יום חמישי, מרץ 31, 2016

דרג'ילינג מנה שניה

באותו ערב כשחזרנו מקלימפונג לא יצאנו מהמלון, ישבנו עם סונג מיט וצ'רינג ודיברנו תוך כדי אכילת ארוחת הערב הטעימה שהגישו לנו. אני התחלתי להרגיש מבוכה עם האירוח הנפלא שלהם, מה עוד שכאשר הגענו, ושאלנו  כמה עולה החדר אמרו: כמה שתרצו.. הם סיפרו על ילדיהם, הגדולה בת העשרים שלומדת לתואר שני בדלהי והם מתגעגעים אליה מאוד וכך גם היא, אבל נפגשים רק כשהיא מגיעה בחופשת הקיץ. הבן לומד בבית ספר פרטי בסיליגורי אחרי שלא הסתדר כל כך טוב בבית הספר בו למדו כולם, Mount Hermon ובו מלמדת אחותו של צ׳רינג. וגם משם הוא יכול לדבר אתם רק פעם בשבוע, ואין טלפונים ניידים או מחשבים אישיים פרטיים. הם סבורים שהחינוך שם טוב ומקבלים את התנאים באהבה. הקטנה לומדת במאונט חרמון  והיא היחידה שנשארה בבית. 

גם העסקים שלהם לא קלים. הם צריכים ל׳שמן׳ כל הזמן את נציגי השלטון, וחשים מאוימים ובסכנה ממתחרים וסתם אנשים המקנאים בהם. את המלון שפתחו לפני אחת עשרה שנים השאירו סגור, ורק המסעדה שמשמשת בעיקר כבר פופולארי בקרב צעירי העיר, עובדת כל הזמן בהצלחה. וגם עכשיו כשפתחו את המלון, אין להם שום פרסום בשום מקום ושלט הכניסה מוצנע וממש קשה לראות אותו, כך שלא נראה לי שמגיעים לשם תיירים בכלל.

יכול להיות שהם עדיין נחשבים כסינים בגלל אבא שלו, אף על פי שהוא החליף את שמו ונקרא לאפצ׳ה, כשם השבט של אמו ואשתו. אבל יכול להיות שהם עצמם נרתעים מלהפוך לאנשי עסקים גדולים, ולהתקרב בדרכים מושחתות לפוליטיקאים כדי להצליח בכך, כפי שנדרש בהודו.

למחרת קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר נעימה במסעדה המשקיפה על העיר, השמש זרחה והכל נראה יפה וצבעוני וגגות הפח החדשים הבריקו מרחוק.

ה"מול" - הרחוב הראשי בדארג'ילינג

 הערפל לא התפזר, ואנחנו יצאנו למשימת הוצאת אישור כניסה לסיקים, שנחשבת מדינת מחוז בעלת זכויות מיוחדות אחרי שהצטרפה מרצון להודו ב1976, והאישור הנדרש מזרים הוא אחת הזכויות האלה. זכרנו את התהליך שעשינו אז, ולא הופתענו מאוד כשגילינו ששום דבר לא השתנה. המשרד לענייני זרים במרכז העיר נראה כמו משרד בריטי לפני חמישים שנה. אח מעוטרת בצד, ספה פרחונית למחכים, ועל אדן החלון מכונת כתיבה שנראה שעדיין משתמשים בה, למרות שעל אחד השולחנות עמד מחשב שהמסך שלו מכוסה בבד עדין. 

חיכינו כחצי שעה עד שהגיעה הפקידה הנחמדה ונתנה לנו את הטפסים למילוי, ואז כתבה את כל הפרטים שבטופס במחברת צהובה גדולה, ממש אותה מחברת שראינו בכל מקום אז, למרות שכבר לפני אחת עשרה שנים היו מחשבים כמו במשרד הזה ליד המחברות… 

