המכונית עצרה בלאמאיורו ליד המלון שהומלץ בטריפאדוויזר, דראגון, ומיד הופיעו עוד גבר ואישה משתי חנויות מכולת סמוכות והציעו homestay, וגסטהאוז, ואנחנו היינו מאוד עייפים, ומטושטשים מהנסיעה שהתחילה בלילה. החלטנו לבדוק קודם כל את המלון שהומלץ בטריפאדווייזר, ורק אם לא ימצא חן בעינינו נבדוק את האחרים. הראו לנו חדרים מאוד גדולים ומדוגמים אך המחיר היה בהתאם, וזה היה מוזר כי המקום הקטן הזה לא שופע מתיירים, בעיקר כאלה שעוצרים בדרך מסרינאגאר כמונו, בהיותו קצת רחוק מלה. הם היו לא נחמדים במיוחד ואז הראו חדר אחר קטן ובלי שירותים וכשעמדנו כבר ללכת נזכרו שיש להם חדר אחר, עם שירותים ושני חלונות גדולים, והוא הרבה יותר זול. הסכמנו והעלנו בעזרתם את כל התיקים והתמקמנו.
היינו עייפים והחלטנו לנוח ולצאת בערב לסיבוב קצר בכפר ולאכול. התעצלנו ללכת למסעדה מעבר לכביש שהכריזה על אוכל לאדאקי, משהו שהתגעגענו אליו אחרי קשמיר, ואכלנו במסעדה של המלון, שהייתה יקרה יחסית והאוכל היה ממש לא טעים ולא משביע. החלטנו ללכת קצת לטייל ולחפש את בן ואיתי שנסעו אתנו ומצאו גסטהאוז אחר במעלה הכביש. עלינו לאט ופגשנו אישה הודית משכילה (לא צובעת את השער שלה, זה כמו ללכת עם תווית זיהוי) שהתחילה לדבר אתנו ומהר מאוד סיפרה שהיא עברה כמורה בבית הספר של קרישנמורטי עד לא מזמן, ועכשיו היא פרשה לגמלאות ומטיילת כבר כמה חודשים. החלטנו ללכת ביחד למחרת למנזר העתיק מעל המלון, ולהיפגש בארוחת בוקר בגסטהאוז של החברים הישראלים.
למחרת בבוקר הלכנו לשם ואכלנו ארוחת בוקר טעימה וזולה ופגשנו את בן ואיתי ושוחחנו ארוכות עם סונילה, ידידתנו ההודית. היא מחסידי הגורו שרי אם, שהיה תלמיד ועוזר אישי של קרישנמורטי, (תעשו עליו גוגל, זה ארוך מדי לבלוג) ולפי המלצתו התחילה ללמד בבית הספר אחרי שעבדה בהי טק. הם הלכו כארבעה חודשים מהנקודה הדרומית ביותר בהודו ועברו בהרבה מקומות בצעדה למען השלום והשקט. רובם היו הודים, אבל היו גם כמה מערביים מחסידי שרי אם. היה נעים לשבת בחדר האוכל הנעים והחמים של הגסטהאוז, כשבחוץ מעונן ומטפטף. פגשנו שם עוד ישראלים נחמדים שעושים טרק אחרי טרק והיו בהפסקה קצרה, לפני טרק נוסף…
לבסוף החלטנו שאין למה לחכות כי הטפטוף נמשך אך לא היה חזק, ויצאנו לעבר המנזר העתיק מהמאה האחת עשרה, שהוא האטרקציה המרכזית בכפר, מלבד היותו נקודת יציאה לטרקים. העליה התלולה לא הייתה קשה והתפתלה בין הבתים ואחר בין סטופות עתיקות וחרבות, שעדיין אפשר לראות את עיטורי האבן העתיקים על חלקן. הגענו למקדש היפה והגדול, שהזכיר לנו את המקדשים בדהארמסלה ובסיקים והיה שמור היטב ומקושט בציורים הצבעוניים הטיפוסיים לטיבטים, למרות שזהו מקדש לאדאקי טיפוסי, והם אינם מגדירים את עצמם כטיבטים.
ניסינו להשקיף על הנוף והלכנו סביב למקדש, אך הכל היה מעורפל ומלא רטיבות והגשם המשיך לרדת.
בבוקר הלכנו לאכול במסעדה מעבר לכביש וחיכינו לאוטובוס ביחד עם הולנדי צעיר ובן ואיתי, הישראלים שאתם הגענו מקשמיר. האוטובוס היה מקומי אבל ברמה גבוהה מהאוטובוסים ההודים המקומיים הרגילים. אחרי העלנו את כל התיקים בעזרתם של בן ואיתי, מצאנו מקומות ישיבה בין כל הנוסעים שהגיעו מקרגיל העיירה המוסלמית הגדולה בדרך מסרינאגאר ללה.
ילדים ואנשים בדרך:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה