אכדיה או מזרח קנדה הצרפתית

אחרי שלושה לילות בלוויס הצמודה לקוויבק סיטי, יצאנו לדרך שוב למרחב הכפרי לכיוון איי הנסיך אדוארד. קוויבק הייתה נעימה וציורית מאוד כמו הרבה ערים עתיקות בצרפת או באנגליה. העיר העתיקה מלאה בתיירים ובמלכודות תיירים למיניהם, למרות שרשמית זו כבר לא העונה אלא השרידים שלה. ההפסד הצורב של החיילים הצרפתים לצבא האנגלי מתועד בגאווה רבה, וחומת העיר וביצוריה שאכן דחו את כיבושה אך לא מנעו אותו, הם האתרים החשובים ביותר בעיר. התותחים והמבצר ואפילו מחנה צבאי פעיל של הצבא הקנדי שבתוכו פועל עד היום רג׳ימנט דובר צרפתית.

למחרת נסענו למפלי מונמרסי המתחרים במפלי הניאגרה בגובהם, אך נופלים מהם בגודלם ולכן אינם מפורסמים כמותם.

ממש לידם יש אי קטן שאפשר להגיע אליו דרך גשר ארוך, והוא כולו חוות מעוצבות בסגנון הקנדי הפשוט אך יפה, בתי עץ לבנים עם גגות בצבעים שונים, דשאים מטופחים ובכל כפר יש כנסיה קטנה, דואר, חנות מכולת, ובית ספר. לכבוד סוף השבוע הארוך הרבה תושבים הוציאו דוכנים עם מעשה ידיהם למכירה: ירקות ופירות, דבש ומייפל סירופ, עוגות ועוגיות וגבינות שונות.

הוא נראה כמו מדליק הפנסים בנסיךהקטן

 

מצאנו פארק קטן המשקיף לים, עם שולחנות פיקניק מוצלים וישבנו לאכול צהריים מהמטעמים שאנחנו לוקחים אתנו במכונית: לחם, גבינה ואבוקדו, ירקות ופירות ואפילו ריבה לקינוח. התברר שהכנסיה הוקמה כשהגיעו לאי ראשוני הצרפתים שבאו לצפון אמריקה, והקימו את ״צרפת החדשה״ (כמו ״אנגליה החדשה״ דרומה משם...) גאוות האי היא על ראשוניותם ושמירתם על בתי אבן מהמאה השמונה עשרה שהקימו הראשונים.

אחרי ביקור בכנסיה שנמצאת לא רחוק מהאי אשר בה התחוללו בלי סוף נסים, ועל כך מעידים שני עמודים גבוהים המלאים מקלות הליכה וקביים של נכים שנרפאו...

 חזרנו לעיר ואכלנו במסעדה סינית נחמדה ארוחה צמחונית בלי כמויות גבינה כמו שאכלנו בימים שלפני כן, עד שהבטן שלי כבר התמרדה....

ועכשיו קצת על המארחים הנחמדים שלנו בחדר האייר בי אן בי בלוויס: שניהם מתכנתים שהיו בעלים של חברה מצליחה שפיתחה תכנה לניהול חדרי ביליארד, הם מכרו אותה ועכשיו שניהם מלמדים מתמטיקה ומחשבים בתיכון ובקולג׳ וג׳אן, הבעל, הוא קוסם בשעות הפנאי, והשנה מספר ההופעות שלו גדל מאוד והוא מקווה להפוך לקוסם במשרה מלאה. יש להם שלושה בנים שעם התבגרותם סידרו להם שלושה חדרים ושירותים במרתף, והפכו שניים מחדרי הילדים לחדרי אירוח. הבית יפה, מוקף עצים ובנוי בסגנון הישן, אך מצויד היטב בכל הנוחיות המודרנית, ובחצר האחורית יש בריכת שחייה קטנה ומחוממת שהתרעננו בה בערב הראשון כשהגענו עייפים ומאובקים.

המקום הכי מפורסם בלוי (והיחיד כנראה) חנות גלידה שבה עושים פונדו ומטבילין את הגלידה בשוקולד חם

הם אנשים מאוד חביבים וג׳אן מדבר טוב אנגלית ובלי מבטא כבד כמו אשתו, והוא מתייחס לאורחים כאל חברים בלי שום היסוס. הוא סיפר שלפני כמה שנים עזבו את קוויבק ועברו לשנה לאיזור אונטאריו כדי שילדיהם יוכלו ללמוד בבית ספר דובר אנגלית ולשפר את השפה. מתברר שהחוק בקוויבק מחייב ילדים של הורים שלמדו בבית ספר צרפתי ללמוד גם הם בבית ספר כזה, ואילו ילדים שהוריהם למדו בבית ספר אנגלי יכולים לבחור בין בית ספר אנגלי וצרפתי. נראה שהמיעוט דובר הצרפתית מרגיש די מאוים, ומנסה לשמור על שפתו ותרבותו מפני הרוב דובר האנגלית וההשפעות של האמריקניזציה והגלובליזציה שמטשטשות זהויות לאומיות. ובאמת הכל בכל מקום כתוב בעיקר בצרפתית, ורק לעתים רחוקות אפשר לראות משהו כתוב באנגלית כתוספת, אנשים תמיד פונים בצרפתית וכשמבקשים מהם אנגלית חלק מגמגמים וחלק פשוט אומרים שאינם מדברים.

החדר אצל ז'אן וכריסטין

הדרך בה בחרנו לנסוע לאיי הנסיך אדוארד תהיה ארוכה ונמשכת לאורך הגדה הדרומית של מפרץ לורנץ ומתעקלת דרומה במסלול שרובו צמוד לים ויש לידו פרקים לאומיים ואתרי תיירות.

