הבוקר הראשון בבודגאיה האיר אחרי לילה קר מאוד, שבו הפעלנו את החימום והתכסיתי בשתי שמיכות צמר. זה היה משונה מאוד אחרי הדרום החם בדרך כלל. יצאנו לחפש מלון אחר, כי הגסטהאוז הזה עלה הרבה כסף ולא היה משהו מיוחד, והמיקום שלו לא נוח במיוחד. ראשית שאלנו על כספומט ומצאנו אותו בבנק של הודו, אבל גם הכספומט הזה לא נתן לנו כסף בלי להסביר לנו מה הבעיה. השומר המזויין שמחשיב את עצמו כמומחה לבנקומטים אמר שאולי זה הקשר, אבל הודים נכנסו ולקחו לעצמם כסף בלי בעיות. הלכנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה המומלצת בספר, וראינו שם אישה בסביבות גילנו שנראתה ישראלית, (היא גם לבשה את הנעליים המצחיקות שישראלים עכשיו הולכים אתן, עשויות מחומר קל ונושם עם המון חורים, יודעים למה אני מתכוונת, נדמה לי שהן נקראות בירנשטוק או משהו כזה) ואפי בחוצפה הרגילה שלו קם לראות עם יש עוד ישראלים אתה. מצאנו שלוש נשים נחמדות מאוד: חנה, שרה ושוש, שמטיילות בהודו ביחד יותר מחודש ובודגאיה היא התחנה הלפני אחרונה שלהן לפני כלכותה, שבה הן מסיימות.
כמובן שלא לקח הרבה זמן עד שמצאנו ששוש היא מנווה אטיב בגולן, ומכירה את עמית של הדס ואת הוריו, ושרה למדה בבית הספר העממי שבו למדו אחיותי ואחר כך גרה הרבה מאוד שנים בנוף ים ואפילו זכרה את ההורים שלי. הן היו כבר כמה ימים בבודגאיה וחיכו לנסיעה שלהן לכלכותה, ובילו הרבה במסעדה הטובה שבה אכלנו ארוחת בוקר נפלאה, והיא בכלל מין מרכז לכל התיירים ובמיוחד לישראלים, כפי שראינו אחר כך.חנה שמעה שאנחנו מחפשים מלון ומיד לקחה אותנו להודי בעל חנות בדים סמוכה, צעיר חמוד בשם קונדאן, שהתיידד אתן ושמח לעזור להן בכל דבר. הוא לקח אותנו למלון אום הצמוד לחנות שלו, וקרוב מאוד למסעדה. המלון היה מאוד נקי ומוחזק טוב יחסית, אבל החדר שהראה לנו כלל שלוש מיטות, עומדות צמודות אחת ליד השניה וממלאות אותו למדי. שאלנו אם אפשר להוציא מיטה אחת, אבל זה היה מסובך מדי לבעל המלון, שמשום מה חשב שחדר עם שלוש מיטות הוא מעין הטבה שמושכת גם זוג, ולא הבין מה הבעיה. אמרנו שאין לנו מקום לדברים שלנו, וצריך גם שולחן וכיסאות, ואז באמת לא יהיה מקום לשלוש המיטות. קונדאן, ידידנו החדש, שכנע אותו רכות, ולבסוף הוא התרצה להוציא את המיטה ולהביא שולחן וכיסאות.
וכך נכנסנו לביתנו הזמני בבודגאיה. חדר קצת צר וארוך בקומה השלישית, אבל עם חלון למרפסת, שהמיטה השלישית ממלאת את חלקה הגדול, ומעל הרחוב הראשי הדי סואן של בודגאיה, קרוב מאוד למקדש הגדול ולמנזר/מוסד הגבוה ללימודים של הטיבטים בעיר, שנקרא סצ'אן. לאחר בקשות חוזרות קיבלנו גם וילון שיסתיר את השמש בצהרים ואותנו מהרחוב בלילה, ועכשיו טוב לנו בחדר הקטן והנעים, עם המקלחת הקטנטנה אך המצויינת, והרעש גדול רק בשעות היום ואפילו לא מוקדם מאוד בבוקר, כך שזו לא בעיה גדולה. מכיוון שזה היה יום ראשון לא יכולנו ללכת לבנק ולהוציא כסף והחלטנו לפתור את הבעיה הזאת למחרת.אבל הלכנו למקדש הגדול, שממוקם ליד העץ שמתחתיו הגיע בודהה להארה, וזו הייתה חווייה מרעננת.
