לומביני - מקום הולדתו של הבודהא, ופרידה מנפאל

היום האחרון בפוקארה הוקדש לקניות אחרונות ולסידור הנסיעה ללומביני. ידענו שיהיה שם חם מאוד, ובכלל כל האזור יהיה יותר ״הודי״ ופחות תיירותי. המלון הנפלא שלנו, מלון אדם, נתן לנו הסעה בחינם לאוטובוס שיוליך אותנו ללומביני, עם מיזוג אוויר ומקומות מסומנים. לשמחתנו היו עוד כמה תיירים מערביים באוטובוס, ובהפסקות שוחחנו קצת. היה שם זוג מבוגר שהתברר שהם אמריקאים מטנסי, מטיילים כבר אחת עשרה שנים בכל שנה כשישה חודשים והפעם ימשיכו מנפאל לאיים המלדיביים ומשם למלזיה. ישבנו אתם לאכול במסעדה העממית בה הוגש רק טאלי נפאלי פשוט והגבר סיפר שהוא מהנדס תוכנה ותומך נלהב של סאנדרס, ושלכבוד הבחירות הם יגיעו לארה״ב כדי להצביע בעדו. כמובן שהם יוצאי דופן בטנסי ולדעתו יש שם אנשים שהיו מוכנים להרוג אותו לו ידעו על דיעותיו הפוליטיות… בכל אופן היה נחמד לדבר אתם ולגוון קצת את הנסיעה שהייתה קצת משמימה אחרי הירידה הארוכה מההרים שמקיפים את פוקארה. 

לומביני נראתה מאוד הודית והמלונות שמקיפים את המתחם המקדשים במקום הולדתו של בודהה אינם רבים, ואין שם שום ׳סצינה תיירותית׳ כמו בפוקארה או בקטמנדו. המלון שלנו היה נחמד, מיזוג אוויר ומאוורר תקרה ושירותים מצויינים. הבעיה בלומביני היא שהחשמל כל הזמן עולה ויורד ועובר לחשמל חירום והמזגן מפסיק לעבוד, בעיקר בשעות היום כשהתיירים אינם נמצאים. אכלנו במלון והתחלנו לתכנן בטלפון עם סוכן נסיעות שנמצא ממש בגבול עם הודו את הנסיעה לרישיקש. ביקשנו ממנו שימצא לנו כרטיסים לרכבת שיוצאת מגוראפור, עיר במרחק שלוש שעות מהגבול, ומגיעה להארידבר לפנות בוקר. בינתיים הוא קישר אותנו לסוכן בלומביני שדרכו נקנה את הכרטיסים ונוכל להשתמש בו גם לסיור בלומביני.

היה חם מאוד בחוץ ולא העזנו לצאת מהמלון בערב, והחלטנו שמוטב לקחת מכונית לכמה שעות לראות את המקדשים ולא לקחת את האופניים שהוצעו בחינם לאורחי המלון. 

למחרת היה מעונן והרבה פחות חם, וקצת הצטערנו שלקחנו את המכונית, אבל בכל מקרה היינו צריכים ללכת למשרד הנסיעות כדי לסדר את עניין כרטיסי הרכבת. הנהג לא ידע אנגלית והיה קצת קצר רוח. 

ראינו את המקדש התאילנדי שעמד בפני הרחבה והיה יפה מאוד,

 את המקדש הגרמני שהיה עם גינה מטופחת ומלאה בפסלים קטנים וצבעוניים, שתיארו את חייו של בודהה מלפני לידתו ועד מותו,

ראינו את המקדש הסיני היפה והעדין שממשלת סין עצמה הקימה כמחווה לבודהיסטים הסיניים,

Add caption

ואת המקדש הקוריאני שהיה מוזנח ומכוער במפתיע

dd

כשיצאנו מהמקדש הקוריאני לא מצאנו את הנהג והמכונית, ונהג ריקשה שהיה שם קרא לנו ובאנגלית רצוצה סיפר שהנהג שלנו הלך לאכול ארוחת בוקר, וביקש ממנו לומר לנו כשנצא. הלכנו לשבת בצל בחצר של המקדש הקוריאני שהיה היחיד שראינו בו נזירים והיו בו גם מגורי נזירים.

