נסיעה לקשמיר ובילויים בסרינגר

נסיעה לסרינגר

בחמש בבוקר העלינו את התיקים הכבדים במדרגות הרטובות מהגשם שירד כל הלילה, מהקוטג׳ לרחוב והמונית כבר חיכתה לנו שם, ומיד התיקים הועמסו ויצאנו לדרך בחושך, כשהנהג מנצל את הכביש הריק ונוסע בכיוון ההפוך בכביש חד סטרי…

הגשם ירד רוב הזמן, לפעמים רק טיפטף, ולפעמים ירד בחוזקה, כמו במונסון, אך כמובן שעצם זה שזה לא נמשך כמה ימים מוכיח שעדיין לא הגיע המונסון. עברנו בדהארמסלה, וירדנו לשפלה והגענו לפנטהאקוט, העיירה הגדולה בסביבת דהארמסלה. לאט לאט הכביש התמלא ויותר ויותר מכוניות משאיות ואוטובוסים האטו את הנסיעה, שהייתה בסך הכל די נעימה, במכונית טובה ובנוחיות כשרק שנינו יושבים במושב האחורי.

בתשע וחצי הגענו לג׳אמו, ויצאנו מהמכונית לחום נוראי בעיר הודית טיפוסית, ותחנת הshared taxi התגלתה כשולחן שלידו ישבו שני צעירים אדישים, שהסבירו שיש אוטובוס לילה עם סליפר שיוצא בעשר. הם לא ידעו על מונית שעומדת לצאת והציעו לנו לחכות. אחרי כמה זמן הגיע בחור נמרץ שהבטיח שהמונית כבר יוצאת, הראה לנו את המקום הכפול באמצע שלא מחובר למושב שלידו, והאיץ בנו לקנות כרטיסים, אמנם במחיר גבוה יותר מזה שאמר לנו בעל המלון בסרינאגאר שאתו דיברנו, מפני שהחודש יש עליה לרגל של הינדים לאתר קדוש ליד סרינאגאר. חיכינו ולאט לאט הצטרפו נוסעים, עד שהמונית שנראתה כמו ג׳יפ גדול ונוח לשבעה נוסעים הייתה מלאה. כמובן שזו לא הייתה המכונית שהבטיח, והוא נאלץ להחזיר לנו קצת כסף משום שלקח יותר על המכונית הטובה יותר…

יצאנו לדרך, היה חם מאוד ולא היה מיזוג במכונית או שהנהג חשב שלא מספיק חם ואין בו צורך, בכל אופן הנוסע המבוגר שישב מאחורינו במושב האחורי הצפוף וחסר החלונות ביקש מהנהג שידליק את המיזוג ולא נענה…

העיר הייתה די פקוקה כמו כל הערים ההודיות שבהן עברנו, ולמרות קיצורי הדרך של הנהג נתקענו עם כל המכוניות בכביש הראשי בגלל תאונת דרכים שהפריעה לתנועה.

תחילת הדרך הייתה על אוטוסטראדה שנפסקה מדי פעם בגלל תיקונים או בגלל שלא הייתה גמורה, והנסיעה הייתה די חלקה ומהירה רוב הזמן. הקטעים בכביש הצר במישור לא היו נוראים והעקיפות הבלתי פוסקות של הנהג היו סבירות. אבל ככל שהמשכנו בדרך עלתה והתפתלה בכביש צר, והתהום בצדי הדרך הייתה עמוקה מאוד, ומדי פעם עקפנו משאיות מבלי לראות מכוניות שבאות ממול, ואז כשהגיחה מכונית מעבר לעיקול הנהג היה פשוט עוצר לרגע ומנסה להשתחל לתוך הטור בצד שלו. נחמד לראות איך לפעמים נהג המשאית עוזר לנהג שמאחוריו ועושה לו סימנים שהדרך פנויה או להפך, שאי אפשר לעקוף, וגם מעניין לראות שהנהגים אינם מתרגזים כשמישהו מנסה לעקוף וכשאינו מצליח, נדחק לתוך הטור האיטי ומפריע לתנועה. אבל בכל זאת, היו כמה עצירות חזקות שהקפיצו אותנו קדימה לגב המושב שלפנינו, וכמה פעמים שסטינו בפראות תוך כדי עקיפה כמעט לתהום שבצד הדרך, ורק ברגע האחרון המכונית פנתה בחדות וחזרה למסלול…