למרות השוק ההודי הצבעוני והצעקני שנמצא מחוץ למקדש, כשנכנסים למקדש עצמו יש אווירה של קדושה ורוחניות. המוני עולי רגל טיבטים, סיניים, מאלזיים, נזירים ויאטנמיים בתלבושת האפורה וכובעי הקש שלהם, נזירים ונזירות בורמזיים, ונזירים ועולי רגל מסרילאנקה והודו עצמה. הנזירים ההודים נראים אחרים מכל הנזירים - גלימות הנזירים שלהם כאילו לא יושבות עליהם היטב, ופניהם פשוטות וגסות, ואין בהן הבעה שלווה של רוחניות מרוחקת מהבלי העולם שיש לרוב הנזירים האחרים. ליד העץ עצמו, יש כמה מקומות מתחת לעצים עתיקים אחרים, שבהם נזירים מכל הסוגים פורשים מזרונים או כריות ארוכות, ועושים מה שאפי קורא לו: פוש-אפ, כלומר השתחוויות שהן למעשה השתטחויות אינסופיות על המזרון והתרוממות על הידיים, מה שבאמת בונה שרירים לנזירים וגם לנזירות שמתמידים בכך. חוץ מהם יושבים שם עולי רגל שונים ועושים מדיטציה, כמו משפחה תאילנדית גדולה שראינו יושבת מול העץ עם נזיר בגלימה טיבטית, שקרא אתם בקול פסוקים במשך שעה ארוכה. ראינו כל מיני מערביים פסבדו-בודהיסטים (כלומר עם שיער שיבה ארוך, שרשרות, לבוש 'בודהיסטי', ומראה כללי של שנות השישים יושבים וקוראים מספרים או מדברים או עושים מדיטציה גם הם. אבל יש שם גם הרבה מאוד מבקרים הודים, שברור שהם אינם בודהיסטים והם פשוט נוהגים לבקר בכל מקום קדוש שנקרא בדרכם. ישבנו ליד העץ ואז ניגש אלינו ילד נזיר ושאל מאיפה אנחנו, לא הספקנו להשיב ונזיר מבוגר ועוד שני ילדים נזירים ניגשו אל הילד הנזיר והנזיר המבוגר נשמע כועס ונראה שנזף בו. שאלנו אותו מה הוא אומר אבל הוא לא דיבר אנגלית והילד הנזיר שבא אתו תרגם לנו. מסתבר שהילד הנזיר שדיבר אתנו אינו ממש ילד נזיר ורק רוצה להיות כזה, והנזיר המבוגר חשש שהוא ביקש מאתנו כסף. הילד הנזיר שתרגם לנו נראה עדין ורגיש וסיפר שהוא לומד כבר שלוש שנים במנזר הגדול שם ומשפחתו מכפר קטן ליד בודגאיה. לא שאלנו אבל אנחנו יודעים שמרבית ההודים הבודהיסטים הם מבני כת הטמאים, או הדליתים כפי שהם נקראים כאן. אחרי עצמאות הודו קם להם מנהיג שהוביל אותם והחליט שהדרך היחידה להוציא אותם מהמצב בו הם נמצאים היא להמיר את הדת. נפגשו אתו נציגים של כל הדתות: נוצרים, ג'אינה, בודהיסטים והוא בחר בבודהיזם. ומאז כמעט כל הנזירים הבודהיסטים ההודים הם מהכת הדחויה הזאת, ואולי בגלל קל לזהות אותם ואין להם אותו מבט של רוחניות צרופה שרואים הרבה פעמים על פני נזירים בני עמים אחרים. המקדש עצמו צנוע וקטן ועיקר הפעילות מתנהלת בחוץ, כמו בימי בודהה עצמו.