התחלנו בנסיעה של כשלוש מאות קילומטרים, שכחצי מהם היו על דרך מהירה ומשעממת במיוחד, שירדנו ממנה ברגע שיכולנו לדרך קטנה. הדרך המשנית הייתה הרבה יותר נעימה עם כפרים קטנים ויפים ועיירות מנומנמות בלי הרבה פעילות. אבל היה מעונן וקר ואי אפשר היה לשבת בחוץ ולאכול ואחרי הצהריים כבר היינו מותשים ומדוכאים ועצרנו בעיר גדולה שנקראת רימואסקי שם חיפשנו מוטל או משהו דומה. אני הייתי כל כך עייפה ונוקשה מהישיבה הממושכת שהייתי מוכנה להתפשר על מוטל סתמי בלב איזור תעשיה משמים. אבל אפי לחץ להמשיך לחפש משהו יותר סימפטי דווקא בגלל שהיה די מוקדם. כמו שקורה הרבה פעמים, גם הפעם אפי צדק. על הכביש ראינו שלט קטן: chalets ומיד נזכרנו בבקתות נופש דומות שבהן ישנו בניו אינגלנד. נכנסנו למשרד והבחורה הצעירה גמגמה וסימנה עם ידיה שזה משהו קטן מאוד ״פטיט״ אבל לא התרשמנו ורצינו לראות. מצאנו בית שנראה כמו בית של אנשי לגו קטנים אבל היה בו הכל: מיטה, שולחן אוכל וכל הציוד לבישול כולל תנור אפיה וכיריים חשמליות וטוסטר ומקרר ומיקרו... השירותים היו מזעריים אך נקיים ומודרניים ומהחלונות נשקף היער שבתוכו שכנו הבקתות ממש מעל הים. התלהבנו והחלטנו לקנות מוצרים גם לארוחת ערב ובוקר למחרת, אחרי שהרגשנו שבימים האחרונים אנחנו די נאבקים לאכול אוכל צמחוני, ואני עוד מנסה שיהיה פחות או יותר בלי מוצרי חלב... בשורת הצמחונות והטבעונות לא הגיעה עדיין למחוז קוויבק, ולא מצאנו מסעדות הודיות או סיניות בדרכנו, כאלה שבמקומות אחרים בעולם מצילות אותנו מהבעיה הקולינרית שלנו...

הבוקר עלה עם שמיים בהירים ומזג אוויר נעים וישבנו לאכול במרפסת הזערורית ארוחת בוקר שהכנו לעצמנו, והרגשנו כמו זהבה שנכנסה לבית הדובים והשתמשה בכלים וברהיטים של הדובי הקטן...
מכאן והלאה נמשך יום נפלא ומושלם: הכל נראה יפה יותר מאשר אתמול כשהיה מעונן וקודר, ולאחר כשעה הגענו לאיזור שבו הדרך התפתלה ועלתה וירדה במדרונות תלולים מעל הים, טובלת בירק של יערות ודשאים מצדדיה כשהים נשקף מדי פעם בין שתי פסגות ירוקות בכחול כהה, ומדי זמן מה מופיעים כפר או עיירה קטנה עם גגות בצבעים עזים ויפים, והכל מואר בשמש חזקה שלא חיממה מפני שנשבה רוח חזקה מאוד במיוחד קרוב לים. מפעם לפעם נראו צוקים אימתניים גבוהים ותלולים בלי שום דבר עליהם יורדים לצד הכביש וגם במים היו סלעים כהים שהשחפים הלבנים והברווזים החומים ישבו עליהם להתחמם בשמש.
בדרך נכנסנו למלכודת תיירים נחמדה: צוללת קנדית שהובאה ליבשה יציאתה לגמלאות, ועכשיו מזמינה תיירים תמורת סכום לא קטן לעלות עליה ולסייר בתוכה. כראוי לצוללת קנדית היא לא השתתפה מעולם בשום פעולה מלחמתית או סמי-מלחמתית... אבל זה לא הפריע ליוצרי הדרכת האודיו שקיבלנו תמורת הכרטיסים. דו שיח דמיוני בין מדריך ותייר פתי ליווה אותנו בכל נקודה במסלול. זה היה כל כך טיפשי וצר לי לומר: אמריקאי, המדריך היה מלא דרמטיות וחשיבות עצמית והשואל היה כל כך מגוחך עד שדי מהר הפסקנו לשמוע וניסינו להתקדם בקצב שלנו, אך נתקלנו בתיירים מקומיים שעמדו בכל נקודה והקשיבו להדרכה בקשב רב. הצוללת עצמה הייתה די מעניינת וללא האודיו אפשר היה ליהנות ממנה...