ראינו עוד תאונה בכביש, שקרתה בדיוק בעקיפה בלתי זהירה, אך זה לא השפיע על נהגנו האמיץ שהמשיך לחפש כל דרך וכל הזדמנות להתקדם מהר יותר. עצרנו בכמה מקומות די סבירים לאכול ולשתות ולהשתמש בשירותים ובכל מקום היינו המערביים היחידים וכול נעצו בנו עיניים…

כל הזמן היה מעונן וההרים שהתחילו להופיע נראו מכוסים במעטה לבן וסמיך, ורק כשהתקרבנו לסרינאגאר התבהר פתאום וראינו את ההרים הירוקים הגבוהים והבתים ה״שוויצריים״ עם הגגות המשופעים ועליות הגג בתוכם, שאמנם היו עשויים מפח צבעוני, אך בכל זאת היה בהם משהו אירופי.

בפאתי העיר כבר זרם הנהר שמגיע לאגם שסביבו היא בנויה, וכבר ראינו סירות ובתי סירות פשוטים שלא נועדו לתיירים אלא דווקא לעניים ביותר שלא יכולים לגור בבית על הקרקע.

מבעד לעננים ראינו את גלגל השמש האדום יורד לאט בין ההרים, ואחר כך השמים קיבלו צבעים מדהימים בקשת שבין אדום וסגול לוורוד וצהוב. בעצם את זה כבר ראינו כשירדנו מהמונית ונסענו באוטוריקשה למלון. השעה הייתה כבר אחרי שמונה, והיינו די עייפים מפני שקמנו בארבע וחצי אבל לא ישנו כבר הרבה קודם, אולי מהתרגשות לקראת הנסיעה אחרי כל כך הרבה זמן שלא נסענו…

מנהל המלון הנחמד קיבל אותנו בשמחה, הראה לנו את החדר שקירותיו מדופנים עץ (אחר כך ראינו שבסרינגאר משתמשים הרבה בעץ בבניה ובקישוט שכן היא מוקפת יערות אשוחים ענקיים) ועזר לנו במילוי הטופס הקפדני יחסית לשאר הודו שזרים נדרשים למלא.

כאן המקום להסביר שקשמיר נחשבת לאזור סיכון בטחוני מוגבר, זרים אינם יכולים לקנות סים לטלפון הסלולארי ואי אפשר להשתמש בסיים שנקנה במדינות אחרות בהודו. בדרך ראינו כמובן המון מחנות צבא, שבכניסה אליהם מוצבות עמדות מבוצרות בשקי חול וחיילים במדי קרב מלאים ניצבים לידן או בתוכן. ראינו גם הרבה פטרולים של חיילים מצויידים היטב צועדים לצדי הכביש והיו הרבה מקומות בהם עמדו רק שני חיילים בכל חצי קילומטר ופשוט הפגינו נוכחות, ממש תחושה של אזור כבוש, שרק היא עצמה יכולה לעורר התנגדות. (מוכר מאיזשהו מקום, לא?)

דווקא בעיר עצמה לא רואים הרבה חיילים ושוטרים, והאווירה מאוד רגועה ונעימה, כמו בעיר נופש בכל מקום בעולם.

החיסרון היחיד של החדר בו התעוררנו בבוקר, שמהחלון שלו נשקף נוף מקסים של ההר הירוק מעלינו והבתים הגדולים עם הגגות המשופעים הצבעוניים שלידינו, היה שלא היה בו וואיפאי. הסברנו למנהל הצעיר והנמרץ שזה מאוד חשוב לנו ולמחרת העבירו אותנו לקומה השניה בבניין הקבלה, ממש מעליה. ביום הראשון נחנו, קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר פשוטה במלון, ויצאנו לעיר לחנות הספרים הגדולה ביותר בה, מתנת יום הולדת לאפי. המרכז ההומה של העיר לא היה כאוטי ומלוכלך כמו ערים אחרות בהן היינו בהודו, והמוכרת בחנות הייתה מאוד נחמדה ועזרה לנו ואפילו הפנתה אותנו למסגד שבו אפשר למצוא סופים ולדבר אתם. אחר כך חיפשנו עוד דברים שהיינו צריכים ולא היו במקלאוד, ואז הגיעה שעת הצהריים והלכנו למסעדה שמנהל המלון המליץ עליה, למרות שהיא מתמחה בבשר, כמו רוב המסעדות בסרינאגאר, שהרי מרבית האוכלוסיה בעיר היא מוסלמית ואוכלת כל בשר (מלבד חזיר) בתיאבון.

המסעדה הייתה באמת מהודרת והתפריטים מגוון ומצאנו אפילו מאכל קשמירי טיפוסי צמחוני, וקינחנו כיד המלך ולמרות כל זה הגענו לסכום המופלג של שישים שקלים לשנינו!!! (אנחנו מנסים להחזיר את עצמנו לחשיבה בשקלים לקראת החזרה לארץ כדי שלא נקבל שוק מהמחירים כמו שקרה לנו בפעם הקודמת.)

בצהריים נחנו ובערב שטנו על האגם בשיקרה, סירה ארוכה עם גג ומושב מלכותי לנוסעים שמשיטים במשוט, וכל תייר משתמש בה, במיוחד אלה שגרים בבתי הסירות. היה נחמד לשוט למרות שהשקיעה הכזיבה ולא ראינו אותה מבעד למסך האובך והעננים. התפתחה שיחה מעניינת בינינו ובין השייט, צעיר מוסלמי אדוק עם כיפה קטנה בשם דווד, (נדמה לי) שהתנצל מאוד וביקש שלא נכעס אבל שאל על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונתנו לו הסבר כללי של שני צדדים שטועים ומאמינים שרק הם צודקים ושהאשם הוא בטעויות בתפיסת המציאות של שניהם. אחר כך שוב התנצל וביקש להבין מדוע, אם בתנ״ך כתוב שמוחמד יבוא מדוע היהודים אינם הולכים בעקבותיו? התפתחה שיחה עמוקה על אמונה ועל מה שכתוב ומה שאפשר להבין אם רוצים, ועל הדברים היפים והנכונים שבכל הדתות, ועל הישארות כל אדם במסורת בה גדל וחיפוש הנכון והמתאים בכל חברה ותרבות. לבסוף הסכמנו שהדבר הכי חשוב באמת הוא להיות אנושי, לעשות רק טוב ונעים לשאר בני האדם, וזה המשותף לכל התרבויות והדתות. בשעה עשרה לשמונה, ירדה החשיכה וכמעט הגענו חזרה לחוף, הרמקולים הכריזו על סיום הצום היומי (ראמאדאן) ושייטנו אכל כמה תמרים שהכין לו מקודם ומיהר לחוף, להספיק לתפילה שאחרי הצום. צילמנו אותו ונתנו לו טיפ והוא רץ לדרכו. כשהלכנו על משטח העץ ליד המים עברנו ליד קבוצת מתפללים שכבר פרשה את שטיחי התפילה וכולם ישבו דוממים ומרוכזים, כמו במדיטציה.

כמה מלים על בתי הסירות: מי שחושב שבית הסירה נמצא במקום מוקף מים כחולים ושושני מים פורחים סביבו, טועה. למעשה בתי הסירות מוצבים זה ליד זה בשורה אינסופית על אי צר וארוך מאוד ממש מול הרחוב הראשי העובר לאורך הגדה של האגם, כולם מקושטים בטעם הוליוודי מפואר ויש בהם טבח פרטי ומשרתים לנוחות הדיירים. בטיול הקודם שטנו בבית סירה 24 שעות, על הbackwater בקראלה, היה נחמד וראינו דברים די מעניינים אבל הרגשנו די מטופשים בגלל השירות הצמוד והארוחות הענקיות שבהן הולעטנו… כשראינו את הסירות עם השמות הבינלאומיים היומרניים קרובות כל כך זו לזו ולגדה, איבדנו את החשק אפילו לבדוק אותן מקרוב כדי לשכור אחת ליממה…

למחרת יצאנו לסיור אתרים בעיר עם נהג אוטוריקשה שמנהל המלון הזמין לנו. הייתה לנו רשימה של 13 מקומות, שכללה אתר קדוש להינדים, מסגדים, מבצר על ראש הגבעה מעל העיר וכמה גנים.

