18.12 – 19.12 ראנגהפור והפרידה משירי ודליה

קמנו מוקדם כדי לתפוס את האוטובוס של 9.15, ולכן בקושי מצאנו מקום לשתות קפה ולאכול עוגה. שירי ודליה החליטו לא להצטרף לבסוף, מפני שזה היום הלפני אחרון שלהן באוידאפור והן רצו לצאת לסיור אתרים של החברה הממשלתית לתיירות.
האוטובוס אפילו לא התמלא בתחנה המרכזית, אבל בכל זאת יצא בזמן, והדרך הייתה די הררית בהשוואה למה שראינו עד עכשיו בראג'סטן. בינתיים שוחחנו קצת עם אנדי, האמריקאית/קוריאנית. הוריה היגרו לארצות הברית, לקליפורניה, והיא נולדה שם. אמנם בבית דיברו קוריאנית, והיא למדה בבית ספר של יום ראשון, כמו הילדים היהודים שלומדים שם עברית, אבל היא לא מרגישה עצמה כל כך קוריאנית. לאחרונה סיימה דוקטוראט בכימיה, וקיבלה הצעת עבודה מצויינת מחברה גדולה שעוסקת במחקר עתידני של המדע והטכנולוגיה. הם רצו שתתחיל מייד, אבל היא רצתה להתאוורר קצת, ובאה לשלושה שבועות להודו. גם היא מציירת אצל הצייר הצעיר והתיידדה מאוד עם מאיר.
אחרי ארבע שעות (לא שלוש כמו שאמרו לנו!) של נסיעה מפרכת וקופצנית למדי, הגענו למקום, והאוטובוס עצר ממש ליד המקדש. המקום נקי ומטופח וסביב המקדש הרבה מאוד גינות קטנות עם דשאים ופרחים ואפילו שיחי שושנים.
המקדש עצמו עצום בגודלו, וכולו פסלים קטנים ומפורטים ולמעלה מאלף עמודי שיש מגולפים בעיטורים ופסלים יפיפיים. שוטטנו במקדש ובגנים שלידו, והתרשמנו מאוד. אבל זה היה כל מה שאפשר לעשות שם. חזרנו לאוטובוס ונסענו לאוידאפור, כי אני וציון לא הרגשנו טוב, ואילו אנדי ומאיר נשארו לנוח ולהסתובב קצת. למזלנו הנסיעה חזרה הייתה הרבה יותר קצרה: רק שעתיים וחצי!
במלון פגשנו את שירי ודליה שהתאכזבו מאוד מסיור האתרים, שלבסוף לא עשו אותו עם החברה הממשלתית לתיירות, כי לא היו להם מקומות באוטובוס, (זה אחרי שאמרו להן בפירוש שלא צריך להזמין מקום מראש...) אלא בריקשה. הן חזרו למופע ריקודים ראג'סטניים שהמליצו עליו מאוד.
למחרת היה היום האחרון של שירי ודליה לפני הנסיעה הארוכה לבומביי שממנה הן ממריאות לארץ. הצענו להן לבוא למלון שלנו בבוקר, לשים את התיקים אצלנו בחדר, ולהשתמש בשירותים עד הנסיעה אחרי הצהריים. דליה הלכה עם אפי לצייר, בעוד ששירי יצאה אתי לקניות בחנויות שלא באזור המתוייר כמו שהמליצה לנו אבישג.
מצאנו חנות קטנה שנראתה עלובה, אבל היו בה כל השאלים המפוארים והיפים שראינו בחנויות היפות באיזור המתוייר, המון כיסויי מיטה ועוד חולצות ופונגאבי ובדים לסארי, שבהם לא התעניינו. אני מצאתי מייד שני כיסויי מיטה ושאל גברי לאפי. שירי ביקשה לראות עוד שאלים והמוכר הלך וחזר עם עוד כמה דוגמאות, אבל כשביקשה לראות יותר סגר את החנות, והוליך אותנו דרך רחובות קטנים וצדדיים יותר, לחצר פנימית מוזנחת, שם פתח דלת עץ גדולה והכניס אותנו למין מרתף מלא וגדוש בשאלים, סוודרים וחולצות ומי יודע מה עוד!
גם במחסן הנידח הזה היה מזרון גדול מכוסה סדין לבן, כמו בכל חנויות הבדים בהודו. אחיו של המוכר התיישב ברגליים משוכלות, והתחיל לפרוש לפנינו עוד ועוד שאלים, בלי חשבון, כשהוא מוציא את כולם מעטיפת הצלופן שבה הם מקופלים בקפדנות. שירי ניסתה לעצור את השטף, ולמנוע פרישת שאלים שמראש לא היה סיכוי שימצאו בעיניה, אבל לא תמיד הצליחה להדביק את הקצב שלו...
לבסוף מצאה את הנבחרים, והתנהל משא ומתן קשוח, כיוון שהמחירים ההתחלתיים שלהם היו נמוכים מאלה שבחנויות התיירים הרגילות. לבסוף השתווינו וחזרנו לחנות הקטנה ושם סיכמנו את הקנייה שלי, ויצאנו מרוצות ועמוסות בקניות.
המשכנו לשוטט אבל לא ראינו משהו מעניין, וגם הרגשנו כבר די עייפות מהמאמץ הקודם. כשחזרנו לחדר אפי ודליה עוד לא חזרו, ואחרי כמה זמן שירי התחילה לדאוג, מפני שכבר מתחיל להיות מאוחר להן, ויצאה להביא את דליה. לבסוף חזרו כולם ונפרדנו בהתרגשות, כי באמת נהנינו והרגשנו מאוד טוב אתן. אולי יש לנו משהו עם אמהות ובנות, כי גם עם אווה וליאת בדרך מלה למנאלי נוצר קשר מצויין במהירות גדולה.