יצאנו משם והמשכנו לנסוע והרוח לא נחלשה, במיוחד כשהכביש עבר קרוב לים. בכל זאת מצאנו מקום נחמד לאכול אל מול הים, שבו הרוח לא הייתה חזקה כל כך, והמשכנו לנסוע והדרך הייתה פשוט יפה יותר ויותר, המדרונות תלולים יותר, היערות ירוקים וסבוכים יותר, הים כחול כהה וצוקים ערומים ענקיים ותלולים יורדים אליו מדי פעם, והבתים המופיעים לצד הדרך מטופחים ויפים להפליא.
היעד שלנו היה פרק פורילון, שילוב של צוקים מרשימים במיוחד, יער ומסלולי הליכה על החוף המכוסה באבנים, וטיפוס על הר גבוה מאוד בלב הפארק. הגענו לתחילתו של הפרק ומצאנו מוטל נחמד, ואפילו הספקנו ללכת קצת במסלול קל ליד העיירה הקטנה. התעוררנו בבוקר והתברר לנו שמהשעה עשר בבוקר ירד גשם במשך כל היום. לאחר רגע קל של מבוכה החלטנו לקום מיד ולנצל את השעות המעטות שלפני הגשם להליכה בפרק. הגענו כל כך מוקדם שהפקח בשער לא הפעיל עדיין את המחשב שלו ונתן לנו להיכנס בלי לשלם. לפי המלצתו נסענו להר הגבוה והתחלנו לטפס עליו, טיפוס של שעה וחצי לדבריו. אפי היה די המום מהקימה המהירה והטיפוס שהיה די תלול וקצת רטן בתחילת הדרך, אבל המראות שהתגלו בכל פעם שהגענו לנקודת תצפית שינו את דעתו לגמרי. זה לא יעזור: לא משנה כמה מראות של צוקים היורדים אל חוף ים ראינו (וראינו כבר כמה) זה עדיין מרשים ומרגש. הטיפוס בשביל בלב היער כשהנוף למטה מתגלה רק כאשר השביל מתקרב לקצה ואין שם עצים המסתירים, הוא חוויה בהחלט מרגשת, ובכלל להתאמץ ולהזיע קצת אחרי ימי נסיעה ארוכים היה מרענן ומהנה.

לא הגענו לפיסגה אבל התקרבנו אליה ומכיוון שחששנו להיתפס על השביל בגשם ירדנו לפני הסוף וחזרנו אל המכונית. יצאנו מהפרק והספקנו לאכול ארוחת בוקר טעימה בכפר הסמוך וכשיצאנו שוב לדרך - התחיל הגשם וירד בלי הפסקה, חזק ושוטף (pouring cats and dogs כמו שהאנגלים אומרים) והיה די קשה לנסוע ולפעמים גם לראות את הדרך. לא התלבטנו הרבה ולקראת הצהריים הגענו לפרקה, העיירה שממנה יוצאות ספינות לביקור באי ציפורים מפורסם, והחלטנו שאם יש ספינות נחכה עד למחרת כדי לראות את הציפורים באי. הגשם המשיך לרדת ומצאנו מוטל עם נוף מרהיב לים, שבו נראו גושי סלע ענקיים ומשונים שנראו כאילו נפלו לתוכו בטעות. אבל האינטרנט לא עבד כמו שצריך והיה קשה להעביר את הזמן בגלישה וכתיבת מילים כמו שרצינו. עוד ארוחה מתסכלת במסעדה מקומית בנוסח צרפתי קנדי, הביאה אותי למסקנה שאין טעם לנסות מסעדות נורמליות כי אנחנו מגרדים מנות מתחת לאדמה וממציאים צירופים שהקנדים המסכנים אינם יודעים כיצד לתמחר אותם, ואחרי כל המאמצים אנחנו אוכלים פיצה עשירה בגבינה או קציצת דג שנאלצתי לאכול באחד הימים אחרי שנואשתי מלמצוא מנה לרוחי. כנראה שנגזר עלינו לאכול דגים ופיצה בקנדה ולכן עדיף כבר ללכת למסעדות המזון המהיר ולפחות לא לפתח ציפיות לארוחה נורמלית.

הבוקר האיר ומבין העננים הציצה השמש לפעמים אבל הייתה רוח נוראית והים סער, ובמשרד הכרטיסים של הספינה לא ידעו אם תצא ספינה והמליצו לנו לגשת לנמל ולברר. גם שם לא ידעו, אבל מקומי אחד דובר אנגלית מושלמת, אמר שהתחזית היא שהרוח תתחזק בהמשך היום ואם כעת לא יוצאים לים, אין ספק שגם יותר מאוחר לא תצא שום ספינה. אף על פי שנשארנו בעיירה במיוחד לשיט אל האי, היינו די אדישים, ומיד יצאנו לדרך שנמשכה לאורך הים והייתה יפיפייה באור השמש שהציצה מדי פעם מבין העננים. מכיוון שהתפנה לנו חצי יום, נסענו כארבע מאות קילומטרים באותו יום, עם עצירות קצרות לאוכל ולשירותים ולמתיחת אברים. אפי כבר היה עייף וחיפשנו מוטל או בקתות קטנות, אבל לאחר שלילה קודם היו לנו בעיות נוראיות עם תקשורת האינטרנט החלטנו לבדוק את הקליטה כשאנחנו בודקים את החדר, ממש כפי שבודקים את השירותים או את המיטות... ואכן נאלצנו לפסול מוטל נחמד מאוד ולא יקר על החוף בגלל שמיד ראינו שהתקשורת גרועה למרות שבעלת המקום התפארה שכולם משתמשים ולא מתלוננים... האמת היא שרוב האנשים קצת גולשים וזהו, ואילו אנחנו רצינו לדבר בסקייפי עם הדס בתנו שבאוסטרליה ולשם כך היינו זקוקים לתקשורת טובה.
המשכנו הלאה ועצרנו במוטל פחות מתוקתק אבל נחמד ושמח יותר שבו הייתה תקשורת יותר טובה, והוא כלל גם ארוחת בוקר. למודי אכזבות לא ניסינו את המסעדה שבעלת הבית המליצה עליה ופשוט הלכנו למזללה של רשת מקומית Dixie lee , ושם לפחות לא התאכזבנו כשנאלצו לאכול דג מטוגן כי לא היה משהו אחר...
היום למחרת החלטנו לנסוע פחות, ולחפש עצירות ארוכות ומעניינות. התחלנו במגדלור מהמאה התשע עשרה וכולו עשוי מעץ שהיה מעוצב גם כמוזיאון נחמד. טיפוס של 98 מדרגות הביא לפעילות לב-ריאות מועילה ובכלל לחילוץ עצמות מבורך..

. אחר כך עצרנו בפרק הנמצא ממש ליד הים, ושוב הליכה קצרה ביער הסבוך,  כשהחוף מציץ מבעד לעצים, ונקודות תצפית לציפורים שלא נראות בהן כל כך, אבל בסך הכל טבע קנדי מרנין לב.

חיפשנו מקום לפיקניק הצהריים שהפך כבר למסורת בטיול, וראינו הר גבוה שאפשר לעלות עליו במכונית. בפסגה חכתה לנו הפתעה לא נעימה - קתדרלה לא יפה במיוחד, תחומה במחסום ומשרד כרטיסים תמורת כניסה למשטח ביטון מכוער שצופה לצד אחד, בעוד שהצד השני היה חופשי לתצפית בלי תשלום. לאות מחאה ירדנו למגרש חניה נמוך יותר וחיפשנו מקום עממי יותר, ואכן מצאנו מקום על ספסל ליד ביקתת עץ קטנה, ממנו נשקפה העיירה הקטנה והחוף בקצה המדרון הירוק המיוער כולו. אני נשבעת שהאוכל היה טעים יותר ביודענו ש״סידרנו״ את הכנסיה הקמצנית למעלה...
מכאן הדרך נמשכה צמוד לחוף והתחלנו לחפש מוטלים או בקתות נופש, ומצאנו על הדרך חדר ,b&b מקסים, שאני מציינת את שמו כי הוא פשוט נפלא: l'ancrge והכתובת: 10617 rue principals saint Louis de Kent  בניו בראונסויק. החדר גדול ויש בו קומקום ותה וקפה ואפילו ממתקים, והמחיר כולל ארוחת בוקר והמון תשומת לב ושיחה ידידותית עם ליאן, בעלת הבית שהיא ממוצא הולנדי.

 זאת ליאן ההולנדית

חשוב לציין שבצהרי אותו היום עזבנו את מחוז קוויבק ונכנסנו לניו בראונסויק, והשינוי היה ברור מהרגע הראשון. כל השלטים כתובים קודם באנגלית ורק אחר כך בצרפתית וכל האנשים, כולם, מדברים אנגלית מושלמת גם אם שניה קודם שוחחו בצרפתית שוטפת עם חבריהם או בני משפחתם. זה כמובן הרבה יותר קל מהמאמץ לקרוא ולפענח את השלטים ולהבין את האנגלית במבטא הצרפתי הכבד והמגומגמת של חלק גדול מהאנשים בקוויבק.
בכלל, אחרי 13 יום בקנדה הגעתי לכמה תובנות שהן כמובן סטריאוטיפיות אבל הרי אי אפשר בלעדיהם כדי להתמצא, נכון? אז ככה:
א. הקנדים גדולים, בעיקר לרוחב, ובעיקר הקנדיות. (אני מקווה שהייתי מספיק פוליטקלי קורקט), נראה לנו שהפרופורציות של אנשי הלגו נלקחו מהם

 ב. הקנדים הם מין הכלאה משונה בין צרפתים, אנגלים, ואמריקאים. (כנראה את עניין האוכל חלק נכבד מהם לקח מהאמריקאים..)
ג. הקנדים הם אנשים נחמדים, מאוד מנומסים, אבל שלא כמו האנגלים, אותם למדנו להכיר במשך שלוש שנות שהותנו באנגליה, הם גם אדיבים, ונראה שבאמת אכפת להם.
 ד. שהיא קשורה אולי ל א. הקנדים אוהבים מאוד קראוונים ענקיים, ממש מפלצות, ואפשר לראות אותם בכל מקום: על הכביש קשורים לטנדרים או למכוניות, בחצרות הבתים ובאתרי מכירת והשכרת קראוונים שנמצאים ליד הדרכים בהמוניהם.

עכשיו משהו על האכדיים, שבאזור שלהם עברנו רוב היום ולמחרת. האכדיים הם המתיישבים הצרפתים הראשונים שהגיעו לעולם החדש והתיישבו בנובה סקוטיה ובניו בראונסויק. כשהאנגלים ניצחו את צרפת והשתלטו על השטח הם גירשו את הצרפתים ללואיזינה ועד מקומות בארה״ב. אחרי שנים הצרפתים חזרו, בעיקר לניו בראונסויק, והפצע הפתוח של הגירוש לא נסגר. לאורך כל הדרך ראינו דגלים שנראים כמעט כמו הדגל של צרפת, אבל עם כוכב צהוב קטן. חשבנו שזה הדגל של ניו בראונסויק,

אבל הסתבר שזה הדגל של האכדיים, שהמציא אותו איש כנסיה בכיר בשם רישרד, בן הכפר שבו ישנו, שפסל שלו וכיכר קטנה עם הסברים בצרפתית ניצבו במרכז הכפר. ליאן הסבירה שהכפר שלהם חשוב בעיקר בגללו, ורוב האכדיים מניפים את הדגל הזה ולא את הדגל הרשמי של ניו בראונסויק, שראינו רק שניים כמוהו בעוד שדגלים אגדיים ראינו עשרות רבות בכל מקום.
סיום הולם למסע בקרב האכדיים הייתה ארוחת ערב פלאית, במסעדה מקומית מאוד של יאן המליצה עליה, והצלחנו לאכול בה ארוחה טעימה וצמחונית, לא עתירת גבינה ולא מטוגנת! דבר שהוא כשלעצמו נס קטן!
כחצי יום לקח לנו לעבור את המרחק שנותר לנו עד אי הנסיך אדוארד, שאליו הגענו בנסיעה על גבי גשר ארוך עד מאוד,13 קילומטרים. ועל קורותיהן שם הפעם הבאה...

עוד תמונות בעיקר מהתערוכה החקלאית

לפי בקשת אתי אני מוסיף תמונות לפוסט הקודם.

זה השופט בתחרות הסוסים 

ימים ראשונים בקנדה - מונטריאול, והעיירות המזרחיות

הגענו לקנדה אחרי יום שנמשך לתוך לילה והיה די מאכזב מתיש. הטיסה מלונדון למונטראול התאחרה מאוד, והציפייה בהית׳רו הייתה די מדכאת. אולם הנוסעים הענק נראה נראה לי כאצטדיון שבו מחכים אלפי פליטים של איזה אסון טבע לעזרה, שומרים על מטלטליהם המעטים, ישנים או מפטפטים ובעיקר מחכים בלי שיוכלו לצאת...

במונטראול עמדנו יותר משעה בתור לדרכונים שהתפתל במסלולים מסודרים אך ארוכים ואז לקחנו את המכונית ומכיון שלא מצאנו סים בשדה התעופה נאלצנו להיעזר בהדרכה של פקיד חברת ההשכרה. הבעיה הייתה שהכבישים שבהם היינו אמורים לנסוע היו סגורים לרגל עבודות ולא ידענו איך לנסוע ואחרי כמה התברברויות התחלנו להיעזר בקנדים הנחמדים והמנומסים שניסו כמיטב יכולתם, אבל עד שקנדי שמנמן וחביב שנהג  בג׳יפ גדול פשוט התנדב להוביל אותנו בעזרת הג׳י פי אס שלו, שוחח במקומנו עם ממלא מקום המארחים שלנו שנסעו לפריז, שכמובן לא ידע טוב אנגלית, חשבנו שנבלה את שארית הלילה במכונית...

החדר ששכרנו באייר בי אנ בי היה בשכונה שנקראת gay village ואכן הדירה הייתה מעוצבת למהדרין כמיטב הסטריאוטיפים שלנו על חברי הקהילה. אבל החדר היה קטן מאוד והשירותים משותפים עם בעל הבית ואחרי שינה קצרה נגמר לי הלילה כתוצאה מהג׳ט לג, וכשג׳פרי יצא לעבודה בשש בבוקר התחיל היום החדש עבורנו.

אחרי שמצאנו סים לטלפון יכולנו לצאת ממונטראול לדרך לכיוון ״העיירות המזרחיות״, האזור בקוויבק שבו נבלה את הימים הראשונים בקנדה. 

הגענו לעיירה שנקראת knowlton והיא נמצאת על גדות אגם הנקרא lac brome ונכנסנו למוזיאון המקומי, שהיה מה שאפי קורא לו  בזלזול מסוים ״מוזיאון כפיות״, כלומר חפצי יום יום ישנים. אני דווקא די אוהבת את המוזיאונים הלא יומרניים האלה שיש בהם המון תמימות ואהבה למקום. אחרי הסיור קנינו מוצרים לארוחת צהריים ומצאנו מקום נחמד בחוף הרחצה הציבורי של האגם, ושם אכלנו סעודה פשוטה עם ירקות וגבינות על שולחן פיקניק בצל העצים. חשוב לציין שהיה ממש חם בחוץ וגם במונטראול המזגן בדירה שישנו בה עבד כל הלילה וקירר את החלל המשותף אם כי למזלנו לא את החדר שבו ישנו, כי בכל הליכה לשירותים הרגשתי שאני עוברת בתוך מקרר...

בחוף הקטן היו די הרבה מתרחצים ומשפחות עם ילדים בילו יום חופש נעים אף על פי שהתאריך היה השני לספטמבר, זמן שבו לא תפגשו הרבה משפחות ישראליות בחופשה עם הילדים...

אחרי הארוחה יצאנו לטיול רגלי קצר בין העצים סביב האגם והופתענו לראות המון שטחים פרטיים של מלונות או סתם בתים גדולים של עשירים, ממש על שפת האגם או במרחק לא גדול ממנו מהצד השני של השביל. חזרנו למלון לנוח קצת לפני ארוחת הערב, והתעוררנו בבהלה בשמונה בערב, בהרגשה שאנחנו באמצע שנת לילה עמוקה, כשהגוף שלנו ממשיך להתנהג כמו בישראל שבה הייתה השעה באמת שלוש לפנות בוקר.... אילצנו את עצמנו לקום ולאכול משהו במסעדה, ולשבת ולבהות מול הטלוויזיה כדי למשוך את הזמן עד 11 לפחות ולנסות ליצור לילה נורמלי שיתאים לשעון קנדה. כמובן שזה לא הצליח לגמרי ובלילה התעוררנו בתחושה שהיום כבר האיר וממש התאמצנו להירדם שוב כדי להתעורר לבוקר פחות או יותר נורמלי בשבע וחצי.

ארוחת בוקר קוובקית טיפוסית עם הרבה סירופ מייפל על מרפסת המלון תחת שמיים קודרים וטפטוף דק ועדין המריצה אותנו לצאת שוב לדרך ולנסוע על פי המלצות הגברת ב״מוזיאון הכפיות״ בנולטון לעיירה קצת יותר גדולה שנקראת סאטן. הפעם התכוננו והזמנו ברשת  שני לילות באייר בי אן בי מחוץ לעיר עם שירותים וכניסה נפרדים. במרכז המידע הייתה גברת שנראתה לנו בתחילה ״צרפתייה חמוצה״ ששוחחה ארוכות בצרפתית בטלפון, וברגע שפנתה אלינו ועברה לאנגלית התגלתה כאישה מקסימה ומלאת רצון לעזור. זו תופעה שחזרה על עצמה גם בהמשך: מישהו נשמע אנטיפט כשהוא מדבר בצרפתית וכשהוא עובר לאנגלית, בדרך כלל מושלמת, הוא הופך לנחמד ביותר....

על פי עצתה עצרנו בiga סופר ענקי ביציאה מהעיר ומצאנו ספסלי פיקניק מעל הנחל לארוחת צהריים נעימה, אך לא הצלחנו לרדת אל הנחל שהיה סגור בסבך שיחים על גדה תלולה מאוד. חיפשנו עוד מקום להליכה בטבע והגענו לmont suton, אתר הסקי הגדול שהעיירה מתפרנסת ממנו בחורף. אך מסלולי ההליכה התבררו כמסלולי גלישה ורק למרגלות ההר היו כמה מסלולים שאת הקל מביניהם בחרנו לצעידה קצרה במורד דרך עפר הסלולה בלב יער שאדמתו מכוסה עשבים רעננים שהיו עדיין רטובים מהממטרים הקלים של הבוקר. היה חם ורק כשחזרנו בדרך העולה אל מגרש החניה הרגשנו קצת מותשים ומזיעים.

החדר שהזמנו התגלה כאוצר ממש. צמוד לבית גדול אבל עם כניסה נפרדת, שירותים, מטבח ודשא ענקי ואפילו ספסל פיקניק משלנו וכל הציוד בפנים. המארחת, דוברת צרפתית עם אנגלית מהוססת, אחת משתי בנות זוג שחיות בבית הגדול, שתיהן סופרות והארון היה מלא בספריהן הכתובים בצרפתית כמובן. קיבלנו גם מכונת קפה מצוידת בקפסולות והמון כלי מטבח ותבלינים שיכלו לשמש אותנו בחופשה של כמה שבועות שם...

על פי המלצת בעלת הבית מצאנו מסעדה נחמדה בעיירה שהיו לה גם מנות צמחוניות, ואפילו את מנת הדגל של קוויבק, עוף מטוגן מכוסה בגבינת יוגורט מיוחד שמיוצרת רק שם, קיבלנו בגרסה צמחונית עם צ׳יפס במקום העוף.

למחרת נסענו ליריד חקלאי שמתקיים כבר 145שנים בעיירה ברום, והוא באמת יריד מקומי שלא נועד לתיירים. בעלי הבתים הקרובים לשטח היריד מנצלים את ההזדמנות והשטחים הגדולים הצמודים לכל בית הופכים למגרשי חנייה מסודרים ומסומנים, כשבפתח כל חצר כזאת עומד בעל הבית ומנופף בדגל כתום כדי להזמין את המכוניות להיכנס אליו. 

הרגשנו שאנחנו חוזרים כמה עשות שנים אחורה בזמן. המבקרים ביריד היו בעיקר מקומיים מכל הגילים: גמלאים, ילדי בית ספר בתלבושת אחידה, משפחות עם ילדים קטנים, ואפילו בני נוער בכל הגילים, וכולם מכרסמים ג׳אנק פוד (בעיקר צ׳יפס ונקניקיות וכאלה) ונהנים להסתובב בחבורות וכמשפחות.

בכניסה היה אוהל מוקף בספסלי צופים ובו התנהלה תחרות כישרונות צעירים, אחר כך הגענו לאצטדיון גדול שבו נערכה תחרות סוסים בקבוצות על פי גזעים או על פי קריטריונים שונים כמו יופי, הליכה, מבנה גזעי, או שונות - כלומר ערבוב של כל הקריטריונים ביחד. השופט נראה כדמות ציורית מסרט: חבוש כובע בוקרים בהיר, ז'קט חום ושפם לבן מטופח ומסולסל מפאר את לחייו. השיפוט היה מאוד רציני ואיטי ובעלי הסוסים התבקשו להריץ אותם ולהעמיד אותם ולגרות תגובות רפלקסיביות על ידי שפשוף מקום מסוים בגופם.