התחלנו בשאנקראצ׳אירה, מקום שבו לפי המסורת הגיע המורה הזה להארה, ומכל מקום בטוח שגר בו כשהיה בקשמיר. הוא היה זה שהגה וכתב את האדוויאטה וודאנטה, התורה הנון דואלית ההינדית. המקום נמצא על גבעה גבוהה מאוד שהריקשה התאמצה לטפס עליה, וכל המתחם נתון לשמירה קפדנית של הצבא, כלומר: המכוניות והאוטוריקשות נבדקות היטב לפני העלייה הסופית בלי הנוסעים, ואז כשמגיעים קרוב לפסגה, הולכים ברגל עד הכניסה שם נבדקים הגברים והנשים בנפרד בדיקה מדוקדקת וצריך להשאיר את הטלפון והמצלמה במכונית. משם מטפסים על שלוש מאות מדרגות לאתר עצמו בו יש מקדש קטן שאפילו לא נכנסנו אליו כי ההודים עמדו בתור ארוך להיכנס, ובעיקר יש מרפסות ענקיות עם תצפית לעיר ולכל הסביבה. הייתה שם המערה בה שאנקראצ׳אירה התבודד, ובקיצור המון אווירה רוחנית ותיירים הודים רעשניים העולים ויורדים במדרגות, מצטלמים בסלפי וזורקים את העטיפות והקליפות של האוכל שלהם למטה ליער היפיפה שעל המדרון…

אחר כך נסענו ל״גנים הבוטאניים״ שהיו סתם גנים לא מרשימים במיוחד ובוודאי שלא היו גנים בוטאניים, מה גם שאחרי הגנים הבוטאניים המרהיבים בקאנדי שבסרי לאנקה קשה לנו להתפעל… משם נסענו לעוד שני גנים, אחד מדורג בשלוש קומות כמו הגנים התלויים, והשני בתוך מבצר מוהגולי עתיק והם היו יותר מטופחים ויפים.

חשוב לציין שהחנויות בקשמיר סגורות ביום ראשון ולא ביום שישי, על פי צו הממשלה, ולכן המסגדים עורכים את התפילה המרכזית בימי ראשון ולא בימי שישי. זה משהו שלא יעלה על הדעת בארצות המערביות בהן חיים מוסלמים, שבאים לתפילה בימי שישי על פי המנהג המוסלמי ולא בימי ראשון.

משם נסענו למסגד הלבן שלא יכולנו להיכנס אליו ורק הצצנו מהחלונות מהמתחם המיועד לנשים ומהאולמות הצדדים ושמענו את הדרשן נואם בתקיפות שנשמעה לנו מתלהמת, אבל אולי זה הדמיון שלנו. האנשים שם היו אדיבים אבל לא ניסו להתקרב ולשוחח אתנו. משם נסענו לעוד גן לא מרשים במיוחד וכבר וויתרנו על גן נוסף שמנהל המלון אמר שהוא דומה לו מאוד. ואז נסענו לMaqdoom sahib shrime, מסגד שיש בו נוכחות סופית קבועה ושם נמצא הקבר של מורה סופי חשוב. המקדש גדול מאוד, הלכנו עם הסנדלים ביד כמו כל האנשים שהסתובבו באולמות הענקיים שמקיפים את מרכז המסגד, אולמות רבים לגברים ואולם גדול מאוד לנשים. היו שם המוני מתפללים וגם הנהג שלנו הלך להתפלל שם. כולם חייכו אלינו ושמחו לראות אותנו, בחור צעיר אחד שאל את אפי אם הוא צריך עזרה כשהציץ לאולם הנשים, ואפי בלי היסוס שאל אותו אם הוא יוכל לפגוש מישהו סופי שיודע אנגלית שיוכל להסביר לנו על תורתם ותרבותם. אפי שאל אותו אם הוא עצמו סופי, והצעיר אמר שאם הם יקבלו אותו הוא יהיה סופי… ובכך רמז על הסודיות והפרופיל הנמוך של הסופים בכל מקום, גם בקשמיר בה יש להם נוכחות מורגשת יחסית והרבה מאוד אתרים ומקדשים של המורים המקודשים שלהם. הצעיר הסביר שיש מישהו אבל רק כשייגמר הראמאדאן בעוד ארבעה ימים אפשר יהיה להתקשר אתו, ואפי לקח את הטלפון שלו והסביר לו שאין לנו סים והוא יוכל רק להתקשר מהמלון. המשכנו עד למרכז, בו היה אולם מרובע קטן, עם נברשות מפוארות ושטיחים יפים והרבה. מאוד זקנים לבושים לבן עם כיפות לבנות, וכולם היו כל נחמדים והזמינו את אפי להיכנס ואותי לסובב את האולם מבחוץ ומבעד לחלונות בירכו אותי ורצו לדבר אתי, ואת אפי ממש תפסו לשיחה ארוכה. זה היה ממש נעים, ואווירת השלווה והשלום ואהבת האדם שררה שם בצורה מובהקת.

אחר כך התחלנו להסתובב בעיר העתיקה, שהיא צפופה אבל די נקיה ולא כאוטית, עם המון דוכנים של ירקות ופירות, בשרים למיניהם, כלובי תרנגולות וברווזים חיים, כלי בית ומוצרי חשמל, וכמובן בגדים ובדים ודברי צמר המיוחדים לקשמיר. הנהג הבין מהר שלא נקנה שום דבר והמשיך למקדש סיקי קטן ונקי מאוד, כמקובל אצלם, אבל לא גדול ומפואר במיוחד. למבצר בראש ההר לא יכולנו להיכנס כי ביום ראשון הוא פתוח רק חצי יום, ואז התחלתי להרגיש רעב ואמרנו לנהג שאנחנו רוצים לאכול. הבעיה הייתה שהיינו בעיר העתיקה שהיא כולה מוסלמית ואמנם מכרו שם המון ממתקים מטוגנים מסורתיים שאנשים קנו הבייתה לארוחת שבירת הצום בערב, אבל לא היו שם מסעדות. ראינו עוד שלושה מסגדים, כולם דומים זה לזה בסגנון הקאשמירי המיוחד עם המינארט (מגדל? שכחתי איך אומרים בעברית) שנראה כמו פגודה, בניגוד למסגדים הרגילים בכל העולם.

הגדול שבהם היה באמת גדול ומרשים, עם בריכת מים ומזרקות במרכז החלל הפנימי, מסביבה ארבעה ריבועי דשא גדולים והמוני אנשים מבלים שם בפיקניקים אחרי התפילה. שם דרשו ממני לכסות גם את הידיים ולא רק את הראש ולמזלי הצעיף שלי היה מספיק גדול ולא הייתי צריכה ללבוש מין שמלת חאקי של גברים שהסדרן בכניסה הציע לי. האווירה שם הייתה גם כן שקטה ונעימה אבל אנשים לא דיברו ולא חייכו אלינו, והרגשנו קצת פולשים למקום לא לנו. כבר היינו רעבים והרגשנו עייפים מרוב המדרגות שטיפסנו עליהן במהלך היום, וביקשנו מהנהג שיחזיר אותנו לקפטריה שליד המלון כדי שנוכל מיד לאכול ולא נבזבז זמן במלון. עד שאכלנו כבר היה מאוחר אחרי הצהריים, וחזרנו עייפים למלון כי אמנם נסענו לכל מקום אבל טיפסנו על המוני מדרגות ומדרונות תלולים והרגשנו שהרגליים זקוקות למנוחה…

למחרת הלכנו לחפש מקום להחליף כסף כי שלא כמו במקלאוד ועוד מקומות תיירותיים בהודו, בסרינאגאר אין הרבה מקומות כאלה ובכלל צריך לעשות זאת בבנק עם דרכון והכל, גם בזה הכל יותר קפדני ותחת פיקוח בגלל החשש מטרוריזם. אחרי הצהריים הלכנו לקצה הרחוק של האגם לראות את השקיעה ואת האגם במקום הטוב ביותר. תוצאות תראו בתמונות של אפי. כל הזמן עברו אוטובוסים אדומים של sightseeing עם קומה שניה בלי גג קבוצות של הודים שרים בקולי קולות ומריעים בהתלהבות עמדו בקצה הקדמי של הקומה השניה. חשבנו שזה יכול להיות נחמד לעשות סיבוב כזה והחלטנו לעשות אותו למחרת.