אחר כך ראינו את המקדש הנפאלי שהיה פשוט וגדול אך די מטופח. ואז הנהג הביא אותנו לכניסה למקדש הגדול בו נמצאת האבן שעליה נולד הבודהה על פי המסורת, ואמר זהו, נגמר, מכאן אתם ממשיכים ברגל וקונים כרטיסים. אבל ידענו שיש עוד מקדשים, הבורמזי והסרילנקאי, ברשימה שקיבלנו ושאלנו למה לא הבאת אותנו לשם? הוא התרגז ובתחילה ניסה להתנגד אבל מהר נכנע ובאי רצון נכנס למכונית ולקח אותנו למקדש הבורמזי. המקום יפה באמת והזכיר לנו  נשכחות מהטיול בבורמה לפני אחת עשרה שנים, ופגשנו שם נזירה מסרי לנקה שסיפרה שהיא מטיילת בעולם והמקדש של ארצה נמצא קרוב מאוד. סובבנו את המקדש ויצאנו לרחבה שלידו, שהייתה מוקפת בבתים דמויי מקדשים יפים ומטופחים, ומבנה גדול יותר שנראה כמו מלון כי עמדו לידו שני אוטובוסים של תיירים. 

יצאנו מהחצר ולא מצאנו את הנהג ולא את המכונית, ואף אחד לא היה שם למסור לנו משהו בשמו. צלצלנו לסוכנת הנסיעות שסידרה לנו אותו והיא אמרה שמיד תדבר אתו והוא יבוא. הוא חזר בפנים כועסות והביא אותנו למקדש הסרילנקאי הנחמד עם הרקדניות הסקסיות בכניסה, ואז כשיצאנו לקח אותנו למרחק של כמאה מטרים לכניסה אחרת למקדש הגדול בו היינו אמורים להמשיך ברגל. אבל זו לא הייתה אותה הכניסה שאליה הביא אותנו קודם ואנחנו לא ידענו כמה צריך ללכת ברגל, והיינו כבר מאוד חשדנים כלפיו. התרגזנו ואמרנו לו להביא אותנו לכניסה הקודמת, והוא אמר שזה אותו דבר, ולבסוף צלצלנו לסוכנות הנסיעות והסוכן הגיע על אופנוע. היה דו שיח של חרשים, הסוכן טען שקיבלנו כל מה שהובטח, ואנחנו טענו שהמקדשים של בורמה וסרילנקה לא היו לולא התעקשנו, וזה נגמר בכך שהחלטנו ללכת לתוך המתחם הגדול ולקוות שזו לא הליכה ארוכה כי כבר היה די חם. התחלנו ללכת ומיד אחרי פחות ממאה מטרים ראינו את הכניסה שאליה הגענו קודם. ואז הבנו: המקדשים הבורמזי והסרילנקאי היו ממש ליד הכניסה ההיא והטיפש לא טרח להגיד לנו, כי לא ידע אנגלית, אבל הוא גם היה טיפש מכדי לקחת אותנו ברגל אליהם, ולהראות לנו שאחריהם אנחנו יכולים לחזור לכניסה למקדש הגדול כי הכל במרחק הליכה ממש קצרה. במקום זה הוא עשה סיבוב ענקי במכונית והביא אותנו לשם במכונית ואז נסע הבייתה כי לא חשב שיש בו עוד צורך, מה שהיה נכון אך אנחנו לא ידענו דבר על כך…

בחור צעיר בעל מראה נפאלי התחיל לדבר אתנו באנגלית במבטא אמריקאי חזק, והסתבר שהוא מצפון קרולינה והגיע לארה"ב בגיל חמש, אבל הוא בא לנפאל הרבה ושומר קשר עם המשפחה שמתגוררת לא רחוק מלומביני. סיפרנו לו מה קרה, והוא סיפר על תסכולו מהכשלים של הנפאלים לקבל תיירות מערבית, ובכלל לארגן את עצמם בצורה יותר טובה. 

