הימים האחרונים לפני הנסיעה הזכירו לי ימים אחרונים לפני שינויים משמעותיים אחרים שעברנו: עזיבת הקיבוץ והנסיעה לאנגליה, המעבר לתל אביב ואפילו הגיוס לצבא. האדרנלין עובד שעות נוספות, תחושת יציאה להרפתקה בלתי נודעת, שימחה ופחד, עיסוק בלתי פוסק בכל הסידורים והפרטים שפורט הכל לחלקיקים קטנים ומרחיק מחשבות קודרות, ובעיקר צימאון לכבוש את הלא נודע ולהתגבר על כל הקשיים המחכים בהמשך הדרך.
הפעם התחלנו באריזה ובסידורים מוקדם מאוד והיה לנו שפע של זמן לעשות הכל בהדרגה ובלי להתאמץ כמעט עד הימים האחרונים, שבכל הזאת היו מעייפים ולחוצים למדי, אבל כנראה לא יותר מדי, כי חוץ מוירוסים קטנים שניצלו את ההזדמנות והשתלטו על הגוף המוחלש, לא סבלנו במיוחד כמו בהזדמנויות אחרות בחיינו.
הייתה בנו תחושת ניקיון וקלות אחרי שנפטרנו מהמון דברים שעברו אתנו שנים רק כי התעצלנו להחליט בעניינם והיה לנו מספיק מקום להחזיק בהם. אפילו אפי שבדרך כלל התקשה להיפטר מספרים שלא נגע בהם שנים סינן באומץ רב ובגבורה אמיתית המון ספרים שניתנו לחברים, הוצאו לרחוב לכל דיכפין או נמסרו לאנשים שינסו למכור אותם לאספנים. אני ממש ממליצה לעשות משהו כזה אחת לעשר שנים או יותר גם כשלא עוזבים דירה שצריך לאכלס את תכולתה אצל חברים במקום מוגבל.
לתחושת ההרפתקה הוסיפה אי הידיעה לאן אנחנו חוזרים אחרי המסע סביב העולם בשנה אחת, לתל אביב האהובה עלינו כל כך? לצפון? אולי למקום אחר? כאילו נפתחו לפנינו המון אפשרויות שעכשיו, בלי ילדים ומחויבויות לעבודה אנחנו יכולים לבחור ביניהם ואפילו לבחור כמה מהן אם נרצה, לא במקביל כמובן..
כמובן שההשוואה הראשונה העולה בראשי היא הנסיעה להודו לפני עשר שנים, כאשר טיילנו ולמדנו בהודו במשך כמעט שנה מלבד שבועיים שבהם ביקרנו במינאמר, הלא היא בורמה.
אז יצאנו לדרך ושילוב של משיכה ודחייה מלווים אותנו. דחייה מהמצב בארץ וירידה גדולה בהכנסותינו שגרמה לנו להגיע למסקנה שלפחות בהודו יהיה יותר זול לחיות.... ומשיכה, במיוחד של אפי, שעסק שנים רבות בתורות הרוחניות של המזרח והיה צמא ללמוד ולחוות עוד. למען האמת, אני הייתי זאת שנרתעה להמשיך במסלול האכזרי של ״עבודה - צריכה קדחתנית כדי להצדיק את שעות העבודה הארוכות - ושוב עבודה כדי לצרוך שוב ושוב כפיצוי...״ ואילו אפי פשוט יצא לחפש את רוח המזרח שכל כך הרבה קרא עליה וחווה בשעות מדיטציה ארוכות.
הפעם אנחנו לא בורחים ולא מחפשים שום דבר מיוחד. בחיים שלנו אין חסכים מיוחדים ואין לנו רתיעה מהווה שלנו. זהו פשוט צירוף מקרים: שלושת ילדינו ומשפחתם חיים בחו״ל, אפי החליט לצאת לפנסיה, ואנחנו עדיין במצב בריאותי סביר שמאפשר לנו ליהנות מכרטיס סביב העולם שמוזיל את הנסיעות הארוכות לארה״ב ולאוסטרליה שהתכוונו לעשות בין כה וכה כדי לבקר את המשפחה.
עד כאן ההקדמה - בקרוב המסע עצמו, צפו בסבלנות והסיפורים יגיעו....
| ם |
שומרים מקום למובילים
 |
| דוריס מתבצרת Add caption |
 |
| ככה נראה אבק של תשע שנים מאחורי ארון הספרים |
 |
| סלט ירקות אחרון בבית |
 |
| ככה נראה הצימר בראש הנקרה שבו בילינו את סוף השבוע האחרון |
 |
| אתי ודוריס מחכות למונית לשדה התעופה. דורית מאד הופתעה כשלא היה לה מקום במונית |
2 תגובות:
מאחל לכם את חדוות ההתחדשות, הגילוי האפשרית בנדודים.
דרך צלחה !! סעו בשלום ושובו בשלום
הוסף רשומת תגובה