בבוקר אמר לנו המנהל שיש אישה שרוצה לנסוע לAru, כפר קטן במרחק כמאה קילומטרים מסרינאגאר ומחפשת שותפים לshares taxi לשם. מהר עשינו גוגל על השם ומצאנו תמונות יפות מאוד והמלצות גם בטריפאדוויזר.

בינתיים יצאנו לחפש את אוטובוס קומותיים כמו אלה שראינו בערב כדי לעשות sightseeing אבל לא הבנו איפה לחכות לו, ומישהו אמר לנו שהתחנה שלו נמצאת בכניסה לפארק לא רחוק בהמשך הרחוב הראשי, אז הלכנו לשם, מתעלמים מההצקות של אנשי הסירות ונהגי האוטוריקשות, ומצאנו את האוטובוסים חונים והכל סביבם שומם. מצאנו מישהו שניקה את האוטובוס ואמר שהאוטובוס ייסע ב12, וכיוון שכבר היה אחרי 11 חשבנו שנחכה בצל על הספסלים המוצבים בפארק. לתומנו חשבנו שהאנשים שראינו בפארק ובכניסה לפארק מחכים גם הם לאוטובוס. הזמן עבר בנעימים כי מראה ההרים הירוקים מעל הפארק באמת מרהיב ביופיו, וכשהגיעה השעה ניגשנו לאוטובוס אבל לא היה שם אף אחד, לא נוסעים ולא נהגים, שאלנו בקיוסק של הפארק עצמו והסבירו לנו שהאוטובוסים מתחילים לפעול רק בארבע. בשום מקום לאורך הבולווארד (כך נקרא הרחוב הראשי על שפת האגם) לא היו תחנות של האוטובוס הזה, באינטרנט לא מצאנו שום מידע עליו, ובכל זאת ערב קודם ראינו הרבה אוטובוסים כאלה עמוסים בתיירים הודים צועקים ונהנים… איך הדבר הזה עובד? עוד מפלאי הכלכלה ההודית!

חזרנו למלון וחיכינו עד אחרי הצהריים, כשהשמש כבר התחילה לרדת ולא להטה, ויצאנו לרחוב הראשי, בתקווה לראות את האוטובוס ולעצור אותו. יותר מחצי שעה עברה עד שאוטובוס כזה התקרב ומיד חצינו את הכביש ועלינו עליו יחד עם עוד משפחות הודיות עליזות שמילאו את הקומה השניה בצעקות ובשירה ונענועים נוסח סרטי בוליווד, וכמובן הצטלמו על רקע הנוף הנשקף מאחוריהם, האגם עם הסירות וההרים מסביב לו. באמת היה נעים לשבת למעלה ולהתבונן בנוף, הצלחנו לראות את הבתים הגדולים המוסתרים בחומה או ביער צפוף שלא יכולנו לראות מהכביש. מעניין שליד האגם היו גם כמה שכונות עוני מובהקות, עם פחונים מחלידים וילדים מתרוצצים יחפים בלכלוך, ולא רחוק משם, בהמשך הדרך היו בתים גדולים בנויים בסגנון הקשמירי במזכיר בתים אירופיים או ממש בתים בסגנון האדוארדיאני האנגלי שנשארו כנראה עוד מהזמן שהבריטים שלטו שם.

ירדנו מהאוטובוס ליד מסעדה קצת רחוקה המלון שלנו ונהנינו מאוכל הודי טעים ולא חריף, וחזרנו באוטוריקשה כי התחיל גשם חזק והכביש היה פקוק לגמרי, והאוטוריקשה הצליחה לצאת מהרחוב הראשי לרחוב צדדי ולהגיע למלון במהירות.

במלון פגשנו את הבחורה האנגליה וסיכמנו שלמחרת בבוקר, ב10, ניסע לארו במונית, והכנו תיק אחד עם הדברים שרצינו לקחת לכפר והשאר היה אמור להישאר נעול במלון.

למחרת בבוקר קמנו מוכנים לנסיעה, אבל כשירדנו לארוחת הבוקר התברר שלא נוכל לנסוע באותו יום כי בערב הכריזו על עיד אל-פיטר וכל הנהגים וגם אנשי השיקארות ובעלי החנויות חוגגים עם המשפחה.

תמונות מאגם דאל: 

טיפוסים מסרינאגאר:

מראות מהסיור סביב העיר, בגנים ובמסגדים: