25.11 - 26.11 נסיעה לבודגאיה

הלילה שלפני הנסיעה היה מרגש מאוד. אני לא הצלחתי להירדם כרגיל לפני נסיעות גדולות, וחשבתי כל הזמן על כך שפתאום לא מצאתי את הגרביים של אפי ששמרנו כל הזמן לנסיעות ברכבת, ואיך הוא יעבור את הנסיעה בקרון עם מיזוג האוויר. ב-11 בלילה הטלפון הסלולרי השמיע התראה על הודעה כתובה, וכשפתחנו ראינו שהדס בתנו מודיעה שעמית, שותפה לחיים קנה טבעת והציע לה נישואים, בדרך המסורתית הישנה שכנראה חזרה להיות אופנתית בדור הזה... כמובן שהתרגשנו ושמחנו, ועכשיו התקשיתי להירדם בגלל הידיעה הטובה, אבל מצאתי פתרון לבעית הגרביים: אני אלבש את הנעלים החצאיות שלי ואפי יוכל ללבוש את הגרביים שליוכך לשנינו לא יהיה קר...
יצאנו בבוקר די מוקדם באוטוריקשה לתחנת הרכבת הענקית של צ'נאיי, שיש בה אמנם חנויות עיתונים ומסעדות וחנויות ממתקים כמו בכל העולם, אך גם המוני נוסעים יושבים על הריצפה או ישנים ליד חפציהם, או סתם חסרי בית שישנים שם כי זה מקום יבש ודי נקי.
הקרון היה מהודר וחדש יחסית להודו, עם וילונות למיטות שנמצאות בצד, ווילון גדול לארבע המיטות בשני צדי התא. הכרטיסים שלנו היו למיטות בתוך התא, אך הכרטיסן ההמכובד והמהודר הסכים להחליף כרטיס אחד במיטה התחתונה בצד, ולומר לנו שהמיטה העליונה בצד פנויה עד 11 בבוקר למחרת, כך שאנחנו יכולים להשתמש בה בחופשיות. באנו מצויידים בסדנוויצ'ים שעשינו במלון, וכך כמעט לא היינו צריכים את האוכל של הרכבת, המגיע במגשים קטנים וקופסאות ארוזות כמו במטוסים, אך הוא הודי למהדרין. שותפנו היחיד לתא היה צעיר מאוריסה שנסע עם מזוודה ענקית נוקשה, כמו אלה שהודים מהמעמד הבינוני מאוד אוהבים, ושני תיקים גדולים מאוד. הוא עובד בהיי-טק שהם קוראים לו IT (Information Technology) בחברה שעושה outsourcing לחברות אמריקאיות ואירופיות. הבחור לא דיבר טאמילית ולכן דיבר אנגלית עם הכרטיסן והעובדים, וסיפר שזו השפה המשותפת של הדרום, שבו לא דוברים כמעט הינדית. הוא עדיין אינו נשוי, אבל יודע שבקרוב יתחתן - כששאלנו אם אשתו מאוריסה גם כן, השיב שאינו יודע עדיין מי אשתו, הוריו דואגים לכך. זה היה מעניין מאוד לראות צעיר כל כך מודרני ומשכיל, דובר אנגלית רהוטה אם כי במבטא הודי, מדבר כך על נישואיו.
הלילה ירד, התארגנו לשינה ובאמת, הוילונות והעובדה שאפי הצליח לסגור את המיזוג בתא שלנו, הייתה מכריעה מפני שישנתי את השינה הטובה ביותר שלי ברכבת הודית עד כה.
הבוקר האיר ואנשים ירדו ועלו והתחלנו להתקרב להוארה, שהתברר שהיא תחנת הרכבת השניה של כלכותה, משהו שהגברת בתחנת הרכבת שמכרה לנו את הכרטיסים שכחה לציין... כל הדאגות אם נמצא טלפון לדבר עם הדס נעלמו, אבל מצד שני הבנו שזו תחנה ענקית ויהיה קשה להסתובב בה עם התרמילים.
הגענו באיחור ולכן במקום שלוש שעות היו לנו שעתיים וחצי, לא מצאנו את שמירת החפצים מייד, ולא רצינו לבזבז זמן ואנרגיה על חיפוש, כשאין לנו עוד כרטיסים לרכבת הבאה, שיוצאת ב4.30. לכן אפי הלך לקנות כרטיסים, ואני נשארתי עם התרמילים. התברר שכרגע אי אפשר לקנות רק ב- 3.30, ולכן חיפשנו טלפון לדבר סוף סוף עם הדס, שעד אז החלפנו אתה כמה הודעות טלפוניות מבדחות. בכל זאת, לא רצינו להרגיש רחוקים כל כך, ברגע מרגש כזה בחייה.
