היום האחרון בפוקארה הוקדש לקניות אחרונות ולסידור הנסיעה ללומביני. ידענו שיהיה שם חם מאוד, ובכלל כל האזור יהיה יותר ״הודי״ ופחות תיירותי. המלון הנפלא שלנו, מלון אדם, נתן לנו הסעה בחינם לאוטובוס שיוליך אותנו ללומביני, עם מיזוג אוויר ומקומות מסומנים. לשמחתנו היו עוד כמה תיירים מערביים באוטובוס, ובהפסקות שוחחנו קצת. היה שם זוג מבוגר שהתברר שהם אמריקאים מטנסי, מטיילים כבר אחת עשרה שנים בכל שנה כשישה חודשים והפעם ימשיכו מנפאל לאיים המלדיביים ומשם למלזיה. ישבנו אתם לאכול במסעדה העממית בה הוגש רק טאלי נפאלי פשוט והגבר סיפר שהוא מהנדס תוכנה ותומך נלהב של סאנדרס, ושלכבוד הבחירות הם יגיעו לארה״ב כדי להצביע בעדו. כמובן שהם יוצאי דופן בטנסי ולדעתו יש שם אנשים שהיו מוכנים להרוג אותו לו ידעו על דיעותיו הפוליטיות… בכל אופן היה נחמד לדבר אתם ולגוון קצת את הנסיעה שהייתה קצת משמימה אחרי הירידה הארוכה מההרים שמקיפים את פוקארה.
לומביני נראתה מאוד הודית והמלונות שמקיפים את המתחם המקדשים במקום הולדתו של בודהה אינם רבים, ואין שם שום ׳סצינה תיירותית׳ כמו בפוקארה או בקטמנדו. המלון שלנו היה נחמד, מיזוג אוויר ומאוורר תקרה ושירותים מצויינים. הבעיה בלומביני היא שהחשמל כל הזמן עולה ויורד ועובר לחשמל חירום והמזגן מפסיק לעבוד, בעיקר בשעות היום כשהתיירים אינם נמצאים. אכלנו במלון והתחלנו לתכנן בטלפון עם סוכן נסיעות שנמצא ממש בגבול עם הודו את הנסיעה לרישיקש. ביקשנו ממנו שימצא לנו כרטיסים לרכבת שיוצאת מגוראפור, עיר במרחק שלוש שעות מהגבול, ומגיעה להארידבר לפנות בוקר. בינתיים הוא קישר אותנו לסוכן בלומביני שדרכו נקנה את הכרטיסים ונוכל להשתמש בו גם לסיור בלומביני.
היה חם מאוד בחוץ ולא העזנו לצאת מהמלון בערב, והחלטנו שמוטב לקחת מכונית לכמה שעות לראות את המקדשים ולא לקחת את האופניים שהוצעו בחינם לאורחי המלון.
למחרת היה מעונן והרבה פחות חם, וקצת הצטערנו שלקחנו את המכונית, אבל בכל מקרה היינו צריכים ללכת למשרד הנסיעות כדי לסדר את עניין כרטיסי הרכבת. הנהג לא ידע אנגלית והיה קצת קצר רוח.
ראינו את המקדש התאילנדי שעמד בפני הרחבה והיה יפה מאוד,
את המקדש הגרמני שהיה עם גינה מטופחת ומלאה בפסלים קטנים וצבעוניים, שתיארו את חייו של בודהה מלפני לידתו ועד מותו,
ראינו את המקדש הסיני היפה והעדין שממשלת סין עצמה הקימה כמחווה לבודהיסטים הסיניים,
 |
| Add caption |
dd |
כשיצאנו מהמקדש הקוריאני לא מצאנו את הנהג והמכונית, ונהג ריקשה שהיה שם קרא לנו ובאנגלית רצוצה סיפר שהנהג שלנו הלך לאכול ארוחת בוקר, וביקש ממנו לומר לנו כשנצא. הלכנו לשבת בצל בחצר של המקדש הקוריאני שהיה היחיד שראינו בו נזירים והיו בו גם מגורי נזירים.
אחר כך ראינו את המקדש הנפאלי שהיה פשוט וגדול אך די מטופח. ואז הנהג הביא אותנו לכניסה למקדש הגדול בו נמצאת האבן שעליה נולד הבודהה על פי המסורת, ואמר זהו, נגמר, מכאן אתם ממשיכים ברגל וקונים כרטיסים. אבל ידענו שיש עוד מקדשים, הבורמזי והסרילנקאי, ברשימה שקיבלנו ושאלנו למה לא הבאת אותנו לשם? הוא התרגז ובתחילה ניסה להתנגד אבל מהר נכנע ובאי רצון נכנס למכונית ולקח אותנו למקדש הבורמזי. המקום יפה באמת והזכיר לנו נשכחות מהטיול בבורמה לפני אחת עשרה שנים, ופגשנו שם נזירה מסרי לנקה שסיפרה שהיא מטיילת בעולם והמקדש של ארצה נמצא קרוב מאוד. סובבנו את המקדש ויצאנו לרחבה שלידו, שהייתה מוקפת בבתים דמויי מקדשים יפים ומטופחים, ומבנה גדול יותר שנראה כמו מלון כי עמדו לידו שני אוטובוסים של תיירים.
יצאנו מהחצר ולא מצאנו את הנהג ולא את המכונית, ואף אחד לא היה שם למסור לנו משהו בשמו. צלצלנו לסוכנת הנסיעות שסידרה לנו אותו והיא אמרה שמיד תדבר אתו והוא יבוא. הוא חזר בפנים כועסות והביא אותנו למקדש הסרילנקאי הנחמד עם הרקדניות הסקסיות בכניסה, ואז כשיצאנו לקח אותנו למרחק של כמאה מטרים לכניסה אחרת למקדש הגדול בו היינו אמורים להמשיך ברגל. אבל זו לא הייתה אותה הכניסה שאליה הביא אותנו קודם ואנחנו לא ידענו כמה צריך ללכת ברגל, והיינו כבר מאוד חשדנים כלפיו. התרגזנו ואמרנו לו להביא אותנו לכניסה הקודמת, והוא אמר שזה אותו דבר, ולבסוף צלצלנו לסוכנות הנסיעות והסוכן הגיע על אופנוע. היה דו שיח של חרשים, הסוכן טען שקיבלנו כל מה שהובטח, ואנחנו טענו שהמקדשים של בורמה וסרילנקה לא היו לולא התעקשנו, וזה נגמר בכך שהחלטנו ללכת לתוך המתחם הגדול ולקוות שזו לא הליכה ארוכה כי כבר היה די חם. התחלנו ללכת ומיד אחרי פחות ממאה מטרים ראינו את הכניסה שאליה הגענו קודם. ואז הבנו: המקדשים הבורמזי והסרילנקאי היו ממש ליד הכניסה ההיא והטיפש לא טרח להגיד לנו, כי לא ידע אנגלית, אבל הוא גם היה טיפש מכדי לקחת אותנו ברגל אליהם, ולהראות לנו שאחריהם אנחנו יכולים לחזור לכניסה למקדש הגדול כי הכל במרחק הליכה ממש קצרה. במקום זה הוא עשה סיבוב ענקי במכונית והביא אותנו לשם במכונית ואז נסע הבייתה כי לא חשב שיש בו עוד צורך, מה שהיה נכון אך אנחנו לא ידענו דבר על כך…
בחור צעיר בעל מראה נפאלי התחיל לדבר אתנו באנגלית במבטא אמריקאי חזק, והסתבר שהוא מצפון קרולינה והגיע לארה"ב בגיל חמש, אבל הוא בא לנפאל הרבה ושומר קשר עם המשפחה שמתגוררת לא רחוק מלומביני. סיפרנו לו מה קרה, והוא סיפר על תסכולו מהכשלים של הנפאלים לקבל תיירות מערבית, ובכלל לארגן את עצמם בצורה יותר טובה.
בכניסה הסתבר שהיינו צריכים לקנות את הכרטיסים במבנה קטן שנמצא לצד המדרכה מוסתר בשיחים, ואין שום שלט המודיע על קיומו. נאלצנו לנעול שוב סנדלים ולהשתרך לשם והצעיר הצטרף אלינו למרות שלא היה צריך לקנות כרטיסים בכלל בגלל אזרחותו הנפאלית.
המקום הגדול מקושט מאוד ומטופח למדי עם הרבה משטחי דשא שקצת הצהיבו בעונה היבשה, ועצים גדולים ועתיקים. המקדש עצמו מרשים, הרבה שרידי קירות עתיקים מגודרים והסברים באנגלית ונפאלית.
כשיצאנו מהמקדש צלצל סוכן הנסיעות מהגבול וביקש פרטים כדי לקנות את הכרטיסים לרכבת, ובינתיים הסתובבנו קצת במתחם הגדול שהיה מטופח יחסית אבל היינו יחפים ומדי פעם קפצנו על האבנים הלוהטות וחיפשנו דשא לדרוך עליו. ואז צלצל הסוכן מהגבול ואמר שאין בכלל כרטיסים, לא עם מיזוג אוויר (שלוש המחלקות, ראשונה שנייה ושלישית) ואפילו למה שנקרא סליפר, כלומר דרגש במחלקה שניה בלי מיזוג אוויר.
היינו די המומים כי לא התכוננו למצב כזה. החלטנו לחזור למשרד הנסיעות ולהתייעץ עם הסוכן על נסיעה באוטובוס. עכשיו היה חם מאוד ולמזלנו היה מעונן והצלחנו לחזור ברגל בלי מאמץ גדול, ושאלנו את הסוכן מה הוא מציע. הוא אמר שאפשר לנסוע במונית כשלוש שעות לעיר שנקראת גוראפור, ושם לנסוע באוטובוס להארידבר, שהיא נמצאת ממש ליד רישיקש.
קיבלנו בחזרה את הכסף שכבר שילמנו על כרטיסי הרכבת ועכשיו פשוט נחנו במלון, אכלנו שם ארוחת ערב מצויינת והזמנו מונית לגבול בבוקר.
עד כאן, נפאל הנפלאה, שגם אחרי רעידת אדמה כל כך הרסנית שהתרחשה לפני פחות משנה יודעת לפנק את התיירים המערביים הרבה יותר טוב מהודו. משהו מעניין שבלט מאוד לגבי מוצא התיירים: יש שם הרבה מאוד תיירים סיניים, יותר ממה שראינו בהודו בדארג׳ילינג ובסיקים. בפוקארה ואפילו בקטמנדו ראינו המון מסעדות ומלונות שהשלטים שלהם כתובים בסינית בלבד, לא בשום שפה אחרת, והיינו במסעדה סינית שהמלצרים בה התקשו מאוד לדבר אנגלית, והאוכל היה סיני למהדרין, לא רק סיני לתיירים.
כמובן שהיו שם גם המון תיירים הודים אבל ראינו גם הרבה מאוד תיירים נפאלים בעיקר מקטמנדו שבאו לחופשת ראש השנה עם משפחותיהם לנופש בפאקורה.
האווירה הקלילה ונינוחה, הדרך הנון שלאנטיות בה הם מתייחסים לדת ולצרות הפוליטיות ובכלל לחיים מאוד שלווה ומנעימה את השהות בנפאל שהנופים שלה והמבנים הארכיטקטוניים בקטמנדו יפים בפני עצמם. ההרים הגבוהים והירוקים, הטראסות המתפתלות על המדרונות, הכפרים הבנויים בגובה, כל זה נשאר בי כזיכרון מלבב גם בלי פסגות ההימאליה המושלגות. שלום לך נפאל!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה