ימי שלווה בקרצו

חזרנו מהריטריט, אשתו של וויווק הביאה אותנו לגסטהאוז הנחמד שמצאנו לפני הריטריט, לא היה בו מקום אבל הם היו מאוד נחמדים והתנצלו והובילו אותנו לגסטהאוז השכן, שנראה ממש דומה לשלהם, רק הגינה פחות מסודרת ומרוכזת והמקום יותר גדול. מיד הסכמנו להישאר, ועלינו לחדר הצופה אל הגינה ואל פסגות ההרים המושלגים שאפשר לראות בישיבה במיטה. הלכנו לאכול במסעדה הקרובה והגשמתי את הפנטסיה שעלתה בי מדי פעם בזמן הריטריט: סלט ירקות גדול ומשביע, ואפי הגשים תענוג שלו: פנקייק בננה. הגסטהאוז קצת רחוק מהעיר ומצ׳אנגספה, אבל בכל זאת הלכנו לעיר ואכלנו צהריים וחיפשנו כל מיני דברים שנגמרו לנו וגם חיפשנו מידע על נסיעה לאגם ועל הטיצ׳ינג של הדאלאי לאמה. בערב אכלנו בגסטהאוז השכן, השכנים שלא היה להם מקום בשבילנו הזמינו אותנו, ופגשנו שם זוג בחורים איטלקיים חמודים, אנשי קוהנג פו ומטפסי הרים מומחים, אחד מטפל בפסיכותרפיה והשני עובד סיעוד של זקנים. אחר כך הגיעה משפחה צרפתית מקסימה עם שני ילדים בני עשר ושמונה, שעשו טרק קשה לבדם, בלי סוסים ומדריך, כשהאבא סוחב את כל הציוד בעגלה קטנה שקשר לעצמו. הילדים נראים מקסימים שקטים ונחמדים וההורים סיפרו שאין לה טלוויזיה ואין לילדים טאבלטים או משחקי מחשב! הם היו ממש ידידותיים וסיפרו על הדרך חזרה במכונית שנעצרה כי הכביש היה חסום הסלעים ענקיים שנפלו והם חיכו עד שהגיעו אנשים מרשות הכבישים ופוצצו בדינמיט את הסלעים. בכל פעם, וזו הפעם השלישית במסע שלנו, שאנחנו פוגשים צרפתים ידידותיים אני שמחה במיוחד, מפני שזה שובר את הסטריאוטיפ שנוצר בי ממיפגשים קודמים עם צרפתים ואני שמחה להיווכח שהדיעה הקדומה שלי אינה נכונה.

למחרת הזמנו ארוחת ערב בגסטהאוז והאוכל היה טעים והיה נוח לאכול בבית, ולא לחזור בערב מלה. אבל בלילה אני הרגשתי ממש לא טוב וזה הלך והתגבר גם בבוקר, וגם אפי סבל משלשולים, וכנראה שנדבקנו באותו ווירוס. בילינו את כל היום בחדר בלי לזוז ורק בערב הרגשנו יותר טוב ואכלנו בגסטהאוז.

המרפסת שלנו,  צופה להרים המושלגים

למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב, הלכנו לעיר וחיפשנו דברים שחסרו לנו, וגם התעניינו בנסיעות לנוברה וואלי ולאגם פוגאנג. נכנסנו גם למשרד החברה הבודהיסטית במתחם המקדש הגדול להתעניין על שני הטיצ׳ינג הצפויים של הדאלאי לאמה ונאמר לנו שלטיצ׳ינג השני אין שום צורך בתוית זיהוי, ואילו לגבי הטיצ׳ינג הראשון שיהיה במנזר לא רחוק שלחו אותנו למשרד של המנזר במתחם, אבל מצאנו רק חדר נעול ובחדר שלידו, משהו שנראה כמו משרד ונקרא ספריה, אמרו לנו שלא יהיה צורך בשום אמצעי זיהוי ופשוט ניגש לאזור הזרים עם רדיו ואוזניות. 

