יום רביעי ביוקסאם - נסיעה למפלים

הג׳יפ הגיע והמדריך והנהג הציגו אותו כ mountain car ולא ידעו שזה פשוט ג׳יפ קטן וישן מאוד, מאלה שהאמריקאים יצרו במלחמת העולם השניה והיה מקובל בארץ בשנות ילדותי. הדרך הייתה מאוד משובשת, ולמרות שישבנו בנוחיות מאחור, בעוד שהמדריך והעוזר ישבו יחד על המושב שליד הנהג כשהעוזר מחזיק בזהירות את מגש הביצים שעבר אתנו את כל הדרך ביומיים הקודמים, הרגשנו את הקפיצות והטלטולים והדרך למפלים נמשכה בצורה כזאת כשהנוף המרהיב והטרסות הירוקות על המדרונות נוצצות באור השמש, וגגות הפח החדשים מבריקים מרחוק.

המפל הראשון הזכיר לי קצת את נחל ערוגות בתקופות טובות כשהזרם חזק אבל מסביב למפל הכל היה ירוק, והמפל הפך לנחל שבו נראים הרבה אשדות קוצפים וסלעים שחורים המציצים מהירוק כהה של הנחל.

במפל השני ממש אי אפשר להתקדם במכונית עוד לפני שהגענו אליו, בגלל כמות המכוניות העצומה שהגיעה אליו משני הכיוונים, בעיקר מכיוון פלינג, דרומית ליוקסאם. הג׳יפים והמכוניות הפרטיות והמוניות היו מלאים בקייטנים הודים על משפחותיהם, שכולם עלו למפל והצטלמו בפוזות של דוגמנים, או בסלפי מסוכן על הסלעים הבולטים במים. 

אין ספק שהמפל הזה יותר גדול ויפה ומרשים, ויש הרבה בריכות גדולות שנקוות בין הסלעים לאורכו. היה צפוף מאוד ולא הצלחנו להתקרב לבריכה הגדולה בקצה, אבל בשבילי ההתבוננות בקייטנים הייתה חוויה אנתרופולוגית יפה בפני עצמה, מעניין לראות את בני המעמד הבינוני הגדל בהודו, מאוד דומים לבני המעמד הבינוני במערב, אך בכל זאת ייחודי. ראשית ביכולת ההנאה מדברים פשוטים וילדותיים לכאורה בעיני המערביים המתוחכמים לכאורה, ושנית במשפחתיות החזקה שכמוה אפשר עוד לראות בישראל, אך הרבה פחות בארצות כמו ארה״ב או אירופה, שבהן רק המהגרים שהתבססו ועלו למעמד הבינוני עדיין שומרים על קשר משפחתי כל כך חזק.

חזרנו למלון, ארוחת הצהריים הוגשה בחדר כמו שהתרגלנו, וישבנו על המרפסת הקטנה לקרוא ולהתבונן בחצרות הקרובות, באנשים המטפלים בפרות או ביאקים, קוטפים עשבים וירקות מגינת הירקות המגודרת, ופועלים הבונים בתים וסוחרים שקי מלט על גבם בעלייה לבתים הנבנים במעלה המדרון התלול.

כאן המקום לדבר על יוקסאם, כפר שהפך מקום יציאה לטרקים ולסיורים, וכל בית שני בו הפך למלון או למשרד לטרקים וטיולים, וחוץ מזה נבנו בו מלונות ענקיים שאינני יודעת מי מתארח בהם, שהרי לא מגיעים לשם כמעט קייטנים הודים, ורק קבוצות גדולות של צעירים הודים, כמו אחת שראינו יוצאת לטרק עם התרמילים הכבדים על גבם, מגיעות לעתים רחוקות. יש בו המון חנויות שרובן מציעות הכל: חטיפים, פינוקים מערביים כמו קורן פלקס, ציוד לטרקים, בגדים חמים, ודברי צמר סרוגים יפים. מי קונה את כל ההיצע הזה? תעלומה.