טיצ'ינג בצ'וגלמסאר ופרידה מלדאק

[הערה - התמונות לא משהו, צולמו בנייד שלי...]
למחרת הלכנו לחברת האוטובוסים של הימאצ׳אל פאראדש, המדינה בה נמצאת מנאלי, לבדוק זמני נסיעה ומחירים. למרות שהנסיעה באוטובוס הגדול (סופר דה-לוקס) כוללת לינה בקיילונג, החלטנו להזמין כרטיסים ל 21 באוגוסט, מפני שהאוטובוסים הרבה יותר יציב אפילו מהמיני ואן, וכיוון שבין כה וכה אי אפשר להזמין מלון במנאלי בגלל שאין אינטרנט, עדיף להגיע אחרי הצהריים רעננים יותר מאשר אחרי נסיעת לילה מתישה.

כך נשארו לנו עוד ארבעה ימים בלה, ומתוכם שלושה עם טיצ׳ינג של הדאלאי לאמה שבהם ניסע כנראה למנזר בצ׳וקלמסאר ונחזור בצהריים.

הטיצ׳ינג בצ׳וקלמסאר היה די דומה לזה שהיה בטקסי, אלא שהמנזר שם יותר גדול והרבה יותר קרוב ללה, שמונה קילומטרים בלבד. יצאנו מוקדם ותפסנו מונית משותפת למנזר, אבל כשהתקרבנו אליו התחיל פקק ארוך וכל המכוניות זחלו כשהשוטרים מכוונים את כל התנועה לכביש אחד ומונעים כניסה בכבישים עוקפים. אך הנהג שלנו היה נועז ומלא תושיה ופרץ דרך בשביל עפר ואחר כך התפתל בדרכים הצרות בתוך הכפר והגיע קרוב מאוד לכניסה למנזר. המוני אנשים בלבוש המסורתי זרמו לרחבה העצומה והתמקמו במקומות שונים, וגם על הטראסות מהאבן שהקיפו את השטח העצום שמסביב לבמה הגדולה.צגם פה ניהלו הנזירים הצעירים דיבייט, כלומר דיון לוגי, בצעקות נלהבות ותנועות ידיים מאיימות על פי המסורת הטיבטית.

הלכנו לצד של הזרים,צו פעם אפשר היה לשבת ולראות אותו גם מהמתחם הזה. לפנינו ישבו הנשים הלבושות כובעי ׳קוברה׳ בצבע תכלת עז ובשמחות צבעוניות וטעויות פרווה בשוליהן. לקראת השעה שמונה הגיעה שיירה קטנה של מכוניות ואחריהן אמבולנס, וכשהתקרבו לבמה עצרה המכונית השחורה הראשונה והדאלאי לאמה יצא ממנה. כל הקהל קם על רגליו ואפילו הנזירים הרימו טלפונים במאמץ לצלם אותו, יוצא מן המכונית ומחייך ומנפנף ואחר עולה לבמה ועובר ליד הלאמות החשובים ולוחץ ידיים ואפילו יורד לנזירים ונעצר ליד כמה מהם. ואז התחיל הטיצ׳ינג, שחזר לבודהיזם הבסיסי וניסה לקרב אותו למציאות של ימינו ככל האפשר.

הפעם אפשר היה לשמוע את התרגום ברדיו אף.אם. וזה היה הרבה יותר נוח. ישבנו עם אמריקאי אחד שהגיע לגסטהאוז שלנו, בעל חברה לניקוי חלונות מפלורידה, שהיה חלק מקבוצה של מטפסי הרים שרובם עמדו להגיע למחרת לקראת טרק ארוך וקשה בלאדאק. הוא התרגש הצליח לצלם את הדאלאי לאמה והתעניין במה ששמע. אבל התפתינו להישאר עד סוף הטיצ׳ינג ואז יצאנו ע כל ההמונים, חווייה מדהימה בפני עצמה אמנם, אבל שוב, נתקלנו בחוסר בתחבורה והלכנו הרבה עד שפתאום ראינו מונית עוצרת וממש זינקו פנימה כמו שאר המקומיים ומייק, האמריקאי המנומס נשאר בחוץ… למחרת הלכנו שוב והפעם יצאנו כחצי שעה לפני הסוף ואכן לא הלכנו הרבה ומצאנו מונית שהתמלאה במהרה. הפעם דיבר על הקשר בין הבודהיזם והמדע וסיפר על דברים ששמע ממדענים שונים שהוכיחו את התועלת במדיטציה ובחיים על פי הדהארמה. אבל אחרי שהגענו הבייתה, הרגשתי לא טוב והחלטנו לא ללכת ביום השלישי שהוא גם היום האחרון בלה לפני הנסיעה הארוכה למנאלי. 

כאן המקום לספר על  chameste gesthouse, בבעלותם של טאשי וטצהוואם החמודים, שהוא גם ביתם וביתן של בנותיהן החמודות. המקום מוקף עצים ופרחים, מהמרפסת שלנו רואים את גינת הירק הגדולה של השכנים וגם את הפרחים היפים המעטרים אותה. מהמיטה שלנו אפשר לראות את ההרים ופסגותיהם המושלגות, חדר האוכל המסורתי הוא גם המטבח הקטן שבו יושבים לפעמים ההורים והילדות על שמיכה ומכינים מומואים, (קרפלך מאודים במילוי ירקות) או חותכים ירקות לתבשיל ולמרק. הם עזרו מאוד כשאפי לא הרגיש טוב כשהגענו וכשהייתי חולה, וסיפרו על עצמם ועל חייהם. טאשי מורה בבית ספר עממי וכשהיינו שם נשלחה ללמד בעמק נוברה כחלק מתורנות שכל מורה בלה חייב לתת, שלוש שנים רצופות במהלך עבודתו. היא נולדה שם וניצלה את ההזדמנות להיות עם הוריה למרות שבגלל זה נאלצה לנסוע בכל בוקר ארבעים קילומטרים לכפר בו לימדה. טצהוואם יליד קארזו, הכפר בו נמצא הגסטהאוז, ויש לו חלקות חקלאיות שבוא מעבד וגם מגדל ירקות ליד הבית שאותם אכלנו בתיאבון מדי יום בארוחת הערב הביתית שבישלו לנו. הם באמת אנשים טובים ונעימים ואנחנו ממליצים בכל לב על המקום הזה, אף על פי שבוא כאילו קצת רחוק ממרכז העיר ומצ׳אנגספה, הקולוניה הישראלית שליד העיר.