את שארית היום בילינו במנוחה בחדר ושוב, ירדנו לארוחת ערב ביתית בגסטהאוז ושיחה לבבית עם הדיירים. זוג גרמני צעיר עם ילדה בת שנה ושמונה חודשים, שנמצאים בגסטהאוז תקופה ארוכה. האישה עושה דוקטוראט על השפעת הפיתוח על התרבות המקומית, ומבלה  כבר שבע שנים תקופות ארוכות בלאדאק, ועכשיו באה עם הבעל והילדה הקטנה. הבעל עושה דוקטוראט על ארגון כלכלי של האו״ם בשנות השבעים, שניסה לעשות הסכמים בין כל מדינות הגוש השלישי: הבלתי מזדהות, כלומר אלה שאינן במערב או במזרח, כולן מדינות חדשות באסיה באפריקה ואפילו יוגוסלביה של טיטו. הם ממש חמודים ומכיוון שהיא כבר וותיקה בלאדאק ומתארות בגסטהאוז הזה באופן קבוע מרגישים פה מאוד בבית. חוץ מזה מגיעים עוד גרמנים, משפחה שוויצרית דוברת צרפתית מקסימה עם שתי בנות, וכל מיני הודים צעירים, רכובים על אופנועים או עם מכונית שכורה, או שסתם הגיעו בטיסה ומחפשים סיורים וטיולים.

אבל כבר בלילה וביתר שאת בבוקר המשכתי להרגיש רע, והחלטנו שניסע עם בעל הבית שנסע לעיר ונחפש מרפאה או שנמשיך אתו לבית חולים. המרפאה הראשונה הייתה גדושה בלקוחות ולא היו בה יותר מספרים כי אחד הרופאים עבד בבית חולים באותו יום. במרפאה השניה מצאנו רוקח שלקח את הכסף, 200 רופי (כלומר שלושה דולר) ומיד הפנה אותנו לחדר השני, שם מדדה לי אחות את לחץ הדם שהיה כמובן גבוה בגלל הגובה (3500 מטר) ונכנסנו לרופא, הוא אבחן מהר, דלקת במעיים ונתן אנטיביוטיקה וכדורים להרגעת המעיים. את שארית היום העברנו בחדר ויצאנו רק לאכול בחדר האוכל הביתי, אורז ועדשים ויוגורט לפי הוראות הרופא. למחרת בבוקר הרגשתי הרבה יותר טוב, ויצאנו ללה לפגוש צלם שהכרנו בזמן הטיצ׳ינג במקלאוד, כשהוא היה מיחידי הסגולה שקיבלו אישור להיכנס עם מצלמה ולצלם. נפגשנו אצל סוכן הנסיעות שיש לו גם קפה אינטרנט, (בלה יש עדיין די הרבה מקומות כאלה שנראים מוכנים לתפקוד אבל אין בהם כמעט אנשים) וניסינו להסתכל בתמונות ולבחור את אלה שאנחנו רוצים להוריד. אבל המחשב שם לא קרא את הצילומים והחלטנו להיפגש שוב בצהריים, יותר קרוב אלינו ולהביא את הטאבלט של אפי שכן קורא את הצילומים. חזרנו לחדר ונחנו, עד שיצאנו למסעדה בפינה בין צ׳אנגספה ולה, ישבנו לאכול והתענגנו על הצל והקרירות היחסית ובעיקר על קשר האינטרנט שנראה שפועל הרבה יותר טוב בכל מקום שאינו הגסטהאוז שלנו. 

הצלם, ניל, הופיע בשעה היעודה והראה לנו את הצילומים, שהיו ממש נפלאים, בעיקר קטעי הווידיאו של הטיצ׳ינג הראשון, בו נראית מקהלת התלמידות הנפלאה שליוותה את הדאלאי לאמה בבוקר כשנכנס למקדש.

