחופשות מפני שכל פגישה הייתה נגמרת בריב, כשאורסולה מעירה לאחות על משהו בהתנהגותה והאחות עונה לה, ואז מתחילה מריבה.
נימה לא רצתה לריב עם אורסולה והשאירה את הכסף אצלה, וגם לא הרגישה בצורך דחוף להוציא אותו. אבל כעבור זמן מה ביקשה כסף, ואז אורסולה אמרה לה שהיא יכולה לפתוח לעצמה חשבון ושתיקח את 800 הרופיות שלה. נימה ניסתה להסביר שיש לה 8000 ולא 800 רופיות אבל אורסולה חזרה על המספר הזה: 800 ולא שינתה את דעתה. נימה לא הבינה מה קורה אבל האמינה שאורסולה לא רצתה לקחת את
הכסף לעצמה, כי הייתה אדם נדיב בדרך כלל, ולא הייתה זקוקה לכסף בכלל. ולכן קיבלה את המצב והמשיכה בקשר עם אורסולה. כעבור זמן קצר אובחנה אורסולה כחולת אלצהיימר וככל הנראה ההתנהגות המוזרה בקשר לכסף, הייתה אחד הסימנים המקדימים למחלה. נימה כבר למדה לתואר השני וחזרה למקלאוד לשלושה חודשים לטפל באורסולה, שלא הייתה קלה גם כחולה. בסוף התואר השני חזרה למנזר והחליטה להקדיש שנה מחייה לטיפול באורסולה. מצבי רוח בלתי צפויים, תגובות תוקפניות, פאראנויות, כל אלה ליוו את הטיפול ולימדו את נימה הרבה על המחלה ועל הצורך להיות סבלני ולקבל את החולה כפי שהיא. אבל הדברים נרגעו לאט לאט ואחרי שאורוסולה ראתה את הד.ל. היא הפכה יותר רגועה והיה יותר קל. יום אחד מצאה נייר שעליו כתבה אורסולה באנגלית: "אף אחד לא מקשיב לי מלבד הכלבים שלי". זה ריגש את נימה מאוד והיא הבינה את הסבל של אורסולה ואת ההתנהגות הקרה והנוקשה שנבעה ממנו. על פי הבודהיזם הטיבטי, גם מי שעושה לך רע הוא המורה הגדול שלך מפני שהוא מלמד אותך על סבלנות ועל הסבל והטעות שבהם הוא חי. ואורסולה לימדה את נימה כל כך הרבה על הסבל שלה...
אחרי שסיפרה את כל זה, הרגשנו שהוקל לה, מפני שהיא הרגישה שהסיפור שסיפרה קודם לא היה שלם ויצר רושם מוטעה של אידיליה בין נזירה גרמניה רחומה ושתי ילדות טיבטיות יתומות. זה היה מאוד מרשים ומעורר כבוד, ואנחנו אמרנו לה זאת.
שאלנו אותה מי הנזיר שישב לידה בטיצ'ינג ועזר לה ונימה סיפרה שהוא נזיר טיבטי והוא בן אחיו של למה זופה רינפוצ'ה, אשר משרת במנזר בסינגפור והגיע לטיצ'ינג. הם התיידדו בזמן הטיצ'ינג ולא הכירו קודם. הנזיר גר בזמן הטיצ'ינג במוסד ללימודים בודהסיטים בדארמה-קוט, ולא אהב כל כך את האוכל המערבי שאכלו שם. בסוף הטיצ'ינג היה יום חופשי לפני יום ההולדתשל הד.ל. והנזיר שאל אותה אם היא יודעת להכין מרק טיבטי מיוחד עם איטריות רחבות שעושים בבית, והיא שמחה לארח אותו לארוחה טיבטית ביתית אמיתית. אחר כך שאל אותה מה היא עושה אחרי האוכל, והיא אמרה לו שהיא הולכת לקנות טי-שירט חדשה לכבוד יום ההולדת של הד.ל. לזקן טיבטי גלמוד שהיא אימצה. זה סיפור בפני עצמו: הזקן ישב על מדרגות הבניין של מרכז לעזרה ורווחה של הטיבטים החופשיים במקלאוד, וסובב גלגל תפילות והיא התחילה לדבר אתו וראתה שהוא צולע ברגל אחת. הזקן סיפר לה שעומדים לכרות לו את הרגל. נימה התרגשה מהסיפור וכתבה לידידה טיבטית שלה, אחות בצ'אנדיגרה (העיר המודרנית שההודים בנו כדי להוריד את הלחץ מעל דלהי) שעוזרת לאנשים מסכנים בכל מה שקשור למחלות, ובאמת האחות הצליחה לדאוג לו לטיפול בבית החולים שם. כתוצאה מכך לא רק שהרגל לא נקטעה, אלא שהוא הולך עכשיו על שתי רגליו. לאחר שהכירה אותו, הוא הפגיש אותה עם עוד שתי נשים בודדות במעון הפליטים, אחת מהן נאנסה על גבול טיבט ועכשיו היא בודדה, וכנראה שלא תתחתן כבר, והשנייה ננטשה על ידי בעלה, נכנסה אחר כך להריון וילדה בן. הנזיר הצטרף אליה והשתתף בקניית הטי-שירט לזקן ועוד חולצות לנשים הבודדות. זה היה מרגש מאוד, ואפי ממש הרגיש איך שהרצון לעזור מדבק, והוציא באופן ספונטאני כסף מהארנק כדי שנימה תיתן לאנשים האלה, אולי לעוד צרכים חוץ מבגדים חדשים ליום ההולדת של הד.ל.