הדלעת שקיבלה מקום ראשון

ה מ

ישבנו על הספסלים בצל והתענגנו למראה הסוסים היפיפיים שבעליהם קישטו בסרטים ובפרחי פלסטיק וצבעו וסיפרו את רעמתם כדי שתיראה אופנתית יותר... יצאנו לסיבוב בשטח הענקי וראינו תצוגות של מכשירים חקלאיים מכל הסוגים (אפילו מפלצת מסובכת שאוספת את החציר לגלגלים בשדה) אולמות ארוכים ובהם דוכנים של חברות אנרגיה ירוקה ומוצרים מתוחכמים לחקלאים, דוכני אמנים מקומיים וכובעי בוקרים וחגורת מעור,אולמות ענקיים ובהם בעלי חיים מכל הסוגים: ארנבות, תרנגולות מכל הסוגים, פסיונים, תוכים ועוד. באולמות אחרים היו משתתפי תחרות הירקות: עגבניות, פלפלים, קישואים וכמובן דלעות בכל הגדלים והצורות האפשריות כשה מנצחים מציגים לראווה את הסרט האדום או הכחול שקיבלו. אחר כך עברנו ברפתות ענקיות עם כבשים, רובן מסופרות לכבוד הקיץ, וחלקן עטופות במין בגד שלא הבנו בדיוק את מטרתו. רפתות נוספות ובהן פרות זוללות חציר או ישנות, ובדיוק התחילו להוציא פרות ופרים לתחרות יופי שנערכה באולם ענק אחר. הלכנו בעקבות הפרות וראינו את התחרות ואיך בעלי הפרות והשופט מתייחסים ברצינות רבה לעניין, והשופט אף הסביר שהפרות רגילות ללכת על משטח ביטון וקשה להן לצעוד על ערמות העפר והקש. כל התחרויות נערכו בצרפתית ובאנגלית אך חלק מהחקלאים שניסינו לדבר אתם התקשו לדבר אנגלית והתרשמנו שרוב האיכרים הם ממוצא צרפתי.

קינחנו בתצוגת מכוניות עתיקות ויצאנו ״עייפים אך מרוצים״ לכיוון סאטן, ביתנו הזמני. עצרנו במסעדה הסינית היחידה בעיירה והתברר לנו שהמלצרית הגיעה באמת מסין לפני שש שנים בעקבות בעלה שאותו פגשה שם, והביאה את הוריה לבשל ולארגן את המסעדה.היא אמרה שהם הסינים היחידים במחוז, שגם שחורים או אסיאתים אחרים אין בו. 

אחרי הארוחה נסענו לבקר בכנסיה וכרם שהקימה אישה שהגיעה מצ׳כיה אחרי עליית הקומוניסטים לשלטון ועסקה בסחר ענתיקות במונטריאול. היה לה הרבה כסף והיא שיחזרה כנסיה מהמאה האחת עשרה על כל פרטיה, נטעה כרם מיוחד על צלעות הגבעה ובנתה מבנה מפואר שחלקו העליון משמש למסיבות נישואים שנערכות בכנסיה והמחרפים שלו משמשים לייצור ואחסנת היינות שמיוצרים בו. המקום מלא בפריטים עתיקים או משוחזרים שהביאה מאירופה או הזמינה אומנים לבנות. סוף הסיפור די עצוב: לפני כמה חודשים היא נפטרה בשיבה טובה והמשפחה החליטה למכור את כל המתחם כולל בית המשפחה הגדול שבנוי בסגנון הקנדי הרגיל. תושבי הסביבה ניסו להיאבק אך לא הצליחו ועכשיו הם מחפשים נדבן שיקנה וימשיך להחזיק את זה פתוח לקהל.

את שארית היום בילינו בביתנו קטן, נחים, קוראים וגולשים ברשת. אפילו ראינו חלק מיומן שישי בערוץ 10...

העיירות המזרחיות הצדיקו את ההמלצות עליהן, הבתים המעוצבים בחן בסגנון ניו אינגלנד, המרחבים הירוקים עם משטחי הדשא והיערות הצפופים בדרכים, האוכל הצרפתי המשובח, האירוח הלבבי והלא יקר, הצדיקו בכלל את השם הטוב של הקנדים. 

אבל יש גם ימים אחרים: אתמול התחיל סוף השבוע הארוך של הlabour day ואשר יגורנו אכן קרה: זלזלנו קצת באזהרות ונסענו לעיירה מאוד פופולארית בשם מגוג, והתברר שהצפיפות כל כך גדולה שפשוט אי אפשר לנסוע ברחובות. נחלצנו משם וניסינו להגיע לעיירה עוד יותר פופולארית במיוחד על ידי אמריקאים עשירים ושם גם היה צפוף, כמובן שלא היה מקום לינה אפילו לא בסביבה הפחות קרובה. ברוב ייאושו הזמנו מקום במלון דרכים אלמוני בערך בכיוון של הפארק בו אנחנו רוצים להיות היום, ובילינו את שאר הזמן ברביצה על שפת האגם, בחוף הרחצה הציבורי.

הנסיעה למלון הוציאה אותנו תחום העיירות המזרחיות וגילינו קנדה אחרת: פשוטה ולא מסוגננת, עם שיכונים די מכוערים, מבני תעשיה ואיזושהי תחושת עליבות כללית של פרובינציה נשכחת ומפגרת. זה היה שיעור טוב באיזון בין החוויה התיירותית לחיים עצמם....

המלון התגלה כמקום נחמד, לא יומרני, וחבורת אופנוענים נחמדים ודי בורגנים למרות החזות הקשוחה הוסיפה לו קצת נופך הרפתקני... משם נסענו לפארק שנודע בבעלי החיים שרואים בו: מוס, צבאים, סנאים ועוד, ומהר מאוד גילינו שהפעם האחרונה שראו שם מוס הייתה לפני ארבע שנים, ובכלל אין שם הרבה בעלי חיים והמסלולים שנועדו לנו - כלומר אלה שלא טיפסו לגובה של ארבע מאות מטרים - היו נחמדים אך מאוד חדגוניים וחוץ מסנאי אחד שעשה לנו כמה פוזות לצילום, היער היה צפוף כשנחל שהופך למפלים קטנים לעתים, חוצה אותו ומפזר קצת רטיבות וקרירות באוויר החם. 

