הערה: מי שלא ראה את הפוסט על חנוכת הבודהא בכפר סטוק, שיחפש את הפוסט הקודם, התמונות שוות...
הבנו שלפני הטיצ׳ינג כבר לא ניסע לאגם, והחלטנו לנסות שוב לקראת סוף הטיצ׳ינג, ב12 וב13 לחודש, כדי להוציא אישור רק ממש כשנדע שהכל בסדר.
עוד יום עבר בבטלה ואז החלטנו ללכת לתחנת האוטובוסים לבדוק את זמני הנסיעה למנזר בו אמרו להיות הטיצ׳ינג וגם לבדוק על נסיעה באוטובוס לליריק, כפר יפה שהיינו בו בטיול הקודם אבל רצינו לחזור אליו, ואז אפשר היה להגיע אליו באוטובוס ולחזור באותו יום.
הלכנו ועברנו את שער הכניסה המפואר והמסורתי ללה, והפנו אותנו יותר למטה, למקום בו היינו אצל הרופא כשלא הרגשתי טוב. אבל אז התברר שהלכנו יותר מדי כי למנזר הזה נוסעים ממה שנקרא: תחנת האוטובוסים הישנה, שבה יש עכשיו ואנים קטנים שמשמשים כמין אוטובוסים למקומות קרובים. התברר גם שהאוטובוס לליקיר יוצא רק בארבע אחרי הצהריים בכל יום כך שלא נוכל לנסוע בו ולחזור, ונצטרך לארגן מונית עם שותפים. ואז חזרנו לעיר, ישבנו בחנות ספרים גדולה שיש לה גם בית קפה נחמד ונחנו. אפי מצא ספר דק שלא יוסיף הרבה למשקל התיקים, ואני קראתי לי ספר בטלפון שלו… (אפליקציית ״עברית״ שיש לי גם בטאבלט ויש בה מבחר בכלל לא רע)
הלכנו לצ׳אנגספה ושם נכנסנו לסוכן הנסיעות לברר על הדרך לפאנגונג, התברר שהיא פתוחה והשארנו בקשה לשותפים אחרי הטיצ׳ינג הראשון, ואז התברר שטעינו כל הזמן, ראשית החלפנו את המנזרים והטיצ׳ינג הראשון מתקיים במנזר שחשבנו שבו יתקיים השני ולהיפך, והרבה יותר חשוב: הסוכן אמר שהטיצ׳ינג התחיל אתמול והוא חושב שיסתיים מחר או מחרתיים, כך הפסדנו לפחות יום אחד אם לא יותר. היינו קצת המומים אבל קיבלנו ואת הדין, ובסך הכל זו הייתה אשמתנו שלא בדקנו באתר הרשמי, והסתמכנו על מה שזכרנו שאמרו לנו במשרד במתחם המקדש הגדול בלה. ישבנו במסעדה נחמדה בצ׳אנגספה, ושתי ישראליות צעירות שישבו לידינו סיפרו שהיו בטיצ׳ינג ונהנו מאוד, ואמרו שלפי מה שהן יודעות הטיצ׳ינג התחיל לפני יומיים, ומחר היום האחרון. התפתחה שיחה נעימה כמו הרבה פעמים במקרים כאלה ואנחנו למיד מופתעים לטובה מההתייחסות הרצינית לטיול ולמקום בו הם נמצאים, והמסקרנות הגדולה לכל דבר שהם מגלים. אלה הפנים היפות של המטיילים הישראליים הצעירים, ויש כאלה יותר ממה שנראה ברגע הראשון.
למחרת יצאנו מוקדם לתחנת המוניות ובדרך הצטרפה אלינו אישה שדיברה אנגלית במבטא רוסי כבד. עלינו על המונית ביחד ובדרך התברר שהיא אוקראינית שחיה בארה״ב כבר עשרים שנה, אחרי שהגיעה לשם עם הוריה ולמדה שם בקולג׳. היא משוטטת בלאדאק בדרך כלל באוטובוסים ושוהה בכל מקום הרבה זמן. בדיוק יום קודם חזרה משבוע בעמק נוברה והייתה עייפה מאוד.
כשהתקרבנו למנזר טיקסי בו נערך הטיצ׳ינג התנועה הפכה כבדה מאוד וזוחלת ממש, כמה אנשים ירדו מהמונית והתחילו לעלות ברגל על הגבעה שעליה נמצא המנזר, ואחרים נשארו במונית שהגיעה עד הכניסה. המוני אנשים עמדו בתור לבידוק הבטחוני ומשם המשכנו למעלה כשאנחנו כבר שומעים ברמקולים את קולו של הדאלאי לאמה שהתחיל כבר ללמד ומיד אחרי דבריו התרגום ללאדאקית.
שוטרים כיוונו אותנו לכניסה העליונה ושם עמדו מקומיים בתלבושת המסורתית וחילקו בקבוקי מים ועוגיות מתוקות נוקשות. כשנכנסנו המראה היה מדהים: שטח עצום מלא כולו במקומיים בתלבושות המסורתיות, שהיה מחולק למתחמים ונמשך עד שאי אפשר היה לראות את קצהו. כיוונו אותנו לצד השני של הרחבה ומשם למעלה לכיוון הבמה שלידה ישבו הזרים. לא היו הרבה מאוד תיירים, ומיד מצאנו מקום נוח לשבת, והיה נוח לשמוע את המתרגם לאנגלית ברמקולים, בלי שדברי הדאלאיי לאמה והמתרגם ללאדאקית יפריעו כי ישבנו בצד, והרמקולים שהעבירו את קולם היו מכוונים לקהל הגדול ולא אלינו.
היו שם כל מיני זרים: אירופאים, דרום אמריקאים, אסיאתים, ואפילו קצת תיירים הודיים וכמובן ישראלים צעירים שהיו ביניהם גם כמה דתיים עם כיפות סרוגות קטנטנות כמתבקש…
הדאלאי לאמה דיבר על המחויבויות של הנדר של הבודיסהאטווה שאותו עמדו לקחת מיד, כיוון שזה היה היום האחרון של הטיצ׳ינג. המחויבויות מאוד בסיסיות ופשוטות, לא לשקר, לא לקחת משהו שלא שלך, לא לפגוע ביצור חי ולא להשתמש בחומרים כמו אלכוהול או סמים. הוא דיבר על זה שאפשר להכין מחיטה אלכוהול אבל המליץ להכין ממנה לחם במקום זה…
הוא ניסה לגשר בין שני סוגי הקהלים שאליהם פנה: המקומיים שהידע שלהם בדהארמה בסיסי מאוד ואפילו פחות מכך, והנזירים שלומדים הרבה אך חיים קצת מחוץ ליומיום של המקומיים. הבמה הייתה רחוקה מהמקום בו ישבנו והעמודים הסתירו את הדאלאי לאמה אבל זה ממש לא הפריע לנו, אחרי שצברנו שעות דאלאי לאמה בשורה הראשונה במקלאוד גאנג׳. מתחתינו ישבו חלק מהנזירים וביניהם גם ילדים קטנים, טולקואים, כלומר מי שנמצא כגלגול של לאמה חשוב ונלקח מהוריו למנזר בגיל צעיר לטיפוח ולימוד אינטנסיבי. היה מעניין לראות את הילדים הקטנים הללו מחזיקים בידיהם משחקים קטנים, משועממים מהישיבה הארוכה וההקשבה לדברים שבוודאי לא הבינו, והנערים הגדולים יותר יושבים לידם ומשעשעים אותם ומשגיחים שלא יגזימו בשובבות שלהם…
כל הזמן הסתובבו מקומיים וחילקו תה מלוח ואורז מתוק עם קטניות על צלחות נייר.
לקראת הסוף הדאלאי לאמה הזמין את כל מי שרוצה להתחייב להשתדל להיות בודיסהאטווה לכרוע ולחזור אחרי המלים שלו שלוש פעמים תוך כדי שהוא מסביר את המשמעות של המלים וההתחייבות. ואז הנזירים פתחו בדקלום ארוך וקצבי בקולות באס עמוקים (לפעמים אני חושבת שבוחרים אותם לפי הקולות שלהם למנזר…) ובמרכז המתחם הענקי נראתה שורה ארוכה מאוד של נשים בתלבושות המסורתיות הצבעוניות שראינו בסטוק בטקס ההקדשה של הבודהה, עם הכובעים דמויי נחש הקוברה בצבע התכלת ובכובעים המסורתיים הגדולים ובידיהם ספרים עטופים בבד בצבע כתום והן נושאות אותם בידיים מורמות הן צעדו לאט מסביב למתחם הנזירים ועלו למתחם שלנו, ועמדו בשורה ארוכה מחכות לאות לעלות לבמה מהצד שלנו. אחריהן הייתה שורה ארוכה של גברים בתלבושות המסורתיות שגם הם נשאו ספרים ועלו אחריהן. מקומיים ניגשו אל הנשים והרכינו את ראשם מתחת לספר כך שנגעו בו. התזמורת ניגנה בעליזות ושורה של גברים בכובעים הזהובים המחודדים ונשים בתלבושות הצבעוניות התקדמו לכיוון הבמה ורקדו ואז פנו הצידה לסובב את הבמה מהצד השני בו גם כן היו נזירים.
היה יפה לראות בדרך החוצה כמה הרבה משפחות מקומיות, זקנים וילדים וצעירים ישבו יחד בטיצ׳ינג על שמיכות שהביאו, אכלו ושתו ונהנו כמו בפיקניק ענק שמלווה בדברי חוכמה...
אחרי הטקס נשמעו הודעות על סיום האירוע ועל אוטובוסים והסעות. אנחנו יצאנו לכביש בתמימות, מאמינים שמוניות יחכו ויתמלאו ואז יצאו בחזרה ללה. אבל זה לא היה, המוני אנשים הלכו לכל הכיוונים, אנשים עמדו בצד השני של הכביש וחיכו לתחבורה, הלכנו לצד אחד התקווה למצוא שם מוניות, ואז לצד שני וגם שם לא היה כלום. המכוניות הרבות בכביש זחלו והמוניות היו מלאות או שעמדו בצד, כנראה מחכות לנוסעים ששילמו לנהגים לחכות עד שיצאו.
היינו די מיואשים ואפי שאל שוטר אחד שכיוון את התנועה מה אפשר לעשות. אני ישבתי ממול בצל ואפי חיכה עם השוטר, שלבסוף עצר אוטובוס קטן של המשטרה שחלונותיו מכוסים ברשתות ברזל ואנחנו נדחקו לתוכו עם עוד אנשים. מצאנו מקומות ישיבה דחוקים, ואפי פתח בשיחה עם נזירות צעירות שישבו אתו במושב האחורי. הגענו לעיירה הקרובה ומיד אחריה האוטובוס פנה לתחנת המשטרה ושם עצר והוריד את כולם.
התחיל לרדת גשם ואנחנו עמדנו בצד הכביש ופשוט הושטנו יד וניסינו לעצור מכוניות. כעבור כמה דקות עצרה משאית קטנה שאישה וילדה ישבו בארגז המשא שלה, להפתעתי הצלחתי לטפס ולשבת עם הרצפה, ואפילו ליהנות מהנסיעה הקצרה עד לה…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה