ולסיום - דלהי, והביתה...

יצאנו בחמש וחצי בגשם שוטף שהתחיל כבר בארבע באוטובוס וולבו משובח ונוח, והתרשמנו מהכבישים הסלולים ברוב הדרך, מלבד כמה מקומות בהם הופנינו לדרך עוקפת לא סלולה, ועוד כמה מקומות בהם הכביש נפסק כנראה בגלל הגשמים החזקים והסחף ונסענו מיטלטלים על אבנים גדולות וסלעים שהצטברו על הדרך. מה שעצר אותנו היו בעיקר פקקים בתחילת הדרך, התנועה עוברת דרך עיירות קטנות שיש בהן רחוב צר מאוד וכמובן שמכוניות חונות על הכביש לא תמיד בדרך המאפשרת לתנועה להתקדם…

הדבר הכי מפתיע היו המקומות בהם עצרנו לשתות ולאכול, מסעדות ענקיות ומהודרות עם תפריט מלא וצלחות על השולחנות, ושירותים מערביים נוחים ונקיים!!! אין ספק שהאזור שמסביב לדלהי עובר שינוי ופיתוח ובעצירות האלה היה קשה לזהות שזאת הודו שהכרנו…

בשבע בדיוק הגענו לתחנה המרכזית של חברת האוטובוסים ולקחנו ריקשה למלון, prime balagy  deluxe, שאני כותבת את שמו המלא כדי להמליץ עליו בכל פה!!!

אנחנו קרובים לmain bazar המפורסם שהתרמילאים כל כך אוהבים ואני הרבה פחות… אנחנו גם קרובים למרכז קניות מהודר בשם קונאט פלייס, שבו גרנו בפעם הקודמת, ואנחנו קרובים לתחנת הרכבת ולמטרו של דלהי. המלון פשוט מצוין, הושיבו אותנו לאכול ארוחת בוקר משביעה ב200 רופי ונשארנו שם עד שהחדר היה מוכן באחת עשרה, והחדר היה כל מה שרצינו ואף יותר מכך: יפה, נקי, עם מקלחת מצוינת ומיטה טובה, טלוויזיה והעיקר במלון של ווי פאי מעולה כל הזמן ואנחנו ׳שותים׳ אותו בכל הזדמנות אחרי תקופת ״היובש״ הארוכה שהתחילה בקשמיר.

ביום הראשון נחנו ואחרי הצהריים הסתובבנו במיין באזאר הססגוני והצפוף והבנו שלא נמצא בו שום דבר מהקניות שחשבנו לערוך בדלהי. אכלנו במסעדה מערבית יקרה ויומרני והלכנו לישון אחרי שבלילה הקודם ישנו רק באוטובוס, לא שינה מסודרת.

ביום השני נסענו לפי עצת עובדי המלון למרכז קניות מהודר שלא היה בו שום דבר ובעיקר חנויות בגדים הודיים מסורתיים יקרים והמון מועדוני ספא עם מסאג׳ים מסוגים שונים… משם המשכנו למרכזי הקניות שבגורגאון, העיר שהוקמה מחוץ לדלהי ובה נמצאים המון פרקי תעשיה של היי טק שעברו לשם מדלהי בשל הפטור ממיסים שהיה שם. בעקבות זאת הוקמו שם המוני בתי דירות גבוהים וכמובן גם מרכזי קניות למעמד הבורגני הצומח שעובד וגר שם.

נסענו ברכבת התחתית וזו הייתה חווייה אנתרופולוגית מעניינת ומחשלת. הצפיפות בתחנות הקרובות למלון שלנו הייתה נוראית, פשוט עמדתי בין הנוסעים הצפופים עד שהצלחנו לזוז קצת הצידה מהדלתות, לקרון עצמו שהיה קצת פחות צפוף. הנוסעים שיורדים נתקלים בנוסעים שהעולים וכולם נדחפים בלי חשבון בכוח רב. אחר כך הרכבת קצת התרוקנה ואחרי המול הראשון כשנסענו לגורגאון היה קצת יותר נורמלי, ואפילו מישהו קם לכבודי ונתן לי את מקומו, ואחר כך אפי התיישב לידי כשהתפנה מקום. זה היה מעניין לראות איך נוסעים אלה שנהנים מהפריחה והצמיחה, מעמד בינוני ואפילו מעמד יותר נמוך, אנשים שעובדים במקומות האלה בניקיון ובאחזקה, או משרתים את העובדים והמתגוררים שם.

מצאנו את רוב הדברים שחיפשנו והשארנו קצת ליום שלמחרת בקונט פלייס הקרוב למלון. אך הדרך חזרה בשני טוקטוקים נפרדים, אחד שהביא אותנו לגבול דלהי, ושני שלקח אותנו בתוך דלהי למלון, נסענו בתוך גשם חזק שנמשך כל הנסיעה בדלהי והפך את הרחובות לנהרות ושיבש את הרמזורים.

גילינו שאפשר לאכול ארוחת ערב במלון ולחסוך את היציאה לחום וללחות שבחוץ שלא לדבר על הלכלוך וזיהום האוויר… עוד יום עבר בהשלמת קניות ולמחרת יצאנו לסיבוב sightseeing במונית, היינו במקדש או יותר נכון מתחם ענק שבו יש גם מקדש, שנבנה על ידי גורו וחסידיו. המקום פשוט מדהים ביופיו ובניקיונו, ומהווה הוכחה שגם מקומות הינדים יכולים להיות אסטרטגיים ונקיים, אם רק מחליטים שזה מספיק חשוב…

היינו גם בגן חמשת החושים היפה והמטופח, מקום אהוב מאוד על זוגות צעירים במיוחד בימי ראשון.

אבל היה חם למרות העננים שכיסו שוב את השמיים, ואחרי שהנהג הוליך אותנו למסעדה די מדכאת בתוך מלכודת תיירים אופיינית שכבר שנים לא נפלנו לאחת כזאת, החלטנו לחזור למלון ולהתחבא במיזוג הנעים בחדר. עוד יום של סידורים וקניות אחרונות של ספרים בקונט פלייס הסתיים בגשם זלעפות ובארוחה חגיגית במסעדה מהודרת וטעימה מאוד בה הצלחנו סוף סוף להוציא המון כסף: 93 שקלים!!!

תם הטיול, עברה שנה, היינו בארצות מערביות עשירות כשקנדה, ארה״ב ואוסטרליה, ובארצות עולם שלישי כמו קמבודיה, סרי לנקה ונפאל. ראינו סוגים שונים של נופים, חווינו תרבויות שונות, למדנו בודהיזם ותרגלנו מדיטציה, פגשנו אנשים מעניינים מטיילים ומקומיים, נדדנו ממקום למקום אך גם ישבנו הרבה זמן באותו מקום. בכל הזמן הזה לא נמאס לי לטייל ולהיות רחוקה, לא התגעגעתי, אף על פי שאני שמחה מאוד לחזור ולהיות עם המשפחה והחברים והנופים והריחות המוכרים. לא הכל היה נפלא, היו רגעים קשים ומתישים, והיו אחרים, מרגשים ומספקים. השתדלנו לא להיצמד לשום מקום או אדם בטיול או רחוק בבית, ואפילו כשהרגשתי רחוקה מכולם כשאחותי נפטרה הייתי שלמה עם המצב ולא סבלתי, אף על פי שהיה בי כאב על האובדן הגדול.

השתדלתי לספר את קורותינו בכנות ובלי לקשט ולהאדיר אותם ואני מקווה שהצלחתי לפחות במעט, והתמונות של אפי מספרות את כל מה שהחסרתי. פעמים רבות הרגשתי שהמלים אינן מספיקות ולא בטוח שהצילומים מעבירים את החווייה ואני פשוט ממליצה לקוראים להתנסות במשהו כזה, לא בהכרח נסיעה כל כך ארוכה, אבל יציאה מהשגרה ופתיחות לכל מה שקורה, אפילו ליד הבית…

אולי נצא לעוד מסע, אולי קצר יותר ואולי אחזור לכתוב, היה נעים לשתף אותכם בחוויותינו ואני מקווה שנהניתם וקיבלתם משהו בקריאה, להתראות!

מנאלי

מנאלי הישנה לא השתנתה כמעט, החנויות, המסעדות, הגסטהאוזים, סוכני הנסיעות, הכל סובב סביב התיירות של התרמילאים ובעיקר הישראלים. הנוכחות שלהם עוד יותר חזקה מאשר בצ׳אנגספה בלה, ואני לא אתפלא אם אשמע שהמקומיים חושבים שבישראל יש כמה מאות מליוני אנשים…

אין הרבה מה לספר על מנאלי, היא לא בדיוק ״כוס התה שלי״ כמו שאוצרים האנגלים, העיירה מוצפת בישראלים שביניהם נראים מדי פעם אירופים מדובללים וזרוקים, וכמה תיירים מבוגרים כמונו, בעיקר ישראלים. רוב הצעירים מגיעים לפה לרבוץ ביחד וליהנות מהאווירה המפנקת תוך עישון של כל מיני חומרים, מותרים ואסורים… יש גם כאלה שיוצאים לטרקים, או מתארגנים לנסיעה לעמק ספיטי או ללה, או כמונו חוזרים מלה וממשיכים לדהארמסלה או לדלהי. לנוסעים הלאה זוהי בעיקר תחנת מעבר, ומי שנשאר הרבה זמן לא מתעניין כל כך במראות ובחוויות הטיול ומעדיף את החברה והתמסטלות. אינני שופטת, יכול להיות שזה מין שלב בהתבגרות והתרסה כלפי החינוך בבית והמשמעת בצבא כאיזשהו מרד שצריך לעשות כדי לחזור לתלם אחריו, ויכול להיות שזו חולשה חברתית ורצון להתקבל כמי שאינו פוחד, קשה לדעת בדיוק. בכל מקרה היינו ב״בית הישראלי״, יוזמה של רשות הסמים של מדינת ישראל, בית שמתפקד במנאלי מאפריל עד נובמבר ואז עובר לגואה ונמצא שם עד סוף מרץ, כך מכסה את כל חודשי השנה במקומות הריכוז של הישראלים המעשנים. תפקידם לעזור למחפשים עזרה ולאתר את אלה שאינם מודעים לצורך שלה בעזרה כזאת ולהציע אותה, וכך למנוע מקרים של ׳שרוטים׳ שחוזרים מהודו ומצבם כה חמור שקשה מאוד להוציא אותם מהמקום האפל בו הם נמצאים. המקום מאוד מושקע, יש מועדון נחמד וגדול עם ספריה עשירה, יש סרטים, יש גם חדר אינטרנט בתשלום, ואפילו מסעדה צמחונית זולה ויש שם גם משרד של סוכן נסיעות שמתמחה בטיפול בישראלים. בקיצור הכל לצורכי המטייל הישראלי הצעיר, בעיקר כדי למשוך אותם לבלות במקום כדי שיוכלו לאתר את אלה הזקוקים לעזרה. היינו גם בבית חב״ד שגם הם פתחו מסעדה זולה בקומה השניה כדי למשוך את הצעירים אליהם, ואלה אכן מגיעים בהמוניהם. כמובן שלהם יש אג׳נדה משלהם, אבל אני בטוחה שגם הם מנסים לעזור ככל האפשר גם כשאין סיכוי לחזרה בתשובה.

הלכנו ביער המפריד בין מנאלי הישנה והחדשה,

הסתובבנו קצת עם אלי ורחל לחפש להם מצלמה והתרשמנו מהמדרחוב המהודר והנוח והניקיון היחסי ביער שזכרנו הצפופה ומלוכלכת, וטיילנו לבד גם במלונות המהודרים שנמצאים בין שתי המנאלי שחלקם שייכים למשפחות אנגלו הודיות, כלומר צאצאי חיילים בריטיים שנשאו נשים מקומיות והשתקעו שם, ובתיהם בסגנון הקולוניאלי המכובד שופצו והפכו למלונות. 

טיילנו גם במנאלי הישנה, הכפר שנמצא מעל האזור התיירותי ושומר עדיין על אופיו הכפרי

כן,  גדל בר ברחובות... 

נסיעה מלה למנאלי

[גם כאן תמונות מהנייד, עמכם הסליחה] בארבע וחצי בבוקר יצאנו במונית למרכז לה ועלינו על האוטובוס של חברת התיירות של מדינת הימאצ׳אל פאראדש, לנסיעה של יומיים למנאלי. האוטובוס היה מצוייד ומודרני יחסית להודו, חפצינו הועמסו בצורה מסודרת בתא המטען ואפילו היה מקום בחללים מעל הראש כמעט כמו במטוס…

כעבור כשעה עצרנו לשתות, ואז התחלנו לעלות ולהתפתל בין הרים גבוהים ותלולים מאוד, חלקם עם מדרונות חול חלקים בצבעים שונים, מאדמדם לחום ועד לירקרק ואפור,צו חלקם עם תצורות מופלאות ומשונות, ופסגותיהם מחודדות ונשיאות גבוה מעל ראשינו. 

עצרנו בpas הגבוה וכמובן שהיה שם די קר, אבל הנוף היה מרהיב. הצד השני של הדרך המיוחדת הזאת הוא הכביש, שאמנם חלקים גדולים ממנו סלולים ואפילו נראים כאילו זה עתה הושלמו, אך חלקים רבים אחרים הם דרך עפר במקרה הטוב, וזרמי מים מלאי אבנים וסתם אבנים גדולות שהאוטובוס הגדול והיציב שלנו התנדנד מצד לצד כשנסע עליהם. בעיה אחרת היא הדרך הצרה והמתפתלת בסיבובים של 360 מעלות והגובה העצום של התהום מתחת לכביש, שהעלה בי פחד מהתגלגלות למטה בעקבות התקלות עם מכונית שתגיע ממול…

מדי פעם ראינו עדרים של עזים וכבשים רועים על המדרונות התלולים בשלווה, כשהם מכרסמים את מעט הירק המבצבץ מאדמה היבשה.

לאט לאט, מבלי ששמנו לב בהתחלה,השתנה הנוף והפך להיות פחות מדברי ויותר ירוק, הבתים היו עם גגות משופעים ולא שטוחים, והופיעו אפילו מקדשים הינדיים קטנים. כבר לא היינו בלאדאק אלא בהימצא׳אל פאראדש, והתקרבנו לקיילונג, מחוז חפצנו בה היינו אמורים לישון בלילה. 

בשבע בערב, אחרי 14 שעות נסיעה הגענו למלון של חברת התיירות של הימאצ׳אל פאראדש, והתחלקנו לקבוצות של ארבעה בחדרים עם שירותים ומקלחת צמודים. ישנו עם זוג ישראלי קרוב לגילנו, רחל ואלי, והיה לנו מאוד נעים לבלות אתם את הלילה אחרי שהתיידדו מאוד בנסיעה. אכלנו ארוחת ערב הודית טעימה והלכנו לישון. בבוקר יצאנו מוקדם,צר ושלא כמו ביום הראשון שהיה מעונן חלקית והנוף נראה לעתים קצת אפור ולא זוהר, היה יום בהיר מאוד והכל נראה ממש נוצץ בשמש. ההרים היו ירוקים מעשב ושיחים נמוכים וברושים בודדים נראו על המדרונות ולפעמים גם קבוצת ברושים או אשוחים במעין חורש קטן. בכל מקום פנוי בעמק ואפילו הקניונים הצרים שבין ההרים הגבוהים היו חלקות ירוקות של ירקות, בעיקר כרובים בכמויות, וגם על המדרונות היו מדרגות קטנות וירוקות של ערוגות ירק. כפרים קטנים עם גגות פח ירוקים או אדומים, מחנות פועלים שעבדו בתיקון והרחבת הכביש נראו למטה, ומפלים צרים וארוכים מאוד ירדו מהקרחונים שנשארו עדיין על חלק מפסגות ההרים. הנחל זרם כשל הזמן מתחתינו, לעתים התרחב והיה לנהר גועש בצבע חאקי מוזר, ולעתים היה צר וצלול מאוד עם אשדות קטנים. הכל היה באמת יפה להפליא ואני מאוד מקווה שהתמונות של אפי יעשו צדק עם המראות המרהיבים האלה. אני יודעת שקשה לי מאוד לנסח אותם במלים.

תופעה מעניינת היו העדרים הגדולים מאוד של כבשים ועזים שעברו בכביש מדי פעם וחסמו את המעבר ולא מיהרו לרדת אף על פי שלא הייתה להן שום בעיה לרעות על המדרונות התלולים מאוד...

אחרי שש שעות הגענו למנאלי ועצרנו בתחנת האוטובוס במנאלי החדשה, ומשם במונית למלון דראגון הנחמד בו אנחנו שוכנים הלילה ומחר בלילה.