סוף סוף הצלחנו לדבר, ואפי קנה כרטיסים למחלקה הראשונה בלית ברירה מפני שלא היו כרטיסים במחלקה השניה, ברכבת מאוד יקרה. הרכבת מהירה מאוד, כמו השבאתי המפורסמת, והמחיר המפולפל כולל גם אוכל. זה דלדל את המזומנים שלנו, וידענו שאנחנו חייבים למצוא כספומט, כי מי יודע אם נמצא בגאיה או בבודגאיה. אבל הכספומט היחיד בתחנת הרכבת הענקית הזאת לא פעל, ונאלצנו לעלות על הרכבת בתקווה שנמצא משהו בגאיה, שהיא עיר די גדולה.
כאן המקום לספר איך נראים כספומטים בהודו: הם סגורים בדרך כלל בדלת סורגים מתקפלת ויושב בתוכם לפחות שומר מזויין אחד, שחושב עצמו מומחה גם להוצאת כסף. אבל יש כספומטים שלא מקבלים מסטרקרד, ויש כאלה שפשוט לא עובדים, (די הרבה פעמים) ונראה שההודים מתייחסים אליהם בחשדנות ובמין פאטליזם ומיסטיקה כמו לרוב ההמצאות הטכנולוגיות. עניין הפרטיות בזמן הוצאת כסף בכלל לא ברור להם, והשומר יכול לעמוד ולנעוץ עיניים בך בזמן שאתה כותב את המספר הסודי שלך בלי להניד עפעף ולא להבין מדוע אתה מתעקש שהוא יצא מהחדרון הקטן...
הרכבת לגאיה הייתה רג'אני, שהיא יותר מהירה מהשבאתי, ונותנים בה לא רק סדינים וכריות, שמיכה ומגבת קטנה אלא גם אוכל. שכנינו לתא היו שני הודים צעירים מכלכותה העובדים בשיווק של חברה העושה בדיקות ונותנת אישורים למינרלים וחומרים כמו ברזל שמיוצא לחו"ל, או מים או סוגי אוכל הנמכרים בתוך הודו. הם דיברו אנגלית טובה במבטא די טוב, וגם כששוחחו ביניהם לבין עצמם הכניסו המון מלים באנגלית לשיחה. הייתה שיחה נעימה בה הסברנו להם על היהודים ועל ישראל, כיוון שהיו להם מושגים סטריאוטיפים למדי: "כל היהודים טובים במסחר ובבנקאות". הם התעניינו במצב הפוליטי וקוננו שהמממשלה הקודמת של הודו ניסתה לקיים יחסים טובים עם ישראל בעוד שהנוכחית נכנעת יותר לערבים ומעדיפה יחסים טובים אתם.
אבל בשלב מוקדם מאוד של הנסיעה, אפי התעייף ועלה לישון במיטה העליונה בצד, ואני ישבתי לקרוא על המיטה התחתונה. פתאום ראיתי עכבר קטן מציץ מתחת לספסל שלידי, וצעקתי (די בשקט יחסית לעצמי) אמאל'ה! אפי התעורר וירד לראות מה קרא, וגם השכנים החביבים שלנו העידו שראו עכבר חולף בין הקיר לתא. הם צחקו ואני הבנתי שאין הרבה מה לעשות. אבל אז ישבתי שוב, הפעם עם הרגלים מורמות על הספסל, והם הראו לי להסתכל מאחורי על החלון - שם ישב לו עכבר על האדן מבחוץ! זה כבר היה יותר מדי! קמתי והלכתי מן הקרון למעבר בין הקרונות, דבר שהיה טיפשי למדי, משום ששום דבר לא הפריע לעכבר להגיע לשם, הרי שם גם איחסנו את הכמויות האדירות של האוכל שהגישו לנוסעים כל הזמן: סנדוויצים, ממתקים, שתיה, מרק, וארוחה מלאה לפני השינה...
הפעם אפילו השכנים ההודים שלנו התלוננו, וכשעוד עכבר חולף בין הספסלים ונוגע או אולי נושך את רגלו היחפה של שכננו. עלו גם הם למיטה העליונה וקראו לעובד של הקרון והוא הזמין מישהו, שהתברר שהוא המדביר המקצועי של הרכבת, והוא שם כמה מלכודות דבק מתחת לספסלים. ראינו עוד עכברים מתרוצצים על הריצפה, אבל כבר לא היה איכפת לנו, אנחנו ישבנו למעלה וחיכינו לאוכל שהגיע כל הזמן ושוחחנו עם השכנים. פתאום הגיע אדם לבוש חליפה מהודרת עם תווית גדולה ועליה השם והתפקיד, ודיבר אתם ארוכות, נראה שהוא המנהל של הרכבת. הם שאלו אותו על בדיקות איכות שנעשות למוצרי האוכל של הרכבת כחלק מעבודתם כמשווקים, ואנחנו החלטנו לנצל את ההזדמנות ולשאול אותו על העכברים, שחלק כבר ניצודו (שלושה) ועוד מלכודות הונחו לתפוס את השאר. המנהל היה רגוע מאוד, והסביר שהעכברים ייתפסו. כששאלנו האם גם במטבח יש עכברים (למעשה המנות מגיעות מוכנות לחימום מקייטרינג כמו במטוסים) אחרי שראינו חור גדול בשקית הצ'יפס שלנו, שהייתה מונחת על הריצפה, אמר שלא נדאג והאוכל נקי והעכברים ייתפסו: אנחנו מכירים אותם, הוסיף בנימת ביטחון שנראתה לו מרגיעה במיוחד...
