ריטריט מדיטציה בכפר סטוק

וויווק בא לקחת אותנו במכונית הקטנה שלו שהתיקים שלנו מילאו אותה כמעט. נסענו בכביש חדש, אוטוסטראדה עד שנכנסנו לכפר שלו, סטוק, שם הדרכים הפכו דרכי עפר מאובקות. בכניסה לכפר הוקמו שישה שערים לכבוד אחייניתו בת העשרים שהעפילה לאוורסט, וישמש גם בקבלת פנים לדלאי למה. מרחוק ראינו את פסל הבודהה הגדול המוזהב שהוקם לאחרונה והדאלאי לאמה יחנוך אותו בקרוב. הכפר עצמו נשאר כמעט כמו שהיה רק נוספו לו כמה גסטהאוזים קטנים אך הוא עדיין שקט מאוד ובתולי, כלומר בתי חמר וחלקות חקלאיות לידם מוקפים חומות לבנים חומות המחוזקות בחימר. כמו שזכרנו הכל פורח וריחות נפלאים של הצמחים ממלאים את האוויר. תעלות המים הצלולים בכל מקום, ופרפרים ודבורים מעופפים מסביב לפרחים, ממש אביב! 

הגענו לבית ומיד הושבנו לשתות תה ולחכות שהחדרים שלנו יהיו מוכנים. בינתיים אחותו של וויווק הכינה ארוחת צהריים טעימה, ואחרי הארוחה יצאנו החוצה להביא את התיקים לחדרים. פתאום ראיתי נערה צעירה וחשבתי שהיא אחת מהאחייניות של וויווק ושאלתי אותה ואז התברר שזאת אן, אשתו התאילנדית של וויווק שפשוט נראית צעירה מאוד למרות שיש לה ילד בן עשר וילד בן חמש. שמחנו להיפגש והיא סיפרה על ההתרחבות של המקום, בית הדהארמה שהוקם ועדיין לא גמור לגמרי, הקבוצות שמגיעות למקום באופן קבוע והפעילות בחורף עם אנשי לאדאק והנוער שבאים לחודש ולומדים מדיטציה ודהארמה. המפעל כולו מוטל על כתפי וויווק אבל עכשיו כשהילדים גדלו היא יכולה לעזור יותר וגם האחיין הצעיר שהגיע מהאוניברסיטה בדלהי עוזר והוא ילמד יוגה בריטריט. למעשה החבילה של עשרת הימים תכלול גם טרק, וגם נסיעה למנזר קרוב ומדיטציה שם. וויווק אמר שבטרק ובנסיעה למנזר נוכל לצלם, מפני שבשבילנו זה חלק מהטיול.

חדר האוכל בבית של ויוק 

נזיר תאילנדי שמתארת בבית הדהרמה

ועכשיו לריטריט עצמו. ישנו באולם שינה גדול, אני ושתי אוסטריות נחמדות על מזרונים המונחים על הרצפה, ואפי ביחד עם שני אוסטרים נחמדים באולם שליד. האוסטרים הזמינו את הסדנה עוד בבית והמשיכו אחריה לפסטיבל מסכות ולאחרי כך לטרק ארוך של חמישה ימים.

האולמות הגדולים משמשים בחורף לסדנאות העצמה והכשרת מנהיגים צעירים מקומיים, לפעמים שוכנים בהם כשמונים לאדאקים צעירים הלומדים כמובן גם מדיטציה. חשוב לציין שהלאדאקים, כמו הטיבטים, אינם מכירים בכלל מדיטציה, וגם את הדהארמה עצמה אינם לומדים כמעט, וכל מה שהם יודעים זה טקסים והמנטרה: אום מהאני פהאדמה אום, שאותה ממלמלים תוך העברת החרוזים במהאלה המסורתית. וויווק, כחניך של מנזר טרוואדה ואחר כך מרכז מדיטציה מהולל בבורמה, מרגיש חובה לחלק עם המקומיים את הידע והניסיון שלו במדיטציה, ותוך כדי כך לעסוק בפעילות חברתית של חיזוק הנוער וחינוכו, דבר שההנהגה הדתית הבודהיסטית הרשמית אינה עוסקת בו כלל לדעתו.

