9.12 – 10.12 ג'ודהאפור

ירדנו מהקרון לרציף כמעט ריק מאדם, ויצאנו מן התחנה השקטה והנקיה, בלי שיטרידו אותנו סבלים או נהגי ריקשות בהצעות, וכבר זה היה מוזר מאוד ושונה מכל מה שאנחנו מכירים בהודו. בחוץ פנה אלינו נהג והציע ריקשה למלון האוואלי שמצאנו בספר, ובדרך כמעט לא ניסה להציע מלון אחר, חוץ מפעם אחת שהראה מלון בשם דומה. (יש כמה מלונות בשם האוואלי בג'והדאפור בשמות דומים והספר מזהיר מהם) המלון עצמו היה פשוט מקסים: מעוצב בסגנון הארמונות האקזוטיים, עם קשתות ופיתוחי אבן בכל מקום, ומדרגות צרות לחדרים ולגג שהוא מרפסת ענקית עם נוף מדהים של העיר והמבצר. החדר שלנו היה גדול, עם המון מקום לחפצים, חלון גדול עם מושב אבן מרופד וכריות ענק מזרחיות הצופה אל העיר ואל המבצר והייתה בו אפילו טלוויזיה שהתגלתה אחר כך כלא מועילה במיוחד בגלל הפסקות החשמל ותקלות התקשורת של הכבלים.
אנשי המלון היו מקסימים: דיברו אנגלית טובה ובמבטא ברור, הציעו מפה והדרכה איך להגיע למקומות בעיר, ואפילו המליצו להגיע לג'איסלמר, יעדנו הבא, באוטובוס במקום ברכבת, מפני שבמקרה הזה זה יותר מהיר. מכיוון שהגענו מוקדם, החדר היחיד הפנוי שאותו קיבלנו עוד לא היה מוכן, ועלינו לאכול ולשבת על הגג. מכאן ואילך אפי צילם כמו שיכור, ואת התוצאות (או יותר נכון מעט מהן) אתם יכולים לראות בעצמכם.
אני הייתי עייפה ונשארתי לנוח ולכתוב בחדר, ואפי יצא לשוטט ולצלם עד הצהרים. הוא פגש בדרכו אנשים נחמדים שלא רצו ממנו שום דבר, ואיש אחד, מהנדס אזרחי שגר בבית עתיק, שפשוט הזמין אותו להיכנס לביתו והוא פגש גם את אשתו ובתו. אחרי ביהאר, שבה אנשים ידעו אנגלית רק כדי למכור לנו משהו או כדי לרמות אותנו, וכל השאר לא ידעו כלום ולא התעניינו בנו בכלל, קבלת הפנים הלבבית שזכינו לה בג'והדאפור הייתה מרגשת מאוד. אמנם העיר די מלוכלכת ומסריחה, בעיקר בצואת פרות, אך האנשים הרבה יותר נחמדים, ומתייחסים לתיירים גם כבני אדם ולא רק כאובייקטים שמהם מרוויחים כמה שיותר כסף.
כשאפי חזר הלכנו אל המבצר, שהוא באמת מיוחד במינו, והיפה והמרשים ביותר שראינו בכל הודו. בכלל לא זכורים לנו מבצרים וארמונות כל כך מרשימים, עם נוף כל כך יפה כמו זה של העיר הכחולה, באיזה שהוא מקום אחר שהיינו בו בעולם. משם המשכנו למין "טאג' מאהל" מקומי, מבנה דמוי ארמון שנבנה על ידי אחת מנשות המאראג'ה הקודמים, לכבודו אחרי מותו במקום השריפה שלו, והוא מוקף הרבה מגדלי אבן קטנים וגדולים שהם מקומות שריפה של המהראג'ות שבאו אחריו ונשותיהן.
משם ירדנו לעיר עצמה, והלכנו דרך החלקים המודרניים שלה כדי להגיע לכספומט, שלמרבה הפלא נתן כסף בלי שום בעיות. (ראג'אסטן או לא ראג'אסטן?) מצאנו נעלי הליכה קלות בשבילי שחיפשתי לשווא בכל מקום, ואפילו בקניון המהודר בצ'נאיי לא מצאתי. המוכרים היו אדיבים וירדו מהר מהמחיר המגוחך אחרי שאפי הסביר להם שאנחנו כבר תשעה חודשים בהודו... גם הם התייחסו אלינו כבני אדם ולא רק כמשהו שמרוויחים ממנו כסף.