אחר כך חשבתי שהמחזה כולו היה אבסורדי לגמרי כמו הרבה דברים בהודו. זוהי רכבת יקרה, מאורגנת היטב, מצויידת ומפנקת את הנוסעים, אבל בשום פנים אין דרך להתגבר על בעית העכברים כל זמן שמחוץ לרכבת מתרוממות בכל מקום ערימות אשפה ענקיות, וצדי הרכבת הם המקומות המלוכלכים ביותר בהודו. כל זמן שהרחובות והשטחים הציבוריים, כולל המקדשים, כל כך מלוכלכים ומזוהמים, אין שום סיכוי לרכבת יקרה ומהודרת ככל שתהיה, להיות באמת רכבת טובה ומפנקת במונחים מערביים. כל זמן שרוב הנהגים ההודיים אינם מבינים שאפשר להדליק את האור בזמן הנהיגה ולא לבזבז חשמל, לא תעזור כל תעשיית ההיי-טק שלמעשה היא אי מבודד המנותק משאר המדינה. המדינה הזאת לא מתרוממת ולא תתרומם באמת עד שלא יחליטו שלכלוך זה דבר רע וצריך להילחם בו, לא רק בתוך הבית הפרטי אלא בכל מקום!
בינתיים התקרבנו לגאיה, והמדביר הוציא את שארית העכברים הלכודים, עוד ארבעה במלכודת אחת, וכנראה שזה היה סופה של המשפחה או הקהילה שהתרכזה בתא שלנו.
ירדנו לתחנה שהייתה שקטה, אך מלאה באנשים וחפצים היושבים או שוכבים על הריצפה וישנים, מחכים לרכבות שלהם. מצאנו את הכספומט והמכשיר לא נתן כסף ללא הסבר, ולכן נאלצנו לצאת ולחפש אוטוריקשה לבודגאיה, ולקוות ששם יהיה כספומט שייתן לנו כסף.
בחוץ חיכו המוני נהגי ריקשות והראשון שפנה אלינו ואמר שהמחיר 100 רופיות, (כמו שכתוב בספר) זכה בנו. הנהג לקח אותנו בדרך קופצנית חשוכה למדי, שרק מעט בתים נראו לצדיה, ואמר שאין בעיה, הוא יודע איפה המלון שאנחנו מחפשים, ויביא אותנו לשם. אבל מדי פעם היה מסובב את הראש ושואל: כמה כסף? אפילו לא ענינו לו, וחזרנו רק על השמות בודגאיה וסוג'אטה, (המלון) והוא נענע בראשו בהתלהבות לאות הסכמה. כשהגענו לבודגאיה עצר ושאל על המלון שלנו, והתברר שאין מלון בשם שהיה כתוב לנו אלא בשם דומה, ואני כבר דאגתי, אבל כשהגענו למלון התברר שהטעות הייתה שלנו: פשוט כתבנו את השם לא נכון...
עובד של המלון נסע על אופניים לפני הריקשה והוביל אותה לגסטהאוז שלהם, ואז שאל נהג הריקשה כמה כסף? כשלא ענינו, ניסה את מזלו: 200 רופיות. אפי התרגז ושאל אותו: למה 200, למה לא אלפיים? למה לא מיליון? ואז הזהיר אותו: אתה אמרת 100 רופיות, אם תאמר משהו אחר עכשיו לא תקבל כלום! הנהג היה נבוך ושאל מאה רופיות? נתנו לא את הכסף ושלחנו אותו.
בינתיים עובד המלון עמד ליד השער הסגור וצעק לשווא שמישהו יפתח לו, כשאנחנו לא מבינים מדוע לא צלצל מהמלון והודיע על בואנו. לבסוף טיפס על השער, רץ לבניין והעיר את העובדים ואנחנו נכנסנו לחדר עייפים ורצוצים.
אין ספק שזו הייתה קבלת פנים ביהארית טיפוסית שתחזק בנו בהמשך הזמן את ההשערה שביהאר היא לא רק המדינה העניה ובעלת אחוז הבערות הגדול ביותר בהודו, (60%) אלא גם המדינה ההודית ביותר במובן של "אי אפשר להבין איך הראש שלהם פועל".