סדר היום שלנו היה קימה בחמש וחצי בבוקר לשיעור יוגה של שעה, עם האחיין החמוד של וויווק באולם המדיטציה הגדול. אחרי זה שעה של מדיטציה, כלומר בתחילה עשרים דקות, אחר כך חצי שעה ואז שעה רצופה. אחר אכלנו ארוחת בוקר, ואז מנוחה של שעתיים. בעשר נפגשנו שוב למדיטציה ואחריה שיחת דהארמה, כלומר הסברים על התורה בודהיסטית והמשמעות המעשית של המדיטציה. בשתים עשרה וחצי ארוחת צהריים, ושוב מנוחה של שעתיים עד פגישת מדיטציה נוספת, ושוב שתיית תה בחדר האוכל ואחר כך הפסקה לעוד שעתיים עד פגישה אחרונה בשש, שאחריה ארוחת ערב והליכה לישון. כל הזמן היינו בשתיקה, גם שיחות הדהארמה לא כללו כמעט שיתוף של התלמידים, ובהפסקות הודרכנו איך ללכת הליכה איטית מלאת תשומת לב לכל מקום, איך לשבת או לשכב על העשב בטבע, כלומר בשדות ובגן הגדול ליד הבית בתשומת לב מלאה בלי תיוג או מיון ושיפוטיות, וכמובן איך לאכול את הארוחות במלוא תשומת הלב לכל לעיסה ולטעם המתפשט בפה. 

אחר צהריים אחד הלכנו ברגל בכפר ועלינו למקדש הגדול והחדש, שלידו הוקם פסל בודהה מוזהב גדול שבקרוב ייחנך על ידי הדאלאי לאמה. המקדש הגדול והחדש היה פחות מרשים מההליכה ברחובות הכפר, ולפעמים יותר נכון לומר: משעולי הכפר הצרים בין חומות אבני חימר גבוהות וצמוד לתעלת המים הצלולים. רוב הבתים הכפר בנויים בסגנון הלאדאקי המסורתי, בניין מסוייד בלבן בדרך כלל בעל שתי קומות, עם חלונות עץ רבים צבועים באדום כהה, ולידו גינת ירק ואחריה שדות חרדל ואלפלפה מגודרים גם כן בגדרות חימר גסות. אבל כמה בתים נבנו כבר בסגנון מודרני, יותר נכון בסגנון שמזכיר את בתי הפאר בסרטי בוליווד, ואין לידם שדות או גינה. יש גסטהאוז אחד והומסטאיי אחד והרחובות מתפתלים ועולים במדרון לעבר המנזר שמעליו מתנוסס פסל הבודהה והמקדש. הכפר באמת מדהים ביופיו: בתים ולידם עצים גדולים וגינות ירוקות, ושקט מופלא שקשה לתאר אותו. 

מפעם לפעם וויווק פגש מישהו ובירך אותו בג׳וליי המסורתי, וכשהגענו למקדש פגש אותו לאדאקי מבוגר ונתן לו בהדרת קודש את המפתחות. ישבנו למדיטציה של כחצי שעה ואז ירדנו למנזר, גדול ומחודש גם הוא אך אין בו כמעט נזירים. אחר כך המשכנו בכפר ונכנסנו לבית של אחיו, בית הרבה יותר גדול משלו, מסודר ומטופח אך מאוד מסורתי. כאן המקום לתאר בית מסורתי לאדאקי: כניסה למסדרון אפלולי בו משאירים את הנעליים, ואז יש פניה למטבח ולחדר האורחים והאוכל, שבו מונחים מזרונים קשים שעליהם שטיחים צבעוניים עבים מסביב לכל הקירות, ולידם שולחנות צבעוניים קטנים שעליהם מניחים את כוסות השתיה וצלחות האוכל. תמיד יש ארון עץ כבד שחלק ממדפיו סגורים בחלונות זכוכית ועליהם מונחות הצלחות והכלים היפים, וחלק פתוח ועליו הסירים המסורתיים שאני לא בטוחה שעדיין משתמשים בהם, והמודרניים יותר שבהם מבשלים בדרך כלל. בחלק התחתון של הארון שמורים מכשירים חשמליים כמו מכשיר להכנת אורז או לבישול איטי שאין לי מושג עד כמה הם שימושיים עם כל הפסקות החשמל… המטבח תמיד מוסתר ויש לו דלת ווילון, ויש בו כיריים ומקרר וארונות פשוטים לחומרי הגלם של הבישול. החדרים נמצאים בהמשך המסדרון מכוסים תמיד בווילון והשירותים והמקלחת לפעמים בחוץ כמו אצל וויווק, ולפעמים בפנים כמו אצל אחיו. ישבנו שם וקיבלנו שתיה קלה וכוסות תה וביסקוויטים מאחייניתו של וויווק, הגיבורה של הכפר שהצליחה לטפס על האוורסט בגיל עשרים בלבד! היא התאמנה בפרוייקטים מיוחד של הצבא ההודי, שאימן ארבע בנות לקראת הטיפוס ורק שלוש מהן כולל האחיינית הגיעו לפיסגה. על הכביש מוביל לכפר נבנו שישה שערים גדולים לכבודה במימון של אנשי הכפר. 