יש שם גם המון סטופות עם תבליטים יפים, וגם מקדש הינדי קטן בכניסה, ממש קרוב למקדש הגדול ולעץ המקודש. (אגב, זה רק צאצא של עץ המקורי שחוטר שלו הובא לסרילאינקה נשתל שם, וממנו הוצא חוטר שהוחזר ונשתל במקום העץ המקורי) האווירה הנעימה והאנשים המחייכים, (במיוחד הטיבטים) השקט והניקיון, שרק תיירים הודים קולניים (שהלכו משום מה דווקא בכיוון ההפוך למנהג הבודהיסטי לסובב מקדשים מצד ימין) הפריעו לו, החזירו אותי לימים של מקלאוד, לאדאק וסיקים, וזו הייתה הרגשה נפלאה. רק לשמוע שוב את הטיבטים מדברים עורר בי התרגשות ושמחה. חזרנו למלון ובערב יצאנו לאכול במסעדת אום, שאותה בחרנו כמסעדה הקבועה שלנו בבודגאיה, ושוב פגשנו את שלוש הנשים, ועוד זוג צעיר, אשר ולילך, שהיגעו מנפאל, אחרי נסיעה קשה ומתישה. למחרת הרגשתי ממש חולה ולא יצאתי בבוקר מהבית, ואפי יצא לפתור סוף סוף את בעית הכסף המזומן שלנו. שיחה עם מנהל הבנק במקום, הבהירה לו שהכספומט אינו מקושר מחוץ להודו, והבנק המקומי לא יכול לתת כסף עם כרטיס האשראי. רק בגאיה יש בנק שעושה את זה. החלטנו שאפי ייסע לשם ויביא כסף. אני נשארתי בחדר ואחרי שהתאוששתי קצת, יצאתי למסעדה, וישבתי שם עם חנה עד שאפי חזר.
התברר שהוא לא נסע לגאיה, אלא מצא סוכנות נסיעות שנתנה לו כסף לע כרטיס האשראי, ובעמלה סבירה, שאמנם גבוהה מעמלת הבנק, אך הנסיעה לגאיה וחזרה הייתה מכסה את ההפרש. שמחנו מאוד, והחלטנו לברר על כמה קורסים שראינו מודעות שלהם על לוחות המודעות במקדש הגדול ובמסעדות ובאינטרנט. נסענו בריקשה למוסד שנקרא "Roots", וזו הייתה חוויה בפני עצמה. בודגאיה היא עיר הודית למהדרין: ערימות אשפה ברחובות, קבצנים, צואת פרות ועיזים, פרות מטיילות בכל מקום, סירחון שתן וצואה והמון המון הודים. אבל אחרי שעוברים דרך שוק התיירים הצבעוני, שמוכרים בו גם דברים טיבטיים וכמובן פסלי בודהה, נסענו ליד מין מבנים גדולים מפח, שלידם ישבו המון הודים, ונראו מחכים, אבל גם ממש שוכנים שם, אוכלים וישנים בחוץ ואחר כך התברר שזה בית חולים לחולי עיניים שנותן טיפולים בחינם מטעם ארגון צדקה כלשהו, ואז מגיעים לשער המכון. זה עולם אחר: עצים, שיחים מטופחים, פרחים, דשאים, מבנים מודרניים נקיים ומסודרים, שקט ושלווה, אנשים יושבים בקבוצות קטנות בחוץ ומדברים או לומדים: בקיצור זה לא הודו! במשרד קיבלה אותנו צעירה אמריקאית נחמדה, שהסבירה לנו ששני הקורסים האלה נפתחים במקביל, אחד בחמישי לדצמבר והשני בשישי, הם נמשכים עשרה ימים, והמשתתפים חייבים לישון במכון ולקיים מה שנקרא "noble silence", רוב הזמן. חוץ מההרצאות יש מדיטציה מודרכת, וחובה להתנתק מהעולם מבחינת טלפונים ואי-מייל למשך כל עשרת הימים, והמגורים כמובן אינם בזוגות, אלא חד מיניים. אחת המורות, ריטה, מגיעה לעתים לישראל ואפי שמע עליה טובות מחברים. אבל עד תחילת שני הקורסים היה עוד שבוע או יותר והם נגמרו קצת מאוחר, ב-15 או ב-16 לחודש. ההסתייגות הגדולה ביותר שלי הייתה מהעירוב בין לימודים טהורים של הבודהיזם כמו שלמדנו במקלאוד, ובין סדנת מדיטציה עם כללי התנהגות די נוקשים לטעמי. אני רציתי פשוט ללמוד, ולהמשיך במדיטציה באופן עצמאי כמו שאנחנו נוהגים לעשות במשך רוב הטיול. חשבנו על כך והחלטנו שזה לא יתאים לשנינו, כלומר בעיקר לא יתאים לי. חיפשנו דברים אחרים, אבל לא מצאנו, והמקום היחיד שפתח לתלמידים בלי התחייבות זמן, הוא המרכז למדיטציה וזה לא משהו שרציתי להקדיש לו כל כך הרבה זמן. זה היה די מעציב, והבנו שאין לנו מה לעשות הרבה זמן בבודגאיה. שום מקום בסביבה לא משך אותנו, ולכן ההחלטה הייתה להמשיך מייד לראג'אסטן, ולבלות שם עד סוף החודש בטיול איטי עם הישארות ארוכה יותר במקומות היפים. החלטנו לקבוע את תאריך החזרה לארץ ל- 5.1 ואישרנו זאת בשיחה למשרדי חברת התעופה בדלהי. ברגע שידעתי מתי בדיוק אנחנו חוזרים ירדה עליי שלווה גדולה, והתחלתי להרגיש הרבה יותר טוב בכלל. מכאן הבנתי עד כמה המחלה שלי הייתה גם נפשית, וגם אחרי שהחלטנו לקצר, עוד לא נרגעתי לגמרי. הודענו את הבשורה הטובה לילדים והם התרגשו נורא וכבר ביקשו את מספר הטיסה כאילו אנחנו חוזרים מחר ולא בעוד כחודש וחצי... לא הייתי מודעת לגעגועים שלהם מפני שכל הזמן הייתי שקועה בגעגועים שלי...
בערב הלכנו למשרד הנסיעות, מפני שאפי לא קיבל את הקבלה על העברת הכסף שעשה וגם השאיר שם שטר של חמישים דולר שקצהו היה חתוך להחלפה. אבל בעל המשרד אמר שרק עכשיו הגיע מגאיה, ולא הספיק להכין את הקבלה ולהחליף את השטר. זה נראה די מוזר, אבל אפי עוד היה תחת הרושם שזה איש נחמד והגון, ולכן התעניינו אצלו על כרטיסי רכבת לרג'אסטן. מצאנו שהרכבת היחידה מגיעה לג'יאפור בשלוש וחצי בלילה, אבל ממשיכה לג'וידאפור ומגיעה אליה בעשר וחצי בבוקר. אבל לא היינו בטוחים אם אנחנו רוצים להיות בג'וידאפור והחלטנו לחזור לחדר ולבדוק בספר ולדבר עם הדס, על מה היא ממליצה והפעם לרשום זאת כדי שלא נשכח, מפני שהיא כבר אמרה לנו פעמיים ושמות כל הערים נשמעים לנו אותו דבר... למחרת חזרנו לסוכן הנסיעות אך הוא לא היה, וטען שהוא בתחנת הרכבת בגאיה, ויגיע ב-7 בערב, אבל דיברנו אתנו בטלפון והורינו לו לקנות כרטיסים למחלקה שניה, ואם לא יהיה מקום ביום שלמחרת. בינתיים יצאנו לסיבוב מקדשים, מפני שבבודגאיה יש נציגות לכל הזרמים הבודהיסטים הגדולים בעולם. יש מקדש בורמזי, שלא דמה בכלל למקדשים המוזהבים והמפוארים שראינו בבורמה, מקדש תאילנדי יפה, מקדש יפני מאכזב מאוד, מקדש סיני יפה, שני מקדשים טיבטיים יפים ומטופחים, ופסל ענקי (תרומה של היפנים) של בודהה שסביבו עומדים פסלים כל התלמידים הקרובים מהסיפורים עליו. כל המקומות האלה נקיים ושקטים אבל הם נמצאים בלב עיירה הודית קטנה מסריחה ומלוכלכת, ורוכלים וקבצנים תוקפניים מסתובבים ליד השערים ואפילו בתחום המקדשים עצמם, ומקלקלים את האווירה הנעימה.
ליד אזור התיירים יש חנות יפנית, שלידה כל הזמן יושבים תיירים יפנים צעירים שלא מגיעים בקבוצות מאורגנות כמו עולי הרגל היפנים המבוגרים יותר. נכנסנו לחנות שיש בה כמובן גם הרבה ספרים באנגלית לקנות ספר. כשיצאנו, עצר אותנו בחור שנראה כבן ארבעים, ונשמע אמריקאי, והתחיל לדבר אתנו על קרישנמורטי, שאפי קנה ספר עליו. השיחה קלחה והיפנים החביבים הגישו לנו כסאות ואחרי זמן קצר כוסות צ'אי חמות. הבחור נקרא קווין והציג עצמו כקנדי, אם כי התברר אחר כך שהגיע לקנדה כשהתחמק ממלחמת ויאטנאם, ובעצם הוא ילד פרחים לשעבר ובן 51. קווין היה בתאילנד שלוש שנים ונמצא כבר שנה בהודו, ועוקב מקרוב אחרי דתות המזרח, וכותב על הקשר בין התורות הקוסמולוגיות השונות והתיאוריות המודרניות על היווצרות העולם. הוא דיבר על הרוח הלא בודהיסטית השוכנת בקרב הנזירים בני העמים השונים בבוגדאיה, על האבסורד שבהכנסת סממנים דתיים וטקסיים לבודהיזם ועל החיים החומריים והמסובכים שלא לצורך במערב. הייתה שיחה מעניינת אבל לא נוצר קשר אמיתי מפני שקווין לא נראה מעוניין בקשר כזה ואנחנו הגבנו בהתאם.
חזרנו אל הסוכן, אפי עדיין לא קיבל את הקבלה על הוצאת הכסף מכרטיס האשראי, ואת החמישים דולר שביקש להחליף, וזה כבר התחיל להיות משונה. שוב הסוכן לא היה במקום, והפעם כעסנו באמת ואמרנו לעובד שלו שקיבל אותנו בפנים אטומות: he is not coming now, שאנחנו רוצים לראות אותו עכשיו. הוא צלצל אליו וסיפר לו בצחוק רועם מה שנשמע לנו כסיפור שני הלבנים העקשנים המטופשים, שמצפים שמישהו שקבע אתם יקיים את הבטחתו... אחרי שאמרנו לו שהוא מאוד גס רוח הוא התנצל בכל הלב, והגעתי למסקנה שאין שום סיכוי שאי פעם אבין את ההודים...הסוכן הגיע והתחיל להסביר שלא יכול היה להגיע כי היה בגאיה וכו' ואנחנו פשוט אמרנו לו שייתן את הקבלה וזהו. בחוסר רצון גלוי הוא הוציא את הקבלה ואפי התחיל לבחון אותה וגילה שבמקום עמלה של ארבעה אחוזים, כמו שאמר לו הסוכן כשנתן לו את הכסף הוא לקח עמלה של עשרה אחוזים - בסך הכל 2000 רופיות או מאתיים שקלים! זה היה מוגזם לכל הדיעות, ואפי אמר לו בתקיפות שהוא לא מתכונן לתת לו את זה והוא יבטל את העיסקה ויחזיר לו את הכסף ואולי יפנה למשטרה כי הוא הודה בפנינו שאמר שייקח ארבעה אחוזים, לפני שאפי חתם על הקבלה הריקה, שהסוכן טען שאין לו זמן עכשיו למלא אותה. בקיצור, התחיל משא ומתן מוסווה שבסופו הסוכן החזיר חמישה אחוזים לאפי והתנצל שלא אמר את האמת אבל התבכיין שהוא מפסיד כסף על העיסקה. ברגע האחרון אפי הסתכל עוד פעם על הקבלה וראה עוד 96 רופיות בסעיף שנקרא: "miscellaneous" (שונות), ושאל אותו מה זה, והבחור בלי להניד עפעף אומר: זה תשלום על מיסלאנואס, אתה יודע מה זה... שוב, זה לא היה הרבה כסף אבל הדרך הבוטה והערמומית שבה ניסה לרמות אותנו על כל צעד ושעל הייתה מרתיחה, ועד כה לא פגשנו נוכל כמוהו בכל תשעת החודשים שבהם אנחנו נודדים בהודו. כבר אז יצא לנו החשק להמשיך להתעסק אתו, אבל חלק מהעיסקה היה עמלה על רכישת כרטיסים לרכבת. לכן נאלצנו להמשיך אתו ולבקש ממנו שירכוש לנו כרטיס, אף על פי שהיה רק כרטיס למספר חמישים ומשהו ברשימת stand-by . אבל החלטנו שנעלה על הרכבת, ונמצא מקום לפחות לחלק הראשון ואז