בכניסה הסתבר שהיינו צריכים לקנות את הכרטיסים במבנה קטן שנמצא לצד המדרכה מוסתר בשיחים, ואין שום שלט המודיע על קיומו. נאלצנו לנעול שוב סנדלים ולהשתרך לשם והצעיר הצטרף אלינו למרות שלא היה צריך לקנות כרטיסים בכלל בגלל אזרחותו הנפאלית. 

המקום הגדול מקושט מאוד ומטופח למדי עם הרבה משטחי דשא שקצת הצהיבו בעונה היבשה, ועצים גדולים ועתיקים. המקדש עצמו מרשים, הרבה שרידי קירות עתיקים מגודרים והסברים באנגלית ונפאלית.

כשיצאנו מהמקדש צלצל סוכן הנסיעות מהגבול וביקש פרטים כדי לקנות את הכרטיסים לרכבת, ובינתיים הסתובבנו קצת במתחם הגדול שהיה מטופח יחסית אבל היינו יחפים ומדי פעם קפצנו על האבנים הלוהטות וחיפשנו דשא לדרוך עליו. ואז צלצל הסוכן מהגבול ואמר שאין בכלל כרטיסים, לא עם מיזוג אוויר (שלוש המחלקות, ראשונה שנייה ושלישית) ואפילו למה שנקרא סליפר, כלומר דרגש במחלקה שניה בלי מיזוג אוויר.

היינו די המומים כי לא התכוננו למצב כזה. החלטנו לחזור למשרד הנסיעות ולהתייעץ עם הסוכן על נסיעה באוטובוס. עכשיו היה חם מאוד ולמזלנו היה מעונן והצלחנו לחזור ברגל בלי מאמץ גדול, ושאלנו את הסוכן מה הוא מציע. הוא אמר שאפשר לנסוע במונית כשלוש שעות לעיר שנקראת גוראפור, ושם לנסוע באוטובוס להארידבר, שהיא נמצאת ממש ליד רישיקש.

קיבלנו בחזרה את הכסף שכבר שילמנו על כרטיסי הרכבת ועכשיו פשוט נחנו במלון, אכלנו שם ארוחת ערב מצויינת והזמנו מונית לגבול בבוקר. 

עד כאן, נפאל הנפלאה, שגם אחרי רעידת אדמה כל כך הרסנית שהתרחשה לפני פחות משנה יודעת לפנק את התיירים המערביים הרבה יותר טוב מהודו. משהו מעניין שבלט מאוד לגבי מוצא התיירים: יש שם הרבה מאוד תיירים סיניים, יותר ממה שראינו בהודו בדארג׳ילינג ובסיקים. בפוקארה ואפילו בקטמנדו ראינו המון מסעדות ומלונות שהשלטים שלהם כתובים בסינית בלבד, לא בשום שפה אחרת, והיינו במסעדה סינית שהמלצרים בה התקשו מאוד לדבר אנגלית, והאוכל היה סיני למהדרין, לא רק סיני לתיירים. 

כמובן שהיו שם גם המון תיירים הודים אבל ראינו גם הרבה מאוד תיירים נפאלים בעיקר מקטמנדו שבאו לחופשת ראש השנה עם משפחותיהם לנופש בפאקורה.

האווירה הקלילה ונינוחה, הדרך הנון שלאנטיות בה הם מתייחסים לדת ולצרות הפוליטיות ובכלל לחיים מאוד שלווה ומנעימה את השהות בנפאל שהנופים שלה והמבנים הארכיטקטוניים בקטמנדו יפים בפני עצמם. ההרים הגבוהים והירוקים, הטראסות המתפתלות על המדרונות, הכפרים הבנויים בגובה, כל זה נשאר בי כזיכרון מלבב גם בלי פסגות ההימאליה המושלגות. שלום לך נפאל!!!

פוקרה - "ביבי הייק" יומיים לאסטאם

עוד יומיים של בטלה ומנוחה, והסתתרות מהחום שגבר מאוד (34 מעלות!) עברו בנעימים, ואז יצאנו להליכה נוספת לכפר שנקרא אסטם, שאליו טיפסנו מוקדם בבוקר מכפר גדול שנמצא מתחתיו, עם מדריך שסידר לנו בעל המלון, למעשה פשוט אח שלו. (כנראה, בהודו יש אינפלציה בשימוש במלים אח ודוד ואני מניחה שבנפאל זה קצת יותר מדוייק…)

יצאנו מוקדם והתחלנו לעלות בדרך ג׳יפים מלאה באבנים גדולות ודי תלולה, אבל בכל זאת לא תלולה מדי עבורנו, וגם כשסטינו מהדרך לשביל צר ומתפתל (אפי טוען שהמדריך עשה זאת כדי שנרגיש שבכל זאת היינו זקוקים לשירותיו…) זה בהחלט לא היה קשה מדי. 

עברנו דרך כפר בו ראינו התכנסות של אנשים על מרפסת גדולה ונשים לבושות סארי חגיגי מגיעות והמדריך הסביר שזה לכבוד ראש השנה הנפאלי, שחל בערב והחג יימשך חמישה ימים בכל נפאל.

הגענו לכפר קטן בראש הר המשקיף על ההרים והכפרים שמסביבו, ובבוקר אמורים לראות זריחה יפה ממנו. היום היה מעונן למדי והאובך מהחום הכבד לא אפשר שום מראה מעבר למרחק קצר. בכפר הנידח הזה יש שלושה מלונות, ואף תייר בפוקארה המתפוצצת מתיירים לא יודע שהמקום  הזה בכלל קיים ומדוע כדאי לבוא אליו. 

זה עוד סימן לנזקים שהתיירות והאורבניזציה שמגיעה בעקבותיה עושים לחברה הנפאלית. הכפר הקטן חסר כל אטרקציה מיוחדת, הוא לא בסיס ליציאה לטרקים, הוא לא גבוה במיוחד, בקיצור אין שום דבר שימשוך תיירים אליו. אבל המקומיים הרואים את הפריחה (שגם היא אולי קצת מוגזמת ולא בטוח שכל היוזמות נושאות פרי) בפוקארה ובכפרים קרובים אליה, רוצים גם הם ליהנות מהשגשוג, ובונים בלי לבדוק מה הסיכוי ומה הרווחים הצפויים. המלון שבו היינו למשל, מתהדר בשם resort ויש בו כעשרים חדרים, מרפסת בנויה גס הסובבת של הקומה השניה וחלק מנה מכוסה בברזנט לימים חמים, ובקומה הראשונה יש חדר אוכל גדול עם דלפק של בר ועם משקאות אלכוהוליים. הינו ארבעה תיירים במלון ושני המדריכים שלנו ושל הזוג האיטלקי שהיה שם. למעשה גם אנחנו לא היינו בטוחים שנישאר ללון והחלטנו אחרי שהגענו, וכך גם האיטלקים שהיו מאוד עייפים אחרי העלייה. כלומר גם, אנחנו שהגענו רק בגלל שבעל המלון המליץ לנו, לא התחייבנו להישאר כי יכולנו די בקלות לחזור באותו היום לפוקארה והאיטלקים גם כן יכלו להמשיך במסלול שלהם ולהגיע ליעד שלהם, למחנה האוסטראלי.

המדריך מכיר את הבעלים וסיפר שהם בונים עוד יחידת דיור לhomestay על השטח הגדול שקנו כדי לממש את יוזמת התיירות שלהם. הם לא מצליחים להחזיק את המקום והוא שאל את אפי אם הוא רוצה לקנות… די עצוב, כי הם פשוט נסחפו, וקודם כל בנו מקום גדול מדי, וגם אותו הם לא משווקים כמו שצריך אף על פי שבאופן אובייקטיבי באמת קשה למכור אותו לרוב התיירים המגיעים לפוקארה.

המדריך סיפר שיש להם בעית מים רצינית, והם אוספים את מי הגשמים של המונסונים ומטהרים מים כדי להתגבר על המחסור, אין להם צינורות מהאגם והנהר שלמטה ויש כאלה שפשוט לוקחים מים במכלים קטנים הבייתה מדי יום לרחיצה ולבישול. הרגשתי קצת רגשי אשמה על כך שהתקלחתי באריכות ובהנאה בלי לדעת על המחסור, אבל הנהג אמר שזה לא משמעותי למלון ורק אם כולו היה מלא הייתה להם בעיה רצינית. וחשבתי לעצמי: אז למה בנו משהו כל כך גדול? עוד תעלומה לא פתורה...

אחרי מנוחה קצרה יצאנו לשוטט בכפר, ומייד ראינו איכרים חורשים חלקת אדמה במחרשת עץ עם להב חד הרתומה לשני שוורי בופאלו. ירדנו לחלקה והם בירכו אותנו לשלום ושמחו שאפי מצלם אותם, והזקן שכרע בצד ופיקח על הצעיר החורש, דיבר אתנו קצת וסיפר שהם זורעים דוחן. הצעיר שהוליך את השוורים הסביר לאפי ששאל מדוע חרשו וזרעו רק כמה תלמים בקצה החלקה, שהם זורעים צפוף ואז לוקחים את הזרעים שנובטים שם וזורעים את שאר החלקה. 

ראינו בית גדול שבחצר שלו ייבשו קטניות ותרמילי שעועית שונים על בד הפרוש על האדמה, ושוב, הנערות והנשים שעבדו שם שמחו לקראתנו, נאמאסטה, וצילום ומאיפה אתם וכו׳.

משם המשכנו לכמה נשים שעבדו ליד מעין רפת של בופאלו, והוציאו במעדרים את זבל הבופאלו שלידה, ושמו אותו בסלי קש גדולים שאותם סחבו על הגב עם חבל. 

הייתה שם אישה צעירה שדיברה די טוב אנגלית והיא הסבירה שהן לוקחות זבל אורגני לגינה הגדולה שבecovillage, המלון שלה, שנמצא ממש ליד מעל הדרך. היא הסבירה שיש להם שיטות מיחזור וטיהור מים ולכל דבר  נמצא שימוש, והזמינה אותנו לראות את המלון שלה. לפני שעלינו אתה סיפרה שעבדה עשרים שנה בפוקארה כמבשלת במסעדה, ולאחרונה חזרה לכפר עם בעלה, ופתחה את המלון שלה שהיא מאמינה שיעזור לכל התושבים. ישבה שם זקנה עם מעט מאוד שיניים שהיא בעלת הבופאלו שאת הזבל שלו לקחו. הצעירה דוברת האנגלית סיפרה שהזקנה היא האדם המבוגר ביותר בכפר, בת 95 ויש לה בן ובת שגרים גם הם בכפר. היא התאלמנה כשהייתה בהריון עם הבת ומאז לא נישאה כי זה משהו שמאוד לא מקובל בנפאל במיוחד בכפרים. הזקנה שמעה את הבופאלו נוער ורצתה לתת לו מים אך היא נפלה, וזה מאוד ציער אותה שהיא כבר לא יכולה לתפקד ולגדל את הבופאלו כמו שעשתה כל חייה. בכלל היא מרגישה שהחיים שלה ארוכים מדי ולא רוצה להמשיך לחיות כשהיא לא עצמאית ונעזרת בילדיה. 

האישה הצעירה סיפרה שהיא למדה אנגלית בתיכון למרות שזו הייתה הוצאה גדולה בשביל אביה שעבד בהודו כמאבטח, ושלח את הכסף הבייתה במשך שלושים וחמש שנים. גם בכפר אמרו לאב שאין שום צורך להוציא כסף על חינוך של נערה, שלבסוף תתחתן ותגדל ילדים ותעבוד בחלקה המשפחתית. אבל היא התעקשה ולמדה ושמחה מאוד על כך וגם את ילדיה שלחה לבית ספר עם פנימיה בפוקארה הרחוקה.

אחרי שגמרו להוציא את כל הזבל שרצו הלכנו עם טמאלי, בעלת הecovillage לראות אותו. המקום באמת יפה ובנוי בצורה הרבה יותר מתאימה לטעם המערבי, בתים בני קומה אחת המסובבים חצר גדולה עם המון פרחים וצמחים, גינה שבה מגדלים את כל הירקות למאכל, ועצי קפה על המדרון מתחת שאת הקפה האורגני שלהם שותים גם כן במלון. המקום באמת נראה נחמד, וקצת הצטערתי שלא הגענו אליו, אך בעל המלון שלנו אמר שהם יקרים מאוד וחוץ מזה נראה שהוא ואחיו חברים קרובים של בעלת המלון בו ישנו. 

שארית היום עברה לאט, לא הבאנו שום אמצעי בידור או קריאה, כמוב שלא היה שם שום דבר כזה. ישנו קצת, עשינו מדיטציה דמיינו שאנחנו ברטריט… עם האיטלקים היה קשה לדבר למרות שביו נחמדים מאוד, כי האנגלית שלהם לא הייתה מספיק טובה, והגבר בכלל לא דיבר ולא הבין והיה זקוק לתיווך של אשתו.

לשכנים של המלון היו הרבה עזים, אמא שהייתה קשורה ולא זזה, וגדיים קטנים שקיפצו בעליזות ורדפו אחרי פרפרים ומדי פעם פעו בקול ילדותי, אך לא הפריעו לשקט ולשלווה.

הלילה ירד והשמיים קצת התבהרו וקיווינו שבבוקר תהיה ראות יותר טובה, אך כבר בחמש, כשהפציע אור ראשון אפשר היה לראות שבאו בך הכבד אינו מתפזר ולא נוכל לראות את הפסגות המושלגות. קיבלנו את הדין ואכלנו ארוחת בוקר בסככת הקש העגולה בגינה עם הזוג האיטלקי. הם מרומא, אבל הוא במקור מסביבות נאפולי, והם עובדים ברשויות ההגירה ברומא בקליטת פליטים שמגיעים בהמוניהם לאיטליה. הוא נשמע די מיואש מחוסר האונים וחוסר היכולת לתת עזרה רצינית לקליטת הפליטים. ניחמתי אותם שהם לפחות עובדים מטעם הממשלה ולא כמו בישראל בה רק ארגונים וולונטריים עוזרים לפליטים. הגבר סובל מבעיה בלב ולוקח הרבה כדורים אך הרופא אמר לו שיוכל לעשות הליכות בגובה נמוך ולא תלולות. 

נפרדנו מהם ויצאנו לדרך בין הכפרים, כשהנוף על המדרונות הירוקים מתחתינו מרהיב ביופיו, והאנשים בכפרים והילדים מברכים אותנו בנאמאסטה כשכפות ידיהם צמודות בקידה. ההליכה הזאת הייתה אפילו יותר קלה מזו של היום הקודם. ירידות די מתונות רוב הזמן, עליות גם כן לא קשות וגם המעטות התלולות היו קצרות ואחריהן היה תמיד קטע של מישור בו הרגליים נחו במקצת. 

עברנו בכפר קטן ושמענו מרחוק אנשים מתווכחים וכשהתקרבנו ראינו אותם עומדים ליד בית קטן, ומדברים בהתרגשות, כשאישה אחת מרימה את הקול יותר מהאחרים שהיו שקועים בוויכוח. המדריך דיבר אתם ואחר כך הסביר ששני בופאלו היו חופשיים וניהלו קרב וכנראה שנגרם נזק והויכוח היה על תשלום הפיצויים. המדריך אמר שדברים כאלה פותרים בתוך הכפר ולא מערבים את המשטרה ובתי המשפט ורק לעניינים רציניים יותר קוראים לעזרת המשטרה.

כוורת לדבורי דבש

הירידה בכפרים הפכה לדרך עפר של ג׳יפים בתוך היער והמדריך סיפר שיש נמרים ביער והוא ראה אותם כמה פעמים, ואחר כך ראה צבי בין העצים אבל עד שקרא לנו הצבי נעלם
הנה הצבי שלא היה:

. היער הצפוף נתן צל וכמעט לא הרגשנו בחום שהלך וגבר. לבסוף הגענו לכפר ליד הכביש, ושוב ההתרגשות של הילדים שלא רגילים לתיירים מערביים שעוברים שם, ולבסוף חיכינו בתחנת האוטובוס למונית שלנו מפוקארה, חלק מכל הסיור ששילמנו עליו. 

היה כיף לחזור למלון הנוח והנעים, לטאבלטים ולקשר האינטרנט… אבל החווייה בהרים הייתה חוויה טובה ומרגשת, במיוחד הכפר בו ישנו והכפרים בהם עברנו בדרך. 

למרות הכל היינו עייפים מאוד, ופשוט לא זזנו כמעט עד הערב. יצאנו לרחוב ונזכרנו שזה ראש השנה הנפאלי. המוני אנשים, מקומיים ותיירים נפאלים הלכו ברחוב בשני הכיוונים והרחוב היה סגור למכוניות, כך שהייתה אווירה של קרנבל ססגוני. תזמורת מסורתית בתלבושות בהתאם ישבה על הבמה בcenter point ליד המלון וניגנה וילדים עלו על במה ורקדו. ברחוב ניגנו כמה אנשי הארי קרישנה מקומיים וקבוצת נשים רקדה ושרה בהתלהבות לקצב התופים. כל המסעדות היו מלאות ואנשים ישבו ושמחו בלי שום בימות הופעה עם כוכבי פופ או משהו דומה. פשוט כולם היו בחוץ ושמחו ופגשו חברים ולחצו ידיים ובילו עם המשפחה ועם חברים. 

מצאנו מקום במסעדה קרובה והשקפנו על הרחוב השמח, אבל לא יכולנו לזוז כמעט כי הרגליים עדיין כאבו וראינו רק מה שקרה לידינו ברחוב. תזמורת עממית עם חצוצרות מיבבות ותופים בכל הגדלים עברה ואותה ליוו גברים צעירים רוקדים בחינניות ומקפצים בקלילות. 

החגיגות נמשכו לתוך הלילה והצעירים יצאו לפרים ולמועדוני הריקודים והמוסיקה הדהדה אפילו לתוך החדר במלון. אבל למעשה זה היה כל החג, והמוני התיירים הנפאלים פשוט נחו וטיילו ברחובות, שטו באגם ועלו על האי הקטן שבתוכו שנחשב קדוש.

אנחנו המשכנו לנוח, לעשות מעט ככל האפשר ולתכנן את המשך הטיול, וגם זה לא נעשה בקפדנות יתרה כפי שתראו בהמשך.

אחרי שבועיים בפוקארה עזבנו בצער, ונסענו באוטובוס תיירים עם מיזוג אוויר ללומביני, מקום הולדתו של בודהה.