ביום אחר נסענו בבוקר למנזר במרחק של כשעה וחצי מסטוק, המנזר נמצא במקום מאוד מבודד בהרים, שנוסעים אליו בדרך עפר קופצנית וצרה כשהמכונית מעלה אבק מדברי מחניק. למעשה רק הנסיעה בין הכפרים היפים, ליד הנהר הקוצף עם האשדות הלבנים הקטנים, והמנזרים והסטופות הצבעוניות לידן הייתה הנאה בפני עצמה.

המנזר עצמו קטן ומסודר, עם שני מקדשים קטנים שבאחד מהם ישבנו כמובן לעשות מדיטציה, ובעצם מהווה בעיקר מקום לנזירים שרוצים לעשות ריטריט מסורתי של שלוש שנים, שלושה חודשים ושלוש שבועת ושלושה ימים. הם נמצאים בחדרים קטנים מבודדים, והנזירים במקדש רק שמים ליד החדר את האוכל, והם אינם רואים אנשים כל הזמן הזה, אינם מתרחצים, מסתפרים או קוצצים את הציפורניים. מי שרוצה לראות איך הם נראים כשהם גומרים את הריטריט הזה שיחפש את הסרט סמסרה, וזאת ממש הסצינה הראשונה. אחר כך אכלנו ארוחת צהריים שלקחנו אתנו וויווק סיפר קצת על הזרמים השונים והשוני ביניהם. 

טאלי,  הנזיר העליז בן 89

אחרי הארוחה עלינו על ההר ליד המנזר שחלקו מכוסה דשא ירוק מפני שמתחתיו זורם מעיין תת- קרקעי. העליה הייתה די תלולה ולמזלנו הייתה רוח קרירה והיה מעונן. על ההר רעו פרות ואנחנו ישבנו ביניהן ושוב עשינו מדיטציה של הטבע, שהופרעה קצת בדהרה פתאומית של פר גדול ובעל קרניים אימתניות שהפרים האחרים הרגיזו אותו כנראה, והוא ירד לחלקה אחרת של דשא ואחריו העדר כולו ואתו גם העגלים הקטנים והחמודים. 

זוג מערבי ומדריך לאדאקי עם מקלות הליכה וכל הלבוש והציוד המדוגמים עברו לידינו, בדרך למאהל שהקימו עבורם אנשי הטרק מתחת למנזר. וויווק סיפר שבהמשך הרך יש טרק ארוך לאגם גדול, וכנראה שהם הגיעו ממנו ונשארו לישון שם.

חזרנו לסטוק ולדהארמה האוז ואחרי מנוחה לשיגרה של ישיבת מדיטציה, הליכה איטית לכל מקום וישיבה בטבע. יומיים לפני הסוף יצאנו לטרק, עלינו להר שמעל הכפר למקום האחרון של הכפר בו ניצב עץ ענקי ועתיק, שהכפריים אינם נוגעים בו ויש לידו מקדש קטן וחומת חימר מקיפה אותו מפני פגיעת הפרות. המקומיים מאמינים ששתי הרוחות המגינות על הכפר שוכנות שם ולכן זה נחשב מקום מאוד מקודש, ומקושט בדגלים צבעוניים בהתאם. ישבנו שם לנוח וכמובן למדיטציה בטבע ואז המשכנו במשעול ליד הנהר, עד שהגענו למקום בו היינו צריכים לחצות את הנהר ברגל, מפני שהוא היה רחב מדי ושוצף מאוד. הורדנו נעליים וקיפלנו את המכנסיים ו… מה אתם חושבים? המים היו קפואים, והאבנים עליהן דרכנו היו חדות ומכאיבות ומי צרחה שם וויווק היה צריך להחזיק ולהוביל? כמובן ששפחתכם הנאמנה, כותבת הבלוג הלא מכובדת במיוחד, אתי פז…

אחרי חציית הנהר הדרך הייתה יותר מסודרת, שביל כבוש היטב שהתפתל ועלה באיטיות עד שמרחוק ראינו את ההמשך: השביל הפך צר יותר ועלה בחדות בכמעין תשעים מעלות לפסגת ההר. אפי הזכיר לי את מעלה האיסיים ליד עין גדי ואני נזכרתי שעשיתי אותו בקלות בגיל הנעורים ושאלתי את עצמי איך זה יהיה עכשיו? העלייה הייתה קשה אך לא בלתי אפשרית ורק בסופה החלקתי כמה פעמים ונאחזתי בסלעים לידי ולבסוף וויווק משך אותי למעלה. שם ישבנו לנוח ולאכול ביסקוויטים ולהתבונן על הנוף הנפלא של העמק של סטוק וההרים מסביבו.