משם ירדנו דרך השוק למשרד ה Districk Magistrate שנמצא ממש בקצה התחתון של העיר, אחרי התחנה המרכזית של האוטובוסים והג׳יפים. בדרך שאלנו בכמה עמדות יציאה של ג׳יפים על נסיעה ב shared jeep לפלינג בסיקים, ונענינו שאין נסיעה ישירה לשם. התחלנו לחשוש שלא נוכל להתחיל את הטיול בסיקים בפלינג, כי לקחת ג׳יפ פרטי לשם יקר מדי, אבל החלטנו לברר עוד כשנגמור עם האישור. גם המקום בו שוכן הדיסטריק מגיסטרייט נראה בדיוק כמו לפני אחת עשרה שנים. המוני אנשים ומחפשים את המשרד שהם זקוקים לו בין הבניינים הגדולים, הכוללים בית משפט ועוד עשרות משרדים ממשלתיים של מערב בנגל. הכאוס נראה מוחלט, אבל איכשהו דברים מתנהלים. גם המקום בו החתימו את הטפסים ונתנו את אישור נראה בדיוק אותו דבר וכמובן הכל נכתב בעט במחברת גדולה בלי שימוש במחשב החדש עמד על השולחן…

יצאנו מהמבוך הגדול למעלה אל הכביש, והחלטנו להמשיך לשוטט באזור ולראות לאן נגיע. לאט לאט התרחקנו מהבניינים הגבוהים והממשלתיים ומהאזור המסחרי שאחריו, והגענו למטעי תה גדולים הגולשים כל הדרך עד לתחתית המדרונות התלולים. בין המטעים היו כפרים קטנים ואפילו ראינו מפעל תה גדול ומפורסם שהיינו בו בפעם הקודמת. 

בצד השני, מעל הכביש ראינו את בית הקברות העתיק של העיר בו קבור המלומד ההונגרי שאינני זוכרת את שמו,             המערבי הראשון שהגיע לטיבט וחי בה שמונה שנים, בהן למד את השפה וחקר את הכתבים. אחר כך הצליח במסע מפרך ומסוכן להביא את הספרים הראשונים מטיבט, שהייתה מנותקת לגמרי מהעולם עד אז. ההונגרים הקימו לו מצבה גדולה ושלטים המספרים על פועלו באנגלית ובהונגרית, ולמעלה בעיר יש פסל גדול שלו שגם הוא הוקם על ידי הממשלה ההונגרית. 

נזכרנו שהיינו בבית הקברות ומעליו נמצא הרחוב הגדול המוליך לגן החיות ולמוזיאון ההימלאיה שלידו. עלינו לאט, כי בדארג׳ילינג כל העליות תלולות מאוד ומהוות תרגיל טוב בסיבולת לב-ריאות… רוב הקברים כבר במצב מאוד לא טוב ולא מטופלים, וגם סביבתם מוזנחת מאוד ואפילו מלוכלכת בחלקה.



 זכרנו שפגשנו את השומר הזקן שגר אז בתוך בית הקברות, וליד הבית שלו היה גן ורדים אנגלי שהוא טיפח. מצאנו את הבית אך גבר צעיר יותר יצא ממנו ואמר לנו שאביו מת לפני שנה והוא מטפל במקום. אבל הכל נראה מוזנח, והוורדים היו די נבולים. 

עלינו לכביש הגדול וזכרנו בית קפה קטן וחמודHot Stimulating Cafe ממש על הכביש, משקיף אל הנוף, שבו פגשנו אז תייר אוסטרי מעניין. 

בבית הקפה הזערורי קיבלה אותנו בעלת המקום מזה עשרים שנה, שפגשנו אז והיא לא השתנתה כמעט. היא שאלה מאין אנחנו וידעה להגיד ״שלום״, ״תודה״, ו״היום יום טוב״… לימדנו אותנו מיד להגיד ״היום יום שמח״, והיא התאמנה על זה מיד ברצינות גדולה. הזמנו תה וקצת אוכל, ובזמן שחיכינו התבוננו בנוף המעורפל שנראה קצת כמו ציורים סיניים, ובעלת הבית הצטרפה אלינו לשיחה נעימה. 

היא סיפרה שגם היא בת לאפצ'ה כמו סונג מיט שאותה ואת צ׳רינג הכירה היטב. היא סיפרה על הטאמאנג, נפאלים בודהיסטים שיש להם קהילה גדולה בדארג׳ילינג, ועל המאווארי, נפאלים שהם גם בודהיסטים וגם הינדים, שלא אוהבים את הטאמאנג בגלל שהם אוכלים בשר, ולטענתה הם עצמם נוהגים להקריב בעלי חיים בפולחן שלהם. 

דיברנו על המלחמות המיותרות ועל איך שהעולם נראה לנו בעיקר כפי שאנחנו מחליטים ולא כפי שהוא באמת, ועל הזיקנה שגם היא בעיקר מספר שלא צריך לייחס לו משמעות יותר מדי גדולה.. 



אכלנו ושבענו ויצאנו לטייל לפי המלצתה בגינה חדשה שבנו אחרי שהיינו בדארג׳ילינג, nightingale shrubbery park, מעוצבת ומטופחת והמון זוגות אוהבים יושבים על הספסלים מול הנוף המעורפל או מטיילים בשבילים המרוצפים היורדים ממנה לפינות ישיבה רומנטיות. בדרך מהגינה התחיל לטפטף והגשם התחזק וירד בעוז והבריח אותנו למלון, אך לדאבוננו, אחרי שהתחפרנו כבר במיטות פתאום השמש זרחה ועד השקיעה היה ממש יפה… 

בערב הלכנו למסעדה הודית במלון שאני קוראת לו ״פאנסי-שמאנסי״, כלומר יקר ויומרני אבל בעצם חובבני ומתאים בעיקר לדרישות הקייטנים ההודים מהשפלה. זכרנו את המסעדה מהפעם הקודמת והיא הייתה ממש טובה. הפעם מצאנו מקום שפשוט התדרדר, שירות גרוע. אוכל גרוע, חשוך ורועש - בקיצור נפלנו… (אני מוכרחה להגיד שזה כמעט ולא קרה לנו בפעם הקודמת) חשוב לציין שהמסעדה הייתה מלאה במשפחות קייטנים בנגלים שנהנו מהאוכל ומהמלצרים שכרכרו סביבם בחוסר יעילות אך בהתרפסות...

בבוקר השלמנו חובות בכתיבת הבלוג והעלת תמונות לרשת במסעדה של המלון, שרק בה היה איזשהו קשר לאינטרנט, גם אם לא יציב כל כך. אחר כך אכלנו מין בוהוריים ויצאנו לקנות כרטיסים לshared jeep לגנגטוק בסיקים למחרת בבוקר. מצאנו ג'יפ שהיה לו שני מקומות ליד הנהג שהם די נוחים יחסית, ואני קיוויתי שהישיבה ליד הנהג לא תפחיד אותי יותר מדי, בדרך הצרה והמתפתלת בהרים הגבוהים. מיהרנו למר פודור והחלפנו כסף וקנינו כבר כסף נפאלי שיהיה לנו לנסיעה לשם. הוא והבן המליצו לנו על מקומות בצפון סיקים ועל הדרך הטובה ביותר להמשיך מסיליגורי לגבול נפאל, ונתנו שם של סוכן נסיעות שאצלו הכי בטוח לקנות כרטיסים לאוטובוס לילה עם מיזוג אוויר לקטמנדו.

עכשיו היינו חופשיים לעשות את הטיול שרציתי לעשות מאז שחזרנו לדארג׳ילינג. ירידה דרך השכונות שמתחת לכיכר עד למנזר עם המקדש הטיבטי היפה, ולהמשיך משם למרכז העזרה עצמית לפליטים הטיבטים, בתחתית המדרון של העיר.






המקדש באמת היה יפה, מטופח וצבעוני אך קטן ואינטימי, ובקומה השניה עמדו שני אנשים עם מכחולים וצבעים וחידשו את הצבעים על התמונות והעיטורים כמעט בחושך, כשרק מנורת חשמל קטנה מאירה להם.


משם ירדנו על פי עצתו של נזיר צעיר בדרך עפר צרה שקיצרה לנו את הדרך למרכז הסיוע, שהיה אחד המקומות הראשונים בו ראינו את הטיבטים, והתרשמנו מהארגון העצמי שלהם והרצון שלהם לפרנס את עצמם תוך כדי שמירת המסורת והתרבות. אבל, מה גדול היה השינוי במקום הזה! רוב הסדנאות היו נעולות והמעטות שהיו פתוחות היו כמעט שוממות, ורק כמה זקנים וזקנות עסקו בתפירה וטוויית צמר, ואחת אפילו הייתה שקועה בטלפון החכם שלה כשנכנסנו לחדר… 





היו שם כמה קבוצות קטנות של תיירים, ותייר הודי אחד שהגיע עם משפחתו ולמעשה הוא חי בארה״ב ורק בא לביקור, התחיל לדבר אתנו. כששמע שאנחנו מישראל סיפר שבקרוב יגיע לישראל במסגרת מסע הופעות בו ישיר במופע של מוזיקה הודית. 

היו שם שני חדרים גדולים עם צילומים של החיים בטיבט לפני השתלטות סין, היחסים עם המנהיגות הקומוניסטית אחרי הכיבוש, ההתקוממות העממית והבריחה של הדלאי לאמה להודו, והכבוד בו התקבל על ידי ראשי השלטון, והעזרה שניתנה לטיבטים כשהתיישבו בהודו. הצילומים המשיכו עד ימינו, מלווים את הדאלאיי לאמה במסעותיו, ואת חיי הטיבטים בהודו. בהחלט תצוגה מרשימה אם כי כמובן מאוד מוטית לצד הטיבטי.

יצאנו מהתצוגה וחיפשנו טקסי לעלות לעיר וראינו את המכונית של ידידנו ההודי מארה״ב, ואפי ברוב חוצפתו הבחין בשני כיסאות מקופלים במכונית הגדולה מאחור, ושאל אם נוכל לשבת שם ולהגיע אתם לעיר. הנהג לא התלהב כי זה חייב אותו לסדר קצת את אחורי המכונית, ורצה שניכנס דרך הדלת צדדית וכך נאלץ להקים את כל היושבים. לא נכנענו והראינו לו שאפשר להיכנס מאחור בלי להקים אף אחד, וכך נסענו כולנו בדרך צרה וקופצנית. התייר ההודי ובתו התעניינו מאוד בישראל ובקיבוץ, והוא סיפר שלמד פולנית בקנדה וגרמנית בתואר השני שלו, ואתגר את אפי בכמה מלים שאפי ענה עליהן באידיש הרצוצה שלו… (אני טוענת שכל הזמן הזיכרון שלו לטווח ארוך הולך ומשתפר ומגיע לרמות אדירות, בעוד שהזיכרון לטווח קצר נחלש, ולמרות שהוא זוכר בדיוק איפה נמצא כל דבר בדארג׳ילינג בה היינו לפני אחת עשרה שנים, אין לו מושג איפה הניח את הטלפון לפני חמש דקות…)

בערב אכלנו מוקדם במסעדה טיבטית וכשחזרנו למלון הופתענו לראות את צ׳רינג וסונג מיט שחזרו מוקדם מהמסעדה שלהם. ישבנו לגלוש קצת ברשת והבחנו שאחד השולחנות ערוך לשישה אנשים. שאלנו מה האירוע וצ׳רינג ענה שיש התכנסות ואוכל שהם מכינים לכבוד נסיעתנו מחר. שמחנו אבל גם הצטערנו שאכלנו במסעדה הטיבטית כי הרגשנו שבעים למדי…

היה ערב נפלא, הם הכינו כל מיני דברים שנראו להם מזרח תיכוניים, כמו חומוס עם לימון ועוד תבלינים הודים חריפים, חצילים מאודים עם תבלינים חריפים, תבשיל שעועית עם סויה בצורת בשר ועוד. דיברנו והם, בעיקר סונג מיט סיפרו על חייהם, על אחת עשרה השנים האחרונות שעברו עליהם בעבודה קשה, בגידול הילדים, ובמאבק לשמור על הקשר עם המשפחה המורחבת, כלומר האחים והאחות שלו, והאח והאחות שלה ואמא שלה. הם הזמינו גם את העובד הבכיר במלון, כלומר בבר/ מסעדה לאכול אתנו וגם הבת הקטנה, לבושה במדי בית הספר הכנסייתי מאונט חרמון נהנתה לשבת ולשמוע בעניין רב, והבטיחה לשתף את ההורים בכל פעם שנודיע על פרסום בלוג חדש בפייסבוק שבו היא כמובן חברה…

קלימפונג

קלימפונג 

למחרת יצאנו מוקדם לפגוש את הנהג ליד החנות של פודאר, ומשם יצאנו לנסיעת חתחתים נועזת בכבישים הצרים והמתפתלים מאוד לקלימפונג. אני התעניינתי בעיר מפני שקראתי ספר המתרחש בעיר, או יותר נכון בבית גדול השוכן מחוץ לעיר, ליד היערות בהם מסתתרים מורדים הקוראים לעצמאות החבל וליצירת Gorkaland, כדי לתת ביטוי לייחוד האתני של התושבים המקומיים, הנשלטים על ידי מערב בנגל השנואה. 

חוץ מזה קלימפונג הייתה המקום בו נולד ג׳ימי, עוד חבר שפגשנו בדארג׳ילינג בביקור הקודם. אביו היה סקוטי שעבד כאדריכל ונשא אישה נפאלית שילדה את ג׳ימי ונפטרה כשהיה בן ארבע. אביו התחתן שוב עם אישה בריטית שלא רצתה לגדל את ג׳ימי, והוא נשלח לאחד מבתי הספר הפרטיים המשובחים בדארג׳ילינג. החברים בבית הספר הפכו לתחליף למשפחה שאיבד, והוא הגיע לדארג׳ילינג כשנסע לכלכלתה לפגישת מחזור עם חבריו. 

בדרך עצרנו במקדש וגן גדול ומטופח על ידי הממשלה המערב בנגלית שביל מרוצף בתוכו מוליך לאגם מלאכותי מאחורי היער. טיפסנו ונהנינו, אך הערפל שירד על היער לא אפשר לראות שום דבר ולא המשכנו עד האגם.




 





אחר כך עצרנו בנקודת תצפית בה רואים את התפצלות הדרכים לגנגטוק ולקלימפונג ואת הנהרות המשתלבים לידה, אחד קטן יותר ובצבע ירוק כהה מאוד והשני בצבע ירוק בהיר וגדול יותר. התצפית נקראת lovers view והסיפור סביב הפגישה הזאת, הוא על זוג אוהבים שדרכם נפרדה והם נפגשו לבסוף כמו הנהרות והתאחדו. הנוף היה באמת מדהים ולמרות הערפל ראינו היטב את הסביבה הקרובה יותר. 
בדרך עוד נתקענו בכמה פקקי תנועה, שסיפקו הזדמנויות צילום







הגענו לקלינגפונג הסואנת והצפופה, שאמנם קצת דומה לדארג׳ילינג אבל בלי ההדר של הבניינים הקולוניאליים  הבריטיים. הנהג הביא אותנו לחממות קקטוסים יפות, עם כל מיני צמחים בצורות משונות שמעולם לא ראינו. 




אחר כך אפי ביקש שיביא אותנו למקום שנקרא הולומבה הייוון, שבו התגורר סאנגהאראקשיטה, אנגלי שהפך לנזיר בודהיסטי והיה חבר קרוב של אמבדקר, מנהיג כת הטמאים. אחרי קבלת העצמאות של הודו דרש אמבדקר שיוויון זכויות לבני הכת אך דרישותיו לא נענו. הוא פנה לכל הדתות, הנוצרים, המוסלמים והבודהיסטים ולבסוף בחר באחרונים, והמוני טמאים הפכו בודהיסטים. אחרי ההמרה ההמונית אמבדקר נפטר בפתאומיות, והייתה מבוכה בקרב הטמאים, וסאנגהארשיטה, האנגלי, דיבר אתם וחיזק את החלטתם לדבוק בבודהיזם. 

הוא חי כחמש שנים בקאלימפונג, ושכר בית קטן ליד העיר, שם היה לו ביתן מדיטציה קטן, עד שעזב לאנגליה ושם היו לו תלמידים רבים. אפי מאוד רצה לראות את המקום אחרי שחבר טוב שלו סיפר לו עליו והוא קרא כמה מספריו. הנהג לא הכיר את המקום, וניסה להביא אותנו לחוות אורכידיאות, אולי בגלל שכיום יש בבית הזה הומסטיי בשם מגנוליה רסט, ומה כבר ההבדל בין מגנוליה ואורכידאה… אחר כך אפי הראה לו את המקום במפה וזה לא עזר, כי  לא היה ציון מספיק ברור של המקום. לאחר בקשות רבות הנהג שאל כמה אנשים ואף אחד לא ידע, אם כי היו כמה שניסו להצביע על כיוון מסוים אבל זה לא עזר. 
בדרך ראינו עוד מנזר בודהיסטי או שניים.








לבסוף הביא אותנו למקום שנקרא בית היתומים של דוקטור הולמס, מוסד מפורסם שנוסד בסוף המאה התשע עשרה ועסק בחינוך מקצועי ליתומים ופעיל עד היום. המקום היה ריק ונראה נטוש, כנראה בגלל שזה היה יום ראשון.


 כששוטטנו בין הבתים והסדנאות הוא התקשר ובדק ומצא את המקום והבטיח שיביא אותנו אחרי שיביא אותנו למקום שנקרא מרכז המדע, והוא מין שילוב של מוזיאון מדע לילדים עם גן דינוזאורים פרימיטיבי שנמצא על פסגת הר גבוה שממנו אפשר לראות את כל הסביבה של קלימפונג. המוזיאון היה נחמד לו היו אתנו נכדינו, והנוף היה ערפל סמיך…

סוף סוף אחרי עליה תלולה הגענו, וראינו את ההלוואה הייוון,  שכשמו כן הוא: נראה כמו גן עדן. היו שם בתים קטנים ויפים, ושבילים מרוצפים ביניהם והמון עצים ושיחים יפים עם פרחים שהדיפו ריחות משכרים, עלינו למשרד והאישה שעבדה שם הסבירה לנו איפה הבית בו הוא גר ואיפה ביתן המדיטציה. ירדנו לשם והסתובבנו סביב הבית שהיו בו אנשים וללא ספק לא שימש כמוזיאון. 

לפתע הגיעה לשם מכונית קטנה ממנה יצא גבר מבוגר גדל קומה בעל רעמת שיער לבנה וצעיר שליווה אותו. הגבר שאל אותנו איך אפשר לעזור לנו באנגלית משובחת של בוגרי בתי הספר המתנהלים באנגלית בהודו. סיפרנו לו על מבוקשנו והוא שמח, ואמר שזכר את האיש שהיום הוא בן תשעים ושלוש, ומיד יקרא למישהו שיפתח לנו את ביתן המדיטציה, שהיום מושכר למישהו שמלמד יוגה. המקום כולו מושכר לקייטנים כולל הבית של סאנגאהראקישטה. 

הגבר כסוף השער הזמין אותנו לעלות למשרד, ולשתות אתו כוס תה ולדבר קצת. אחרי שנכנסנו לביתן ואפי צילם אותו ושלח לחבר שלו בווטסאפ, עלינו שוב למשרד וישבנו בחוץ ליד שולחן, מוקפים בבתים הקטנים ובשיחים ובפרחים היפים, ומתחתינו על המדרון התלול יער סבוך, באמת הרגשנו כמו בגן עדן. הגבר הגיע וסיפר קצת על המורה שהגיע לקלימפונג עם המורה המקומי שלו, ואחרי כמה זמן המורה עזב אותו והודיע לו שעכשיו הוא צריך להפיץ את הבודהיזם בעצמו. בתחילה הוא שכר בית בעיר ואחר כך מצא את המקום הזה שהיה שייך לאמו של הגבר, ונשאר שם חמש שנים, עד שהמשפחה הייתה צריכה את הבית והוא נאלץ לעזוב באי רצון. לטענת הגבר, הוא עזב את הודו בגלל דרישת הממשלה שחשדה אז בזרים כמרגלים. 



התחילה שיחה נעימה על החיים והעולם המשתנה, וההתפוררות של החברה והמטריאליזם המתחזק, ואז הוא התחיל לספר על ספר שהוא כותב על התנהלות ממשלת מערב בנגל נגד מה שנקרא the tribes כלומר: הנפאלים, הלאפצ׳ה ובני שבטים מקומיים אחרים ששוכנים באזור דארג׳ילינג וקלינגפונג.

לבסוף נפרדנו בידידות ונסענו לכיוון דארג׳ילינג, עכשיו בלי לעצור בשום מקום מפני שכבר היה קרוב לארבע והחשיכה יורדת בסביבות חמש וחצי. הנסיעה הזאת הייתה די קשה, בדרך הצרה והמתפתלת כשהערפל הולך ומתחזק, והנהגים לא מדליקים אורות עד שממש מחשיך, ונהגנו עוקף בהתלהבות כל מכונית שנוסעת קצת יותר לאט ממנו…