כאן נפרדנו בנשיקות והבטחות לכתוב ולהמשיך בקשר, כשאנחנו מודים לה עם הסיפור המאלף שממנו למדנו הרבה, והיא מודה לנו על העזרה שעוד לא נתנו לה ושלא בטוח שנצליח לתת אותה.

יום שני, יולי 11, 2005

HH teaching (the pictures of the teachings were taken by Ran of Israelies Friends of Tibet)

24.6.05 עד 4.7.05 - טיצ'ינג של הדלאי לאמה


המילה "teaching" אינה מוצלחת בעיני לסדרת ההופעות הזאת של הדלאי לאמה. למעשה הוא קורא במהירות שני ספרים עבי כרס בטיבטית, (שתורגמו לשלושה ספרים די עבים באנגלית) המכילים פחות או יותר את עיקרי התורה של הבודהיזם הטיבטי, ומדי פעם נותן פירוש משלו. הנזירים, שהם הקהל העיקרי והחשוב ביותר שלו, מכירים את הספרים היטב. למעשה הרעיון הוא שהם ישמעו את הספר בקולו, וכך ייווצר אצלם יחס אחר לדברים הכתובים שם. כשיחזרו אליהם, יבינו אותם אחרת, ויקבלו אותם דרך הראיה שלו, וזה נקרא: "oral transmission". ובאמת זה מה שקורה שם. מי שלא מכיר היטב את המושגים אינו יכול בכלל לעקוב אחרי הקריאה, וגם למי שמכיר אין זמן להתעמק ולהבין אותם. אבל יושבים כחמשת אלפים אנשים, נזירים מכל הודו ומעוד מקומות בעולם, מערביים שוחרי הבודהיזם ומעריצי הדלאי לאמה, כל מיני סינים מטאיוון, מאלזיה וארה"ב, וכמובן הטיבטיים המקומיים שחלקם הדיוטות והם פשוט נהנים מזיוו של הדלאי לאמה, מאושרים לשהות במחיצתו ולשמוע את קולו, וזוכים במצוות.
הבוקר מתחיל בשעה 8.30 בקריאת פסוקים וברכות ברמקול שהנזירים מצטרפים אליהם, עד 8.50 בערך, ואז הדלאי לאמה נכנס לאולם הגדול וכולם קמים לכבודו ומצמידים את הידיים לחזה וקדים. אחר כך יושבים כולם ובמשך רבע שעה בערך שרים או מדקלמים ברכות שאת חלקן אנחנו מכירים מן הלימודים בספריה. השיר האחרון בדקלום, תפילת ה"מנדלה", מזכיר לנו את ה"כל נדרי". אמנם יש נזיר מיוחד עם קול באס מרשים שיושב ליד מקרופון ונותן את הטון, אבל לפעמים גם הדלאי לאמה עצמו מדקלם בקול אל המקרופון, ופתאום שומעים אותו משתפך, ולפעמים אף מזייף קצת...
כאן המקום לתאר קצת אותו. זה ממש אתגר בשבילי, כי הוא מעורר בי רגשות עזים שאני מתקשה להעביר אותם למלים ולהסביר אותם. אבל אין פה שום קסם, או משהו מיסטי. בכל בוקר הוא מגיע ומתיישב על הדוכן המוגבה והמקושט, מסתדר בנוחיות עם גלימת הנזירים הפשוטה שלו, ומסדר לעצמו את המקרופון, ולוקח את הספר שממנו הוא קורא מתוך תיק בד פשוט, כמו זה שכל הנזירים הולכים אתו. הספר אינו נראה כמו ספר במערב, אלא דפים מלבניים צרים נפרדים שכרוכים בסרט או עטופים בבד, והוא הופך את הדף וקורא את הצד השני, וכשגומר מניח את הדף על ערימת הדפים המצטברת. הוא קורא רוב הזמן במהירות עצומה ומדי פעם ממש ממלמל כמו בבית כנסת, או מסיים במין "בה, בה, בה, בה" או ב"מה, מה, מה, מה", שמסמל לשומעים שכאן יש פירוש של חכם שהוא אינו קורא אותו, וה"בה" או ה"מה" מסמנים מי המפרש. אבל לפעמים הוא קורא יותר לאט וברור, ולפעמים עוצר בכלל ומסביר מה שכתוב ונותן דוגמאות. לפעמים הוא מאבד את המקום, ואז הוא פונה ללאמות הנכבדים שיושבים משני צדי הדוכן מתחתיו ושואל אותם, איפה אנחנו? וצוחק בקול רם על עצמו.
השיעור של הבוקר מתחיל ב- 9.05 ונגמר ב- 11.30 בדיוק, כשכולם שרים ומדקלמים ברכה קצרה והדלאי לאמה יוצא מן הצד שלנו, הצד שבו יושב המתרגם ורוב המערביים, בצמוד לאולם הגדול, כשאוזניות על ראשיהם והם שומעים את התרגום ברדיו ב-f.m.. כל הנזירים באולם קמים וקדים והוא יורד מן הדוכן, והולך החוצה כשלפניו שורה של נזירים עם מחתה מעלה עשן, מן זרדים מסורתיים ומצנפות צהובות וכמה אנשי ביטחון צמודים עם תתי מקלעים. אבל הוא עצמו לא שם לב לכל אלה, וכולו מרוכז בקהל, מהלך לו במין הילוך דובי כזה, מתנדנד מצד לצד ומושיט יד לעבר היושבים משני הצדדים ולפעמים ניגש ושואל משהו או מלטף ראש של מישהו, ואתמול נגע ברובה של החייל ההודי שמתמתח תמיד לעמידת דגל עם הרובה כשהוא עובר לידו. קשה לתאר כמה הוא אנושי ומלא חום ואהבה והחיוכים שלו קורנים ממש. כל מי שרואה אותו מחייך, ואחרי שהוא נעלם במדרגות אנשים מתנהגים אחרת ונראה שהם מרגישים טוב ונעים.
במשך כל יום של הטיצ'ינג היו מחלקים לחם טיבטי ותה מלוח (מין פיתות תפלות ותה עם המון חמאה מלוחה) ובצהרים חילקו אורז עם ירקות או עם דאל ואחרי הצהרים חילקו תה מתוק. כשחילקו את התה הביאו קודם כל כוס לד.ל. בטקס מדוקדק כשהכוס מורמת מעל הראש ומונחת לידו בצד, ואז באים עוד נזירים ונותנים תה ללאמות הנכבדים שישבו לידו בקעריות שהביאו להם. לאחר מכן חיכו כעשר דקות עד שכולם קיבלו את התה באולם ומחוץ לו ואז היו שרים איזו ברכה כשמחזיקים את הכוס מעל הראש ושותים. בסוף היום, היו עוברים נזירים ומחלקים כסף לכל הנזירים המשתתפים: 100 רופיות בכל יום וחמש מאות רופיות ביום האחרון.
המתרגם למעשה קורא מן התרגום האנגלי רוב הזמן, ובפעמים הנדירות שבהן הד.ל. מדבר על הספר, הוא מתרגם. אבל לא בצורה מדויקת כמו המתרגמת רות מהספריה, אלא נותן מין תקציר של דבריו. גם הקריאה שלו לא עושה את החיים קלים לשומעים, כי הוא בולע את סופי המשפטים והתחלתם ולפעמים מבטא מלים באנגלית בדרך מאוד מוזרה, למשל אחרי כארבע פעמים שאמר מה שנשמע לי כמו "nationally" וזה לא התאים בכלל למשפט הבנתי שהתכוון לאמר: "naturally"... בנוסף לכל זה הוא לא יושב בתא אטום כמו במערב אלא יושב בקהל, ליד הדלת הגדולה של האולם, במקום שבו אפשר לראות את הד.ל., ולכן הוא מדבר בשקט ובעיקר המקירופון קולט גם את קולו של הד.ל. רועם ברמקולים...
אבל במשך הימים הארוכים והלא קלים נוצרת אחוות שומעים בין המערביים לבין עצמם, ובינם ובין השכנים הנזירים שיושבים בצפיפות מהצד השני של החלון הגדול הפתוח אל האולם. הישראלים יושבים רובם ביחד ומצטרפים אליהם כמה מערביים שיושבים פה כבר הרבה זמן. שתי גרמניות העוסקות במאסאג'ים רפואיים וחיות חצי שנה בתאילנד (בחורף) וחצי שנה במקלאוד, אמריקאית בשנות השלושים המואחרות שלה שיושבת פה כבר שבע שנים, אוסטראלית חמוצת פנים שגרה ממש מעבר לקיר שלנו והחלטנו ברוח הבודהיזם שהיא מסכנה וצריך לרחם עליה במקום לכעוס, אמריקאית מבוגרת שנמצאת פה כבר למעלה מחמש שנים אך אפי טוען שהיא לא מבינה שום דבר, אבל כל הזמן שואלת שאלות מביכות המעידות על חוסר ההבנה שלה, ומצד שני דאגה, איך אפי יצליח להבין את הטיצ'ינג אחרי כל כך מעט זמן שהוא לומד...
ויש עוד ועוד מערביים, שני פינים, כמה גרמנים שאותם איננו מכירים היטב, ועוד אמריקאים ואנגלים, כולם חסידי הדלאי לאמה ומדגישים את שייכותם במחרוזות התפילה על ידיהם, הלבוש הפסבדו-טיבטי, הקידות והנחת המצח על הריצפה לפני הדלאי לאמה והכרת הדקלומים והתפילות בעל פה.
בימים הראשונים ישבה לידינו סינית מטאיואן, שניסתה לקרוא את הספר בטיבטית, מפני שהיא לומדת טיבטית כבר שנתיים, אבל התייאשה ועברה לתרגום הסיני - שהוא ספר קטנטן לעומת המקור הטיבטי...
אני הפסדתי שלושה ימים לא רצופים בגלל מחלה, וכל פעם שנעדרתי, כולם שאלו מה שלומי והתעניינו במצבי, והכל היה ברוח הבודהיזם של ההזדהות העמוקה עם האחר והרצון להפסיק את הסבל שלו.
בכלל, כל הזמן אנשים מתחלקים במאכלים שהם מביאים, חלקם מעשי ידיהם, וחלקם קנויים, משאילים בטריות או אוזניות למי שחסר לו, נותנים תרופות ומאוד רוצים לעזור. הישיבה הצפופה (במושגים מערביים, בהשוואה לנזירים אנחנו מרווחים מאוד) מקרבת, ובמקום שאנשים יילחצו בגלל חוסר הנוחיות הם נהיים רגועים וחביבים יותר.
אתם צריכים להבין שאני הגעתי לפה, עם המון ספקנות לא רק לגבי הבודהיזם, אלא גם לגבי האנשים היושבים פה קבוע או הרבה זמן ולגבי הרצינות שלהם. ולכן יש משקל הרבה יותר גדול להתפעלות שלי מהם ומהאווירה השוררת בטיצ'ינג. אולי האופי של הטיבטים גם הוא משפיע והנינוחות והמתינות של רגשותיהם ממתנים גם את הזרים, ואולי זה הבודהיזם עצמו, ואולי באמת השהייה במחיצת הדלאי לאמה גם היא משרה רגשות חיוביים כמו שמחה ואהבה - ואולי זה הכל ביחד.
יום אחד נשארתי בבית כי הייתי חולה ודוקא אז הד.ל. דיבר על דברים שאינם קשורים ישירות לתורה הבודהיסטית. הד.ל. דיבר על המנזרים בדרום שהייתה בהם התרופפות בהתנהגות המוסרית. הוא סיפר על הדור הראשון של המנהיגים הרוחניים שהגיע מטיבט והם הקפידו מאוד בנושא האתיקה, ואילו עכשיו יש דור חדש של מנהיגים שגדל או נולד בהודו ואצלם המשמעת מתרופפת, וקורים דברים שאסור שיקרו. הד.ל. בישר על הקמת ועדה כללית שמטפלת בנושא וגם בכל מוסד לימודים ומנזר תקום ועדה מיוחדת שתבדוק את המצב באותו מקום. אחר כך דיבר על זה שהתארים במוסדות הלימוד המנזריים לא שווים ויש פערים ביניהם וצריך למצוא דרך ליצור אחידות ברמה, כמו שעושים במערב באוניברסיטאות. (אנני הנזירה סיפרה שאפשר שקבל תואר גאשה - מורה גדול - תמורת תרומה נכבדה למנזר) יכול להיות שחלק מבעלי התארים האלה מגיעים מערב ומציגים עצמם כמורים גדולים, בעוד שהם אינם כאלה.
הד.ל. דיבר גם על הנשים שלומדות לתואר גאשה שהוא חושב שצריך למסד את ההסמכה שלהן להיות מורות או מנהיגות דתיות. הוא הזכיר שבעולם הנוצרי יש דיונים בנושא, וגם הטיבטים צריכים להתקדם.
בנושא הזה, שנוגע לכלל הבודהיזם, צריך להתייעץ עם אנשים ממדינות שונות ומסורות שונות, עם מנהיגים בודהיסטים מקוריאה, יפן, תאילנד סרילנקה ועוד. הד.ל. דיבר על כך שכשהגיעו להודו הממשלה ההודית נתנה להם מקומות למוסדות לימודים,ובחלק מהמוסדות הבתים של המורים ואנשי המנהלה, גדולים מדי ומפוארים, ולא לשם כך קיבלו את התמיכה והשטח. הד.ל. דיבר גם על הצורך להתאים את השפה הטיבטית לצרכים של המאה העשרים ואחד ולהעשיר אותה במונחים טכניים כי חשוב שיהיה נוח לתת חינוך טכנולוגי לנוער הטיבטי. פעמיים דיבר על החזרה העתידית לטיבט. פעם אמר שכשנחזור נצטרך להחזיר גם את המוסדות להשכלה גבוהה, כי זה העתיד שלנו,ופעם שניה אמר שנצטרך לשמור על ההתפתחות הטכנולוגית כשנחזור לטיבט ולכן צריך לפתח אותה עכשיו. על הילדים אמר שנדמה לו לפעמים שיש יותר מדי נזירים ילדים שנקראים טולקו. (ילדים שמזהים בהם גלגול של לאמה גדול) וצריך לדרוש מהם משמעת והתקדמות בלימודים כמו מכל ילד אחר. (לא רחוק מאתנו ישב ילד כזה ליד המדריך המבוגר שלו ומדי פעם שמענו את קולו הילדותי צועק את הדקלומים בהתלהבות מעל קולות הנזירים)

ביום שהיה אמור להיות היום האחרון והפך להיות הלפני אחרון בגלל שהדלאי לאמה לא הספיק לגמור את הקריאה, היה טקס של נדרים המחייבים להשתדל להפוך לבודיסטווה. (מי שהגיע להארה והחליט לותר ולהקדיש את חייו לעזור לאחרים להשתחרר מן הסבל) כולם כרעו על רגל אחת וקיפלו את הרגל השני וחזרו על השבועות שהשמיע הדלאי לאמה עשרות פעמים. אבל המתרגם לא תרגם הכל ואני הבנתי שאני צריכה לכרוע כמו כולם ולהישען על האצבעות של הרגל השניה. זה היה ממש בלתי נסבל בשבילי, אבל באחת הפעמים המתרגם אמר: "ועכשיו כולם חוץ מאלה שזה קשה להם מבחינה פיזית צריכים לכרוע ולהישבע..." ואז יכולתי סוף סוף לשבת על הטוסיק ולהירגע ולא לשבת בחריקת שיניים. מבחינה זאת הטיבטיים מאוד נינוחים ולוקחים הכל בקלות, וגם כשמדברים על ה"great compassion" מתחילים תמיד שכך שצריך קודם כל לדאוג שיהיה לך מספיק לעצמך ואז תוכל לעזור לאחרים, או שמזהירים לא לתת יותר מדי כך שלא יישאר לך עצמך כלום... ובכלל, בשבועה הזאת עצמה אמר הדלאי לאמה שהמטרה לעזור לכל היצורים החיים היא גדולה ועצומה וקשה לתפוס אותה ובוודאי לממש אותה בחיים וצריך להתחיל בקרובים אלינו: המשפחה והחברים וזה יהיה חשוב לא פחות. האופי המתון של הטיבטים ניכר גם בדרך שבה הם מתייחסים למצוות ולדת.

ביום האחרון של הטיצ'ינג אמר הד.ל. לקהל: "כולכם באתם לשמוע ואני שמח שהעברתי לכם כמתנה את ה"למרים" (הספר "שלבים בדרך להארה" מאת צונג קאפה) אתם צריכים לתרגל בלי קשר לכמה שהבנתם בדיוק. הזרים, אולי קיבלתם את ההעברה מהמתרגם, בלי ההערות בטיבטית שקראתי, מפני שרק הטקסט הבסיסי מתורגם לאנגלית ולסינית. אך מספיק אם תתרגלו את הטקסט הבסיסי. לאלה שנוסעים כבר מחר: דרך צלחה. למי שנשאר כאן מחר יהיה יום חופש, ובשביעי לחודש תהיה פוג'ה לחיים ארוכים שאורגנה על ידי כל הארגונים הטיבטיים והועדה ההימאליית וטוב שכולם עשו זאת יחד, כדי לחסוך זמן. גם אני אומר את התפילות שלי, אבל לא רק מי שנמצא כאן אלא גם אנשי טיבט, וכולם יתפללו חזק. מצדי אתפלל חזק מאוד שאחיה חיים ארוכים, למרות שקשה לי לפעמים להתפלל למען עצמי. אבל כשאני רואה את הפנים של הטיבטים ואני רואה כמה הם תלויים בי... לכן עוד לפני שעשיתם את הפוג'ה, קיבלתם מתנה ממני (ה"למרים") אז עכשיו אתם צריכים לתת לי משהו בחזרה.
חלק מהנזירים נמצאים במנזרים רק כדי לחיות שם ולא מתוך כוונה טהורה. אבל חלק מתקדמים ויש להם הישגים טובים. וכשיש וויכוח (debate) בין האוניברסיטאות, (המוסדות להשכלה גבוהה) הרמה גבוהה, ואני מרוצה מאוד. אבל צריך לשים לב, אחרת ההזנחה תפשה בלי שנרגיש. באותו ערב ב- 1959 (כשעזב את טיבט בדרך להודו) לא ניתן היה להאמין שמוסדות להשכלה דתית כאלה יצמחו, וזה עדיין לא יאומן. הכסף שהנזירים קיבלו בטיצ'ינג לא מפצה על המאמץ שעשו ולכן אם עשו זאת בגללו - הפסידו..."
אני בטוחה שהדלאי לאמה אמר את הדברים בצורה יותר רהוטה ושלמה ותיבל את דבריו בהומור מפני ששמענו את הטיבטים צוחקים בקול מדי פעם. אבל המתרגם לא עמד במשימה וולעתים קרובות שמענו אנשים צוחקים ובתרגום לא היה זכר למשהו מצחיק. המתרגם גם לא השלים את כל המשפטים וקפץ למשפט הבא כשהוא נראה לו יותר חשוב.

with Anni - On the roof of her room
I meant this one is where she is listening, last pic is where she explains some fine point...
Thinking and listening

26.6.05 הפגישה עם הנזירה אנני



בניגוד למתרגמת של גאשה סונאם רינצ'ים, המורה שלנו מהספריה, שהסתייגה מלספר לנו על עצמה ומהרעיון שאנחנו כותבים על מה שקורה לנו, אנני, המורה של אפי, הבטיחה לפגוש אותנו ולדבר אתנו. היא קבעה לנו פגישה ביום ראשון בערב, ביום השלישי של הטיצ'ינג.
אנני גרה במעונות של המקדש הגדול, בחדר קטן מאוד עם שותפה 'אזרחית', כלומר תלמידה במכון לדיאלקטיקה בודהיסטית שלא לקחה על עצמה את הנדרים של הנזירות. (אין הרבה כאלה כי גם הלימודים עצמם הם תובעניים מאוד). בחדר יש שתי מיטות בצורת "ריש" ומדפי ספרים עמוסים ספרים בטיבטית, כולם ספרי הדארמה, התורה הבודהיסטית. אבל אנני אמרה שבארון הבגדים הסגור יש גם ספרים באנגלית.
אנני סיפרה איך הפכה לנזירה בודהיסטית. כשהייתה ילדה קטנה אהבה לשבת עם סבתא שלה שהייתה אישה דתית ולקרוא את סיפורי הברית החדשה לילדים. מאוחר יותר, כשהייתה בת 19 טיילה בעולם והגיעה לישראל ב- 1989 לשישה חודשים אחרי חודש במצרים. שלושה חודשים הייתה בקיבוץ אלומות ושלושה גרה בתל אביב אצל משפחה ייקית ברחוב בן-יהודה שטראסה בתל אביב ועבדה בפיצריה רימיני על שפת הים. בישראל נהנתה והרגישה קרבה רבה ליהדות, אך לא לתכנים הרוחניים שלה, שעליהם לא ידעה כלום, אלא לפולקלור ולחמימות הקהילתית. משם נסעה ליפן שם עבדה שנה במכירת פוסטרים ושם שוב עבדה וגרה עם ישראלים רבים. משם נסעה לתאילנד. לאחר שניסתה כל סוג סם פעם אחת ויחידה, ושום דבר לא נראה לה, אכלה בחוף הים חביתה עם פטריוית סם, ועברה חווייה נפלאה של הסתכלות פנימה אל עצמה ושל הרגשת שלווה ואושר גדולים. השימוש בסמים לא נראה לה כדרך הטובה לחזור על החווייה הזאת והיא המשיכה משם להודו. בהודו הגיעה ישר למקלאוד ושוב, הלכה עם שתי חברות ישראליות לקורס מדיטציה - ואז השתנו כל חייה.
היא ראתה שהמדיטציה הביאה אותה לאותה הרגשה נפלאה שחוותה בעקבות הסם, והבינה שכדאי להמשיך בכיוון. מגיל 13 עישנה סיגריות בכמויות ובעקבות המדיטציה הפסיקה מייד לעשן. קרו לה עוד דברים טובים והיא החליטה להתחיל ללמוד בודהיזם ברצינות ונרשמה למכון טושיטה, שנמצא כאן בדארמהקוט. אחרי שנה של לימודים החליטה להיות נזירה. ההורים הגיבו די בסדר בהתחשב בעובדה שבמהלך הטיול שלה בעולם הם התגרשו, אביה התחתן עם אישה צעירה ואמה חיה עם החבר שלה. אמא שלה חשבה בהתחלה שהיא מצטרפת לכת, והזהירה אותה לא לתת להם שום כסף... האם, מפיקת טלוויזיה במקצועה, נרגעה לאחר שדיברה עם בודהיסטית פמיניסטית ידועה שסיפרה לה שהיא הייתה נזירה במשך שנתיים, ולכן החליטה שגם היא בוודאי תתייאש אחרי פרק זמן דומה. האבא אמר שאם היא מאושרת זה מספיק. אמא שלה ביקרה אותה כמה פעמים והיא מבקרת אותם כשהיא יכולה והם חיים אם זה בשלום.
את השפה הטיבטית למדה תוך שנתיים כבר בזמן לימודיה במכון, כלומר היא למדה בשפה שעדיין לא שלטה בה. היא הקליטה את חברתה הטיבטית וכל הזמן שמעה את הההקלטות האלה כך שהיית מוקפת בשפה כל שעות הערנות שלה וכך היא נכנסה בה 'דרך הנקבוביות של העור'. (זה ניסוח שלי, כמורה לשפה הטוענת שגם בלי ללמוד אפשר לרכוש שפה עם חשופים אליה בצורה אינטנסיבית ובאופן בלעדי)
אבל כל חומר הקריאה שלה הוא 'מקצועי' וקשור לדארמה, כלומר לתורה הבודהיסטית, ואין בטיבטית כתיבה ספרותית מודרנית או ספרותית בכלל. עד לפני כמאה שנה הם חיו בבידוד מן העולם ולא התפתחו בכלל ונשארו רק עם הכתבים הדתיים והפילוסופיים של הנזירים ומורי הדת.
לדבריה כשהיא מסתכלת על בני גילה בגרמניה ועל חייהם היא מרגישה שלה הרבה יותר טוב. חוסר הצורך לדאוג לבגדים, לפרנסה, לבילויים ולכבוד והצלחה והיכולת להתרכז רק בלימודים ובהוראה שלה גורמים לה אושר גדול, ורואים את זה בפנים שלה.
על הנזירים סיפרה: הנדרים הם די פשוטים ובסיסיים: יש ארבעה איסורים מרכזיים: אסור להרוג אדם, אסור לשקר, (והכוונה לשקר רציני) אסור לגנוב (ושוב הכוונה לגניבה ממשית, משהו כמו שוד בנק...) ואסור לקיים יחסי מין. סביב ארבעת האיסורים האלה נבנים שאר האיסורים כגדרות שעוזרות לשמור עליהם. אסור ללבוש בגדים אזרחיים, צריך לגלח את הראש או להישאר בשיער קצר מאוד, אסור לרקוד, אסור לרכל, אסור להרוג יצורים חיים.
כאן המקום לספר שבמהלך השיחה התיישב על אפי איזה חרק כמו שקורה הרבה בהודו, ואפי העיף אותו בלי היסוס. ואז נזכרנו איפה אנחנו, ואפי אמר לה: אבל אנחנו לא הורגים אותם, רק מעיפים אותם מאתנו, בהתנצלות. ואנני סיפרה לנו סיפור על הדלאי לאמה: פעם ישב הדלאי לאמה עם קבוצת אנשים מערביים מכובדים וחשובים ודנו בעניינים פוליטיים הרי גורל, ופתאום נחת עליו איזה שהוא חרק. הדלאי לאמה קם ובסבלנות ובאיטיות העביר את החרק על נייר ואז קרא לעוזר שלו והוא העביר אותו לאט לאט החוצה. ואז אמר הדלאי לאמה לקבוצת המכובדים: היום יש לי מצב רוח טוב, אבל הייתם צריכים לראות אותי אתמול כשלא היה לי מצב רוח כזה, העפתי אותו כך! ועשה תנועה המדגימה איך הוא מסלק את החרק בנקישת אצבע תקיפה...
אבל מותר לנזירים להחזיק מחשבים ולגלוש באינטרנט באופן חופשי ואנני מנצלת אותו כדי לראות סרטים מערביים מדי פעם ולשמור על קשר עם מה שקורה בו.
מעניין שבכל האיסורים האלה אין שום דבר לגבי רכוש. וכאן שאלתי אותה את השאלה שמטרידה אותי מאז שאנחנו פה. הנזירים במלונות, במסעדות, בחנויות וברחובות - הם מוציאים כסף, וראינו נזיר עם משקפי ראייה עם מסגרת יקרה שאני עצמי לא קניתי בהודו כי אפילו פה זה היה יקר בשבילי. בקיצור: ברור שיש כאלה שיש להם יותר והם מוציאים כסף על דברים לעצמם, האם זה לא פוגם באחידות ולא מעורר קנאה? אנני אמרה שראשית כל הטיבטים מטבעם הם אנשים נינוחים ולא רגשניים. אם הסקאלה הרגשות המערביים נעה בין 0 ל-10, הרי הטיבטיים מסתובבים בין 4 ל- 6, ולכן בכלל כל רגש המתעורר לא מתפתח בקיצוניות. שנית, באמת עניין הרכוש לא כל כך חשוב להם בדרך כלל, גם בגלל התרבות ובעיקר בגלל הלימודים במנזר. אבל היא הודתה שלא כל הנזירים שווים, ויש כאלה שלא לומדים כמעט, ולאף אחד זה לא מפריע, כי כל זמן שלא עוברים עברות פליליות כל אחד יכול להיות במנזר. יש כאלה שבאים למנזר כדי לחיות חיים קלים, ולקבל כסף ולא לדאוג לשום דבר. ככל שהנזירים מתקדמים בלימודים ובתרגול המדיטציה עניין הרכוש מעניין אותם פחות ופחות, ואם יש נושא לתחרות, (שאין להם נטייה טבעית אליה) הרי זה ההתקדמות בהתפתחות הרוחנית ובמעמד.
לגבי הטיבטים הצעירים במקלאוד אמרה שהשאיפה העיקרית של רבים מהם היא להגיע לאמריקה ולחיות שם כמו בסרטים. הם מרגישים שאין להם עתיד בדהארמסלה ובהודו ורוצים לצאת מכאן. והנזירים שמגיעים לארצות הברית ומשרתים שם במרכזים הבודהיסטים הרבים סיפרה שהבעיה הגדולה ביותר שלהם היא הפיתויים של החברה הקפיטליסטית מסביבם ובאמת רבים מהם עוזבים את הנזירות ונכנסים לחיים המערביים על כל הלחצים והמתח שלהם.
אני הודתה שהבודהיזם אינו מטפל מספיק בבעיות רגשיות ובמיוחד ברגשות מודחקים שזו בעיה מערבית טיפוסית משום שזה נושא זר להם.
מאתנו רצתה לשמוע על השואה והיחס אליה וסיפרה על רגש האשמה שגדלה אתו כמו רבים מבני דורה. סיפרנו לה על הניצולים והדרך שבה התקבלו, על הייקים בכלל והיחס המורכב שלהם לגרמניה ולתרבותה והקושי שלהם להסתגל לארץ. סיפרנו לה על רגשי האשמה של היהודים בארץ, על המתחים הפוליטיים שהם עוררו ומעוררים ועל הפחד שהיה מתעורר בנו למראה אדם עם מספר חקוק על הזרוע, והיא מאוד התרשמה. את גרמניה אינה אוהבת, במיוחד את הנוקשות וחוסר הפתיחות של הגרמנים. לדבריה אילו הייתה מתחתנת קרוב לוודאי שלא הייתה מחזיקה מעמד מפני שלא הייתה לה דוגמה טובה למשפחה אוהבת. היא התפעלה מהנישואים הארוכים והמוצלחים מאוד שלנו (הניסוח שלה..) ושאלה אם יש עוד הרבה כמונו בישראל.
השיחה הייתה נפלאה, פתוחה ושוטפת בלי רגעים מעיקים. אנני הסבירה שהנזירים המערביים לא יכולים לחיות במשמעת של המנזר, ולכן הם חיים במעונות או בדירות ליד המקדשים והמנזרים. המשמעת החזקה נחוצה כדי להרגיל את הצעירים שמגיעים כשהם עדיין בגיל העשרה. ובכלל לדבריה, הטיבטיים הם אנשים די חופשיים ולא נוטים לרצינות ולהעמקה, וצריך להכניס אותם לאווירה.
אנני לומדת כבר 10 שנים במכון וכשתגמור תקבל תואר של גאשה, אם יינתנו תארים כאלה לנשים. הם נבחנים על החומר בבחינות בכתב וזה די קשה. אחר כך יש עוד שלבים אבל למעשה הגאשה מלמד כל הזמן.
כשנפרדנו שיבחתי אותה כמורה ואמרתי לה שהיא המורה הטובה ביותר שראיתי מימי, כי היא הצליחה לגרום לי, להקשיב ולהבין משהו שלא רציתי ללמוד ושיעמם אותי מאוד. חוץ מזה היא סבלנית מאוד ועונה על כל שאלה בסלנות אדירה. השבחים הביכו אותה, והיא טענה שפשוט לא פגשתי מורים נפלאים רבים אחרים שמלמדים בודהיזם, ומיד נתנה רשימה ארוכה של מורים, שחלקם הגדול יהודים, טובים יותר ממנה.
חזרנו הביתה מלאים במידע, אהבה ושמחה שאנני הרעיפה עלינו.