אחרי הסיפוק הגדול בהישג של העלייה התברר לי שהאתגר הבא שעומד בפני גדול יותר: ירידה במדרון התלול והחלקלק בו עלינו, ואני הרי עוד לא השתחררתי מהפחד שלי מהחלקה בירידה מאז ששברתי את היד בסיים ריפ שבקמבודיה. 

אבל בינתיים המשכנו בשביל שירד בחדות ואחר כך התפתל במתינות, עד למקום שנקרא  basecamp בו מקובל להתחיל את הטרק הגדול שההליכה שלנו היא חלק קטן ממנו. בדרך פגשנו שיירת חמורים וסוסים שנשאו על גבם ציוד של טרק כלשהו שאת אנשיו לא ראינו. אחרי הרכיבה בקשמיר הפגישה הזאת שימחה אותי ונזכרתי בסוס החמוד שעליו רכבתי וכמה היה יציב ונוח רוב הזמן. 

הגענו לבייסקמפ, ושם כל אחד מצא פינה ליד הנהר או מתחת לעצים או סתם על סלע גדול בשמש כמוני, ואכלנו את ארוחת הצהריים הארוזה שהבאנו אתנו. נחנו עוד כשעה ואז יצאנו שוב בדרך חזרה, שכמו בשיר הייתה יותר קרובה וקלה, עד שהגענו לפיסגה שממנה היינו צריכים לחזור לשביל המוביל לסטוק. אני ממש פחדתי והצעתי לוויוק שארד במקומות התלולים והחלקים על האחוריים שלי, כמו שאני נוהגת לעתים בטיולים בארץ. אבל ווייווק היה מאוד שאפתני ורצה להוכיח לי שאני יכולה לרדת בהליכה ואחז בידי, אבל גם כך החלקתי שוב ושוב. ירדתי בישיבה כשנראה לי שהמדרון חלק מאוד וארוך, ומשום מה גם וויווק החליק מדי פעם, אולי העברתי לו את הפחד שלי דרך היד האחוזה בידו?... בכל אופן לאט לאט, בצעדים קטנטנים ובזווית של תשעים מעלות לשביל הצלחנו לרדת למטה ומשם כבר הכל היה הרבה יותר קל, והרגשת הסיפוק שבהתגברות על הפחד ועזרה לי לעבור את המשך הדרך. לצערי בעיה שיש לי ברגל אילצה אותי לעצור מדי פעם, ואפי נאלץ לחכות אתי עד שהכאב עבר והמשכנו ללכת. 

הגענו לבית של וויווק אחרי שכמעט טעינו מפני שאפי ואני נשארנו לבד ולא הבנו טוב את ההנחיות של וויווק, ולמזלנו כמה ילדים קטנים זיהו אותנו בדרך וקראו לוויוק להדריך אותנו לבית. היינו באמת עייפים מאוד, אבל לא וויתרנו על המקלחת (כאילו מקלחת, אסביר לחוד) ועל כביסת הבגדים המאובקים מהדרך.

בערב קיבלנו שיחת דהארמה על גלגל החיים עם שיקופיות צבעוניות אבל אני כבר לא ממש קלטתי, ומזל שהאוסטרים היו ערניים מספיק לשאול שאלות ולגלות התעניינות.

למחרת היה שוב יום שיגרתי, אני לא הרגשתי כל כך טוב וגם סבלתי מהרוחות החזקות של סטוק שביום הן חמות ובערב ובלילה הן קרות. רוחות מכניסות אותי תמיד לדיכאון קל, במיוחד כשאני לא מרגישה כל כך טוב. אבל ראו את כוחה של המדיטציה: התרגול האינטנסיבי עזר לי לראות את המחשבות השליליות ותחושות הדיכאון ולא לתת להן לשלוט בי, הרי אלה רק מחשבות ותחושות, כשם שבאו כך ילכו, ואכן כך היה. 

הבוקר האחרון התחיל במדיטציה קצרה ובשיחת סיכום של וויווק ובמילות סיכום קצרות של כל אחד מאתנו.

כאן המקום לדבר גם על הדברים שלא מצאו חן בעיני שנינו, כפי שהבנתי אחר כך בשיחה עם אפי. היו יותר מדי שעות מתות, ולא הייתה מדיטציה בערב לפני השינה. לא היו שעות קבועות להליכה בתשומת לב, אלא הדרכה חד פעמית והזמנה סתמית להמשך בזמננו החופשי. שיחות הדהארמה של וויווק התרכזו יותר מדי בו ובהישגיו, ובכלל זה לא היה אותו וויווק שזכרנו מהריטריט הקצר לפני אחת עשרה שנים ובביקור שלו בארץ כמה שנים אחר כך. ההצלחה שלו בקרב הציבור הלאדאקי ובניית המרכז הגדול שינתה אותו והוא כבר לא היה אותו בחור צעיר וצנוע המדבר בקול חרישי ומזמין אותך להשתתף בחוויית המדיטציה, מתוך אהבה ורצון לעזור. הוא עדיין בחור סימפטי ופרפורמר מעולה, ומספר המון סיפורים מצחיקים בכישרון תיאטרלי לא מבוטל, אבל הגישה שלו לקויה. שוב אינו מהווה מקור השראה לתלמידים בהיצמדות שלו לאגו ולהצלחה ובזלזול שלו בכל מי שאינו אתו. 

אבל מה, שוב ראו את כוחה של הדהארמה, המחשבות האלה עלו בשנינו במשך הריטריט ולשמחתנו במקום לתת להן לקלקל לנו את מצב הרוח השתמשנו בהן כנושא לתרגול: הרי אלה גם כן רק מחשבות והן יכולות להיות הזדמנות לתרגל סבלנות וסובלנות ולהבין שהן תוצאה של הציפיות שהיו לנו, ושאין שום דבר שנשאר כמו שהוא - וזה הרי הכלל החשוב ביותר בבודהיזם…

לכן אפשר לסכם שהריטריט היה מאוד מוצלח, המקום היפה והשקט, המשפחה הנחמדה והשקטה של וויווק, (אחותו שבישלה והגישה בחיוך והתעניינה בכל מי שלא הרגיש טוב, שני הבנים בני העשר והחמש שבקושי שמענו אותם, האחיין המתוק שלימד יוגה במסירות ואהבה) הטיולים בכפר ולמנזר המרוחק, וכמובן הטרק המופלא היו חוויה בלתי רגילה ואין ספק שזה הייחוד של הריטריט בסטוק.

אבל היו כמה חריקות מלבד השינוי שחל בוויווק, השירותים היו ממש רחוקים, ליד הבית הגדול בו ישנו בקומה השניה, ואומנם היו גם שירותים מערביים וזה היה התנאי שלי לבוא לריטריט מפני שהרגל הדוויה שלי לא אפשרה לי להשתמש בשירותים הודיים או לאדאקים, אבל בכל פעם שלא היה חשמל, וזה קרה די הרבה, לא היו מים בשירותים ולא דאגו להביא לשם דליים מלאים כדי לנקות את האסלה. גם האחזקה של השירותים וריקון הכלי הקטן מדי של ניירות הטואלט לא היו מספקים, מה גם שחלק מהזמן היו שם גם אורחים תאילנדים של וויווק ואן, אשתו התאילנדית, שהעיקו על השימוש במקלחות ובשירותים.

אבל בכל זאת, דווקא התנאים הלא נוחים, המקלחת הקרה שלהפתעתי עשיתי כל יומיים וחפיפות הראש במים הקרים, היו התמודדות טובה שהצלחתי לעמוד בה בלי להתלונן אפילו בפני עצמי, והרגשתי סיפוק עצום! 

אחרי שיחת הסיכום נפרצו הסכרים, וכולנו פצחנו בשיחות עליזות ומלאות חוויות, האוסטרים היו מאוד חביבים אבל די סגורים, רק אחד מהם שכבר בשיחה הקצרה לפני התחלת הריטריט היה פתוח ומתעניין, התברר כמטפל פסיכוטרפי שהפך למנהל חברה משפחתית לייצור צמיגים גילה התעניינות אמיתית גם בתורה וגם ביישום, ונראה שימשיך גם במדיטציה וגם בלימוד. 

בערב הקודם הגיעו שלוש הולנדיות נחמדות, שקיבלנו בשתיקה רועמת ורק בארוחת הבוקר המשותפת, כשאנחנו כבר היינו אחרי השתיקה והן היו ממש לפני התחלתה, שוחחנו קצת והן בהחלט היו לא חלק מהחבורה שהתגבשה במשך ימי הריטריט.