מכיוון שגמרנו מוקדם החלטנו לנסוע לאגם הגדול הקרוב ולשבת שם לארוחת צהריים על הגדה, כמו שנהגנו בימים האחרונים. היה חם מאוד ואנשים התרחצו באגם, שיחקו בכדור על הדשא וישבו בחבורות גדולות או בזוגות ואכלו ונחו מתחת לעצים. בעיירה הקטנה הזאת לא היו בכלל תיירים בסוף השבוע הארוך, ותהיתי לי מה הופך מקום כמו north Hatley לפופולרי כל כך בעוד שמקום אחר אינו מושך אליו כלל אורחים. האם זה רק העיצוב של הבתים הישנים המוקפד בנורת׳ האתלי או שזו הקרבה למונטראול או לגבול ארה״ב כמו שאפי חשב. בכל מקרה אנחנו נהנינו מאוד מהשקט והשלווה שם.

נסיעה לא ארוכה במיוחד הביאה אותנו ללויס levis שהיא תהיה בסיס האם שלנו לביקורים בקוויבק סיני וסביבתה. ועל כך בבלוג הבא.

הכנות אחרונות ומחשבות לפני היציאה

הימים האחרונים לפני הנסיעה הזכירו לי ימים אחרונים לפני שינויים משמעותיים אחרים שעברנו: עזיבת הקיבוץ והנסיעה לאנגליה, המעבר לתל אביב ואפילו הגיוס לצבא. האדרנלין עובד שעות נוספות, תחושת יציאה להרפתקה בלתי נודעת, שימחה ופחד, עיסוק בלתי פוסק בכל הסידורים והפרטים שפורט הכל לחלקיקים קטנים ומרחיק מחשבות קודרות, ובעיקר צימאון לכבוש את הלא נודע ולהתגבר על כל הקשיים המחכים בהמשך הדרך.

הפעם התחלנו באריזה ובסידורים מוקדם מאוד והיה לנו שפע של זמן לעשות הכל בהדרגה ובלי להתאמץ כמעט עד הימים האחרונים, שבכל הזאת היו מעייפים ולחוצים למדי, אבל כנראה לא יותר מדי, כי חוץ מוירוסים קטנים שניצלו את ההזדמנות והשתלטו על הגוף המוחלש, לא סבלנו במיוחד כמו בהזדמנויות אחרות בחיינו.

הייתה בנו תחושת ניקיון וקלות אחרי שנפטרנו מהמון דברים שעברו אתנו שנים רק כי התעצלנו להחליט בעניינם והיה לנו מספיק מקום להחזיק בהם. אפילו אפי שבדרך כלל התקשה להיפטר מספרים שלא נגע בהם שנים סינן באומץ רב ובגבורה אמיתית המון ספרים שניתנו לחברים, הוצאו לרחוב לכל דיכפין או נמסרו לאנשים שינסו למכור אותם לאספנים. אני ממש ממליצה לעשות משהו כזה אחת לעשר שנים או יותר גם כשלא עוזבים דירה שצריך לאכלס את תכולתה אצל חברים במקום מוגבל.

לתחושת ההרפתקה הוסיפה אי הידיעה לאן אנחנו חוזרים אחרי המסע סביב העולם בשנה אחת, לתל אביב האהובה עלינו כל כך? לצפון? אולי למקום אחר? כאילו נפתחו לפנינו המון אפשרויות שעכשיו, בלי ילדים ומחויבויות לעבודה אנחנו יכולים לבחור ביניהם ואפילו לבחור כמה מהן אם נרצה, לא במקביל כמובן..        

  כמובן שההשוואה הראשונה העולה בראשי  היא הנסיעה להודו לפני עשר שנים, כאשר טיילנו ולמדנו בהודו במשך כמעט שנה מלבד שבועיים שבהם ביקרנו במינאמר, הלא היא בורמה.

אז יצאנו לדרך ושילוב של משיכה ודחייה מלווים אותנו. דחייה מהמצב בארץ וירידה גדולה בהכנסותינו שגרמה לנו להגיע למסקנה שלפחות בהודו יהיה יותר זול לחיות.... ומשיכה, במיוחד של אפי, שעסק שנים רבות בתורות הרוחניות של המזרח והיה צמא ללמוד ולחוות עוד. למען האמת, אני הייתי זאת שנרתעה להמשיך במסלול האכזרי של ״עבודה - צריכה קדחתנית כדי להצדיק את שעות העבודה הארוכות - ושוב עבודה כדי לצרוך שוב ושוב כפיצוי...״ ואילו אפי פשוט יצא לחפש את רוח המזרח שכל כך הרבה קרא עליה וחווה בשעות מדיטציה ארוכות.

הפעם אנחנו לא בורחים ולא מחפשים שום דבר מיוחד. בחיים שלנו אין חסכים מיוחדים ואין לנו רתיעה מהווה שלנו. זהו פשוט צירוף מקרים: שלושת ילדינו ומשפחתם חיים בחו״ל, אפי החליט לצאת לפנסיה, ואנחנו עדיין במצב בריאותי סביר שמאפשר לנו ליהנות מכרטיס סביב העולם שמוזיל את הנסיעות הארוכות לארה״ב ולאוסטרליה שהתכוונו לעשות בין כה וכה כדי לבקר את  המשפחה. 

עד כאן ההקדמה - בקרוב המסע עצמו, צפו בסבלנות והסיפורים יגיעו....

ם 

שומרים מקום למובילים

דוריס מתבצרת Add caption

ככה נראה אבק של תשע שנים מאחורי ארון הספרים

סלט ירקות אחרון בבית

ככה נראה הצימר בראש הנקרה שבו בילינו את סוף השבוע האחרון 

אתי ודוריס מחכות למונית לשדה התעופה. דורית מאד הופתעה כשלא היה לה מקום במונית