שוחחנו ארוכות, ניל סיפר שגדל במיניאפוליס, למד באוניברסיטה בפלורידה, עבד כצלם עיתונות בניו יורק, חי בלונדון בשנות השמונים והתגורר בסקווטס, כלומר דירות נטושות, כחמש שנים. אחר כך לימד צילום בשתי אוניבסיטאות בניו יורק, וחי שם עד שלפני כחמש שנים פנה לדרך הבודהיזם, יש לו מורה ומטלות והוא משתדל לבצע אותם, ובמקביל הוא מתכנן לעשות ספר צילומים גדול על הדאלאי לאמה ועוד לאמות חשובים מכל ארבעת הזרמים של הבודהיזם הטיבטי שייקרא: חמש קאלאצ׳אקרות. (קאלאצ׳אקרה, הטקס שנערך בכל שנה בדרך כלל בחורף בו הדאלאי לאמה עושה איזשהי הסמכה טנטרית לכל המשתתפים, ועדיף לעשות גוגל על זה כדי לנסות להבין) הוא נראה אדם די בודד ונראה שתיעוד הדאלאי לאמה והלאמות נותן לו משמעות ושייכות. השיחה נמשכה ובינתיים אכלנו, ואפי בחר תמונות וקטעי ווידיאו, וסיפרנו קצת על עצמנו והוא סיפר שהוא חי מבית שהוא  משכיר במיניאפוליס ויש לו וויזה לעשר שנים בהודו, והוא צריך רק לצאת בכל מאה ושמונים  יום כדי לממש אותה. 

לבסוף נפרדנו והלכנו לברר אצל סוכן הנסיעות בצ׳אנגספה שאצלו אפי השאיר בקשה לחיפוש שותפים לנסיעה לאגם פאגונג. כשהגענו מצאנו עוד שני שמות של שתי ישראליות שרצו לנסוע והיה להן כבר אישור של הצבא שכל זר צריך להוציא כדי לנסוע לשם. . ניסינו להודיע להן שאנחנו רוצים להצטרף ושאלנו את הסוכן אם נוכל להוציא אישור כזה עוד באותו יום, הסוכן ושלח אותנו לחפש בסוכנויות השכנות כי לא היה לו אף אחד במשרד. מיהרנו לחפש ומצאנו סוכן שאמר שאולי עוד נספיק, מפני שסוגרים את משרד האישורים בחמש והשעה הייתה ארבע וחצי. בינתיים ישבנו בבית קפה נחמד וסמוך, שתינו תה ואכלנו עוגות, תענוג שנמנענו ממנו בזמן האחרון, וחיכינו לבחור ישראלי שגם כן רצה להצטרף וכבר פנה אלינו יום קודם. הוא הגיע ומיהר לנסות לסדר את האישור, אך חזר מהר כי הסתבר שכבר היה מאוחר מדי. סוף סוף הגיעה השעה שש, חזרנו לסוכנות הנסיעות, הבנות שרצו להצטרף כבר היו שם ואפי הביא את האישור מהמשרד השני. ואז פנינו לטאשי, הסוכן שאמור היה לתפור את כל העיסקה ולסדר מכונית, ואחרי שסיים שיחת טלפון ארוכה ונרגשת שאלנו מתי נוכל לצאת לדרך. להפתעתנו טאשי אמר שכרגע נודע לו בטלפון שהדרך סגורה ולא נוכל לנסוע למחרת ואף לא ביומיים שאחר כך. מסתבר שמפולת עפר ואבנים חסמה את הדרך וייקח הרבה זמן לפתוח אותה, ואם זה ייקח שלושה ימים האישור שלנו יאבד את תוקפו ונצטרך לשלם עבור אישור חדש.

חזרנו קצת מאוכזבים, אבל התנחמנו בזה שערב קודם נודע לנו שהדאלאי לאמה יהיה בכפר של וויווק, סטוק, ב8 לחודש, והבנות שרצו לנסוע אתנו לאגם רצו להצטרף, וגם הזוג הגרמני מהגסטהאוז רצו, כך שזה יהיה ממש זול. 

הימים הבאים עברו עלינו בשלווה, קריאה ולימוד בחדר מול פסגות ההרים המושלגות, ארוחת צהריים בצ׳אנגספה וחזרה לכפר הקטן קארזו, בו אנחנו מתגוררים. טיילנו בו קצת וראינו את הגומפה היפה והשמורה שלו,

חיפשנו את הכפר בו ראינו פסטיבל מקומי צנוע ונחמד של תחרויות של קשתות וחיצים ומצאנו אותו מלא בגסטהאוזים ומלונות…

תמונות מהגן של ה homestay

אנשי קרצו ולה: 

רנה,  הבת של שטפן וקטי

מכינים ארוחת ערב בבית