הדרך הייתה פשוט יפיפיה, ההרים בצבעים חום, אדמדם, נחושת ירקרקה, ופסגות מושלגות מאחוריהם, ולמטה הנהר שהפך לעתים לנחל בצבע כחול כהה או ירוק כהה עם אשדות לבנים מפעם לפעם. הכביש נחצב ממש על צלע ההר הסלעי ולמטה היה קניון צר מאוד ובו זרם הנחל, ומהצד השני התרומם מדרון תלול וכולו סלעים משוננים בתצורות מרהיבות. מדי פעם כשהכביש יצא מהקניון הצר הופיעו כפרים קטנים, מחנות עבודה של פועלים שתיקנו או הרחיבו את הכביש, ומחנות צבא קטנים. כעבור שלוש וחצי שעות של נסיעה מענגת הגענו ללה, למגרש חניה ענקי בו היו בעיקר מכוניות פרטיות, ולא ראינו שום אוטוריקשה או מונית. הורדנו את התיקים מהגג וחיפשנו מונית שתיקח אותנו, אך לא ראינו ואפי יצא לכביש לחפש. סוף סוף מצאנו מישהו שטען שהוא מכיר את המקום, וביקש סכום סביר. כמובן שמיד התחיל לשאול אבל למזלנו מצא הדרכה נכונה ולא עבר הרבה זמן והגענו לרחוב מלא בישראלים ובחנויות ומסעדות לתיירים, ושם עצרנו והורדנו את התיקים בתחילת שביל סלול וצר שהוליך לכמה מלונות וביניהם המלון שאליו רצינו להגיע, לפי המלצת שתי בנות שפגשנו בגסטהאוז בארו, ליד סרינאגאר.
אפי הלך לבדוק אם יש מקום ואני חיכיתי עם התיקים, נהנית מהמקום הנחמד והאווירה התיירותית המפנקת שנראתה מסביב. התברר שבמלון המומלץ אין מקום, ובחור צעיר מהמלון השכן הציע לאפי מקום במלון שלו, חדר גדול עם שירותים ומרפסת ענקית לנוף מעל גינת ירק גדולה. מיד הסכמנו והבחור העלה את כל התיקים לקומה השלישית, במדרגות שיש להם רק קיר ובצד השני אין מעקה. הרגשנו בבית, החדר הגדול והשירותים המסודרים והנקיים, המרפסת הנפלאה והגינה הירוקה שמתחתיה - זאת הייתה לאדאק שזכרתי ורציתי לחזור אליה. רק כשיצאנו לרחוב לחפש מקום לאכול הבנו שאנחנו בצ׳אנגספה, הכפר הקטן ליד לה, שהישראלים השתלטו עליו כבר לפני אחת עשרה שנים כשהיינו בלאדאק. כמובן שהכפר גדל ונוספו המון מלונות, גם כאלה שמתאימים יותר לתיירים ההודים מאשר לתרמילאים הישראלים והמערביים. אני הייתי מאוד מופתעת לטובה, מפני שקודם התנגדתי לגור בצ׳אנגספה, ואפילו שאלתי את הבנות אם המלון נמצא בלה ולא בכפר והן אמרו שזה בסדר זה בלה אבל קצת מחוץ לרחוב הראשי, כאילו בכפר.
כאן עמדתי בפני מבחן: איך להתמודד עם העובדה שהמקום ממש נחמד והישראלים שפגשנו במלון נחמדים ואדיבים בעוד שאני הייתי בטוחה שזה לא כך? היה כל כך נעים שמיד אמרתי לאפי, בוא נישאר ונראה מה קורה עם נסיעות למקומות מחוץ ללה ועם התוכנית לעשות ריטריט בסטוק, הכפר של וויווק, המורה שלנו למדיטציה. אם לא נאהב את המקום תמיד נוכל לעבור ויש לנו עוד המון זמן בלאדאק.
באותו יום הלכנו לחפש את המקום בו פגשנו את וויווק בביקור הקודם, ליד המשרד של המהבודי סוסייטי למדיטציה. אפי בזכרונו המופלא הוביל אותנו למקום הנכון אך האיש שהיה בבית סיפר שהם עברו למקום אחר בעיר. כתבנו עוד מסר בווטסאפ אפ, בתקווה שיישלח כשיהיה וואיפאי.