רצינו ללכת לשווקים, אבל היה כבר די חם והיינו עייפים ולכן חזרנו למלון לנוח. קריאה בספר הבהירה לנו שלא נמצא עוד מקומות עם אוכל מערבי בעיר חוץ מאשר המלון הזה, ואני הייתי במצב רוח של 'רק אוכל לא הודי', ולכן לא הלכנו לשום מקום אחר גם בערב. המבצר המואר בערב, והעיר סביבו היו מראה רומנטי מאוד.
למחרת בבוקר ישבנו על הגג ושוחחנו בנעימות עם עמית, בחור ישראלי שנמצא בראג'אסטן כבר שלושה חודשים, ורוב הזמן הוא מתאכסן אצל משפחה בג'איפור, שאתה עשה עיסקה: הוא מלמד את בתם אנגלית, תמורת מגורים ומזון כשהוא נמצא שם. האב מוכר שעוני יד זולים בכפרים והוא יוצא אתו לפעמים למסעותיו. היה מעניין לשמוע על הרשמים שלו מהכפרים והמשפחה הפשוטה שממש 'אימצה' אותו ואפילו העלנו אפשרות שאולי נוכל לגור שם במעין "homestay", כשנהיה בג'איפור.
אחרי השיחה הארוכה יצאנו לשוטט בעיר וחיפשנו את שוק הטבק. מצאנו שוק שיש בו הכל: כלי בית, בדים, בגדים, תבלינים – אבל לא טבק! שאלנו את האנשים והם אמרו לנו שזהו שוק הטבק, ואז שאלנו איפה הטבק, הם היו נחמדים מאוד, והובילו אותנו לשתי חנויות גדולות. בהן באמת ראינו עלי טבק, והמון המון קופסאות פח קטנות וגדולות על המדפים החוץ ובתוך החנות. התברר שטבק הוא למעשה טבק הרחה, ויש שם שתי חנויות כאלה, ומשום מה קוראים לכל השוק בשם המוצר שלהן.
אבל הפגישה עם האנשים שדיברו אנגלית מינימלית אבל מובנת, והשיחה על ישראל ועל הודו היו לבביות ונעימות וחיזקו בנו את ההרגשה, שבראג'אסטן האנשים נעימים ואנושיים ואולי הם עוד ישנו את הדיעה הגרועה על ההודים שנוצרה בי בטאמיל נאדו ובמיוחד בביהאר.
המשכנו להסתובב בשוק ופנינו באחת הפניות לשוק יותר קטן עם ודכני פירות וירקות, ומשם הגחנו לסמטה שקטה, שבה שכן שוק הדגנים. זה היה פשוט יפה: על האדמה היו פרושים שקים ועליהם ערימות דגנים שונים ואנשים קנו שקים או צרורות קטנים מהסחורה, היו גם דוכנים עם שקים כמו בשוק לוינסקי של עשרות סוגי עדשים, שעועית, אפונה, תירס, אורז וחיטה. הכל היה בלב בתים עתיקים ומעוצבים עם עיטורי אבן מרהיבים, אם כי חלקם במצב די גרוע.
משם כבר חזרנו למלון ובדרך עברנו בכיכר השעון שיום קודם הייתה צפופה ורועשת מאוד ולא יכולנו לראות בה שום דבר, ואילו למחרת, אולי בגלל שזה היה יום ראשון, הייתה שקטה יותר ונעימה. עצרנו בדוכן המיצים והלאסי (יוגורט נוזלי, בדרך כלל מומתק או עם פירות) המפורסם שהספר המליץ עליו, (ואולי בעצם זה היה זה שפתחו שליד המפורסם בעקבות הפרסום, אבל זה לא ממש שינה את הטעם) ושתינו לאסי לימון טעים מאוד. לא רחוק משם היו שני דוכנים של סנדוויצים עם ביצים, ששוב, אחד מומלץ בלונלי פלנט והשני נפתח לידו והוא חיקוי מדויק שלו. מכיוון שחביתה ולחם קלוי הם לא מאכלים צרפתיים מסובכים, גם כאן סעדנו בדוכן המתחרה שעדיין אין עליו המלצות ונהנינו מאוד.
מסתבר שברוב המסעדות בערים בראג'אסטן, ובמיוחד בפושקר, שבה מתרכזים הרבה מאוד תרמילאים ובמיוחד ישראלים, אין ביצים בגלל האיסור על הבראהמינים ובמקומות קדושים, לאכול בשר וביצים ובגלל שפושקר במיוחד היא עיר קדושה. לכן התרמילאים שמגיעים משם, מתנפלים על הביצים כצמא שראה מים במדבר.
חזרנו למלון והתכוננו לנסיעה למחרת באוטובוס שיוצא ב- 10 מהעיר.