בערב הלכנו למסעדה שאחד הישראלים המליץ עליה ואכלנו אוכל טיבטי טעים, באווירה המפנקת של מסעדה בחצר, בין עצים ועציצי פרחים ושירות אדיב ומהיר.
למחרת בבוקר יצאנו לכיוון לה אחרי ארוחת בוקר מפנקת עם סלט פירות ודייסה וביצים, ולחם טעים כמו שיודעים לעשות בלאדאק, אולי בגלל כמויות התיירים הצרפתים שמגיעים אליה בעיקר באוגוסט.
חיפשנו את דרך הקיצור אבל הסתבכנו והלכנו דרך שבילים צדדיים ליד בתים כפריים ושדות שעורה ופרחי חרדל, או סתם גינות ירק גדולות. מעלינו נראו ההרים הצבעוניים הקרובים יותר ומרחוק הפסגות המושלגות. ידענו שטעינו אבל היה כל כך נעים לטעות וללכת סתם לפי הכיוון המשוער. לצד השביל פכפוכי מים צלולים בתעלה לאורך כל הדרך, זה משהו שרואים בכל לאדאק, וגם בלאמאיורו ראינו תעלה כזאת בצד הכביש הראשי. בלאדאק האיכרים משקים את שדותיהם בתעלות שמימיהן מופנים לבתים בצורה מאורגנת וחלוקה שנעשית על ידי הקהילה. כך כשאתה הולך בלה ברחוב קטן יותר אתה רואה את התעלה והמים הנקיים ובלילה שומעים את פכפוך המים המרגיע בכל בית.
חזרנו לרחוב הראשי של צ׳אנגספה ולמזלנו עכשיו כבר היינו קרובים לצומת של הכניסה ללה. בדרך עצרנו בכמה סוכנויות נסיעות לברר על נסיעה לכמה מקומות. התברר שחלק מהמקומות הם פשוט נקודת יציאה לטרק ולכן לא מתאימים לנו, וחלק נצטרך לברר אחרי שנדע את לוח הזמנים של הריטריט בסטוק.
לה השתנתה מאוד מאז שהיינו בה, והרחוב הראשי שזכרנו הפך למדרחוב ענק, עם חנויות לתיירים ומסעדות, וגם חנויות רגילות לבגדים ולמוצרי חשמל או לקוסמטיקה. חיפשנו כמה דברים ומצאנו, ובינתיים התחיל להתענן וגם לטפטף קצת. פתאום ראינו מקדש גדול שנמצא מתחת למדרחוב והרחבה הגדולה לידו מלאה באנשים היושבים על הרצפה או על מדריגות היוצרות אמפיתיאטרון קטן. ברמקול שמעו את הדקלום הטיבטי המוכר ממקלאוד, באותם הטעמות מוסיקליות אך כנראה שזה היה בלאדאקית מפני שהלאדאקים אינם יודעים טיבטית. ירדנו למטה וישבנו על המדרגות שהקיפו את הרחבה וניסינו להבין מה האירוע. אף אחד לא ידע והחלטנו להיכנס למקדש ולראות.
בתוך המקדש שנראה בדיוק כמו המקדשים הטיבטיים, ישבו הרבה מאוד נזירים וקראו מספרים במלמול חרישי שהזכיר לי מאוד את הקטעים שבהם כל אחד קורא בעצמו בבית הכנסת. היו שם גם נזירות וגם אנשים רגילים ונשים שישבו וקראו עם הנזירים.
יצאנו מהמקדש ועלינו בחזרה למדרחוב להמשיך ולחפש דברים בחנויות. היה קריר ונשבה רוח חזקה והחלטנו ללכת לכיוון הכביש ולחפש מונית, בדרך עצרנו לחפש מחסה בפסאג׳ קטן וישבנו לשתות תה קשמירי טעים שהתחבב עלינו מאוד בזמן שהותנו בקשמיר. כשגמרנו לשתות הרוח והגשם פסקו ואפשר היה ללכת בחזרה לצ׳אנגספה. בינתיים נהיה מאוחר ורצינו לאכול צהריים, מצאנו מקום שהתהדר במנות טבעוניות ואפילו במנות נטולות גלוטן! רק שתבינו כמה מתוחכמת היא לה, וכמה המקומיים יודעים להתאים את עצמם לדרישות התיירים המערביים ובמיוחד התיירים הצרפתיים!
ישבנו לאכול ופתאום ראינו ברחוב את זינה, גרמניה נחמדה שלמדה אתנו במקלאוד והתיידדנו אתה. היא הצטרפה אלינו והתחילה שיחה נעימה על הלימודים, על לאדאק, ועל החיים. זינה סיפרה שהיא נוסעת למחרת לגרמניה כי היא עוברת לווינה לעשות שם דוקטוראט בפילוסופיה טיבטית, בעקבות פרופסור שנמצא שם שמתמחה בנושא שמעניין אותה. לפני כן עבדה חמש שנים כמתרגמת למורים טיבטיים במרכז ללימודים טיבטיים בגרמניה, והיא רמזה שגם הלאמות הגדולים ביותר אינם כל כך קדושים, ויש מקרים של הטרדה מינית וכנראה שגם היא סבלה מכך. היא גם סיפרה הרבה על המורים והאסכולות השונות והיחסים ביניהם, ועל משפחתה שהיא בורגנית גרמנית טיפוסית בה הכל תמיד ״בסדר גמור״, ואת כל הבעיות מטאטאים מתחת לשטיח ומתכחשים אליהן. הגישה הלא מחוייבת לחלוטין שלה לבודהיזם קרובה לגישה שלנו, והרגשנו מאוד נוח אתה. תוך כדי ישיבה במסעדה ניגש אלינו זוג ישראלי צעיר ששמע את השיחה ושאל אם אנחנו הולכים לריטריט של מדיטציה ואיפה ומתי. לקחנו את הטלפון שלהם והבטחנו להודיע להם את הפרטים כשנדע. פגשנו גם את בן, ואת השכנים מהמלון, ואז כשכבר כבר כמעט נפרדנו, ראינו את קרלוס, איטלקי מבוגר שלמד אתנו במקלאוד ומחפש מקום למדיטציה לבדו. היה נחמד לעשות ״פגישת מחזור״ ומכיוון שהיה שם אינטרנט, שלחנו ווטסאפ לקירסטי, האוסטרלית שלמדה אתנו ושלחה לנו תמונה שלה עם הדאלאי לאמה, אתו נפגשה אחרי שנסענו משם. היחסים שנרקמים בין התלמידים בלימודים מאוד מיוחדים, יש אווירה של קבלה ופתיחות שנוצרת כתוצאה מהגישה של המורים, ואנשים מתנהגים בצורה שונה מאשר בחיים הרגילים שלהם במערב.
סוף סוף מצאנו מודעה של ״בית הדהארמה״ של וויווק, עם תאריכים לריטריטים ביולי ובאוגוסט עם הטלפון שלו וכתובת המשרד בעיר. מיד צילמנו ושלחנו לזוג הצעיר ולאיתי, חברנו הישראלי מקשמיר שהתעניין גם הוא בריטריט. ושוב חיכינו לקשר האינטרנט החמקמק שבא והלך כל הזמן, גם במלון וגם במסעדות. בכל זאת שלחנו מייל לוויוק וביקשנו שיתקשר.
הלכנו לupper changspa, כלומר הכפר שעדיין מתפקד ליד הרחוב התיירותי בו אנחנו גרים, וראינו שגם שם יש גסטהאוזים יפים ואפילו מלון גדול ומפואר, אבל הכל שקט מאוד ואין בכלל חנויות. המשכנו בלי לדעת לאן אנחנו הולכים בשבילים הצרים בין קירות בתים שתעלת מים צלולים זורמת לצדם, ומצאנו את עצמנו בכפר עם פרות וחמורים שהולכים על הכביש הצר, ואז ראינו כמה גסטהאוזים קטנים ונעימים ונעצרנו בשער של אחד מהם, מפני שהייתה בחצר גינת פרחים מרהיבה ואפי רצה לצלם. אישה לאדאקית צעירה וקטנה הזמינה אותנו להיכנס, והציעה לנו כוס תה. נענינו בשימחה, ואפי המשיך לצלם עוד ועוד כי היו המון פרחים גדולים ופרפרים ודבורים ענקיות כמו בתיאורי אביב סטריאוטיפיים. הגסטהאוז היה מקסים, קומה אחת וחלונות גדולים בכל החדרים אל הגינה, ומהחצר אפשר היה לראות את ההרים מסביב. שתינו ואז האישה שאלה איפה אנחנו מתגוררים וסיפרנו שבקרוב נצא לעשרה ימים של מדיטציה בסטוק. שאלנו כמה עולה חדר והיא הראתה לנו חדר שנראה ממש נחמד, ועוד יותר מזה החלל המשותף וחדר האוכל (המלון כולל ארוחת בוקר!) היה מכוסה שטיחים וכריות צבעוניות מסביב ושולחנות קטנים ליד כל מושב. המקום נראה כל כך ביתי ומזמין כמו שזכרתי בhomestay שהיינו בו בנוברה וואלי בביקור הקודם. מיד נדברנו שנבוא ביום שהריטריט ייגמר ולקחנו כרטיס שלה.
למחרת בבוקר החלטנו ללכת לעיר ולמצוא את וויווק במשרד, אכלנו ארוחת בוקר וביקשנו מהמלצר, או בעל המסעדה לדבר בטלפון ותפסנו את וויווק, שהבטיח לבוא בתוך שעה למלון שלנו. שמחנו מאוד וחזרנו למלון, וחיכינו לו על המרפסת, מפטפטים בינתיים עם ישראלי שהתכונן לחזור לסרינאגאר באופנוע.
וויווק הגיע וכמעט לא הכרתי אותו, רעמת השיער השחורה שלו קוצצה ונסיגות שיער נראו בראשו והוא נראה מבוגר יותר. שמחנו והתחבקנו. ומיד שפעה שיחה נעימה על בית הדהארמה שהקים בסטוק, על העבודה שהוא עושה רוב השנה עם המקומיים בלאדאק, בסטוק ובעוד כפר קטן בדרך לקארגיל. שאלנו על הריטריט של העשרה ימים ועל הטרק המתוכנן בו, ואם אוכל לעשות אותם עם המגבלות שלי בהליכה, ואם יש כבר שירותים מערביים ומקלחת, ונענינו בחיוב על כל השאלות. אנחנו סיפרנו על הלימודים ועל הטיצ׳ינג של הדאלאי לאמה, והוא סיפר על החיכוכים בתוך הקהילה הבודהיסטית בלאדאק, ועל השמרנות וחוסר המעש של הממסד הדתי.
כאן המקום להסביר שוויוק הוא סיפור מיוחד במינו. הוא נולד בכפר סטוק למשפחה עניה מאוד, אביו היה פועל חקלאי והם היו גרים בצריפים של האיכרים שאצלם עבד. יום אחד הגיעו מיסיונרים נוצרים ללאדאק ואספו ילדים עניים בהבטחה שילמדו אנגלית ומתמטיקה ויתקדמו בחיים וגם וויווק היה ביניהם. שש שנים, כד גיל 12 למד במנזר בסרינאגאר, ואז הקהילה הבודהיסטית נזכרה בילדים שנלקחו, ובאו לקחת אותם ללה. הילדים כבר היו ממש נוצרים ולא רצו להפוך לבודהיסטים, אז החזיקו אותם בבית הספר סגורים כדי שלא יברחו. כעבור שנה נגמר לבודהיסטים הכסף והם לא ידעו מה לעשות בילדים, ונזירים מבנגלור שהגיעו לשם הציעו לקחת את הבנים ולתת להם חינוך בודהיסטי טוב. וכך היה, בתחילה וויווק נלחם והתווכח עם הנזירים ולא רצה לעזוב את אמונתו הנוצרית אך לאט לאט תוך שנה, הוא הרגיש שהוא הופך לבודהיסט ונמשך יותר ויותר לדהארמה ולמדיטציה. אחרי שסיים את הלימודים הפך נזיר ונסע לבורמה ללמוד מדיטציה, כשגמר היה בתאילנד ושם ״הוריד את הגלימה״, כלומר עזב את הנזירות ועבד ב״מהאבודי סוסייטי למדיטציה״, הכיר את אשתו התאילנדית שעבדה גם היא שם, וחזר אתה ללאדאק שם פתח את ״open Ladakh", יזמות של מדיטציה וריטריטים בכפר סטוק, והפך מורה דגול למדיטציה שהוזמן גם לארץ על ידי ארגון תובנה. בגלל הרקע המגוון שלו, חינוך נוצרי, חינוך בודהיסטי של זרם הטראבדה, (כלומר ״הראשונים״ אלה שדבקים בדברי הבודהה ולא בכתבים של החכמים אחריו, ומדגישים יותר את התרגול מאשר את הלימוד העיוני) וחיים בלב אוכלוסיה לאדאקית בודהיסטית מזרם ה״מאהאיאנה״ ( כלומר אלה שלומדים גם את כל המורים שבאו אחרי בודהה ומדגישים יותר את הלימוד העיוני ותורת ההגיון, אך כדאי לעשות גוגל ולקרוא יותר על הזרמים, אני ממש הורגת את הנושא בקיצורים שלי…) הוא אינו מגדיר את עצמו ועוסק יותר בנעשה בחברה שלו ובעיקר בחינוך הצעירים שמושפעים מהמערב ונתפסים לכל מיני דברים כמו שתייה וסמים.
בכל אופן קבענו שיבוא בערב לשיחה יותר טובה, ואכן הוא הגיע עם האחיין שלו שלומד לתואר שני בפילוסופיה טיבטית באוניברסיטת דלהי ויהיה המורה ליוגה בריטריט בסטוק. ושוב שיחה על הנעשה בלאדאק, על המצב בקשמיר והרקע הפוליטי המסובך שלו, ועל עצמנו והקבוצה שלמדה בבתינו וממשיכה עכשיו בלימודי מורה נבוכים של הרמב״ם. סיכמנו שהוא יבוא לקחת אותנו בעוד יומיים לכפר ואם יהיו עוד אנשים שירצו ניתן להם את הכתובת של המשרד ואת הטלפון שלו.
עוד יום נעים עבר עלינו בישיבה בבית היהודי, או ״ליבא״ ארגון שהקימו אהוד בנאי ועוד מוסיקאים המשלב מוסיקה ותרבות יהודית. יש להם מקום נחמד שזוג צעיר מחזיק בצ׳אנגספה, והם עושים קבלות שבת והופעות. דיברנו עם צעירים שהיו שם, נתנו את הספרים בעברית שגמרנו ולקחנו אחרים במקומם. אחר כך הלכנו לחפש את לה שזכרנו מהביקור הקודם. והפעם הזיכרון של אפי לא הכזיב, ומהמדרחוב הענקי במרכז הלכנו לאזור התיירותי שאז בילינו בו כל הזמן, מצאנו את המסעדות וראינו הרבה מאוד תיירים מערביים וקצת תיירים הודיים, ולמעשה הבנתי שאין הבדל כל כך גדול בין האזור התיירותי של לה וצ׳אנגספה, אלא באוכלוסיה, כלומר בצ׳אנגספה יש רוב עצום של ישראלים ובלה אין בכלל.
מחר נצא לריטריט ולא אכתוב עד שנחזור, וגם אז לכאורה לא יהיה הרבה מה לכתוב, ובכל זאת אני מבטיחה לספר מה שאפשר, לא שמה שקורה בריטריט סודי או מיסטי, אלא שחלק מהחוויות אינן מילוליות ואי אפשר לתאר אותן.
רציתי לכתוב קצת על הפגישות המעניינות עם תרמילאים צעירים שאנחנו פוגשים פה, ועל השיחות המעניינות שמתפתחות, הם שואלים על הטיול שלנו ומגיעים במהרה ללימודי בודהיזם ואפי עושה כמיטב יכולתו להסביר ולעורר עניין בנושאי הלימודים, והם מספרים על הטיולים שלהם ועל ההתלבטויות שלהם בנוגע להמשך, לפעמים זה מה ללמוד או מתי לחזור מהטיול ואם בכלל ללמוד, ולפעמים זה על החיים בכלל - מה חשוב, איך כדאי לחיות וכו׳. גם אלה שלא מדברים הרבה מאוד נחמדים ומנומסים, תמיד שואלים לשלומנו, עוזרים כשצריך, נותנים טיפים על מלונות ומקומות, ובכלל: נעים לפגוש אותם ונעים להיות בחברתם או לשמוע אותם מדברים על המרפסת בלילה או בבוקר, ולפתע לי זה ממש לא מפריע, בגלל שהם מדברים די בשקט ומקשיבים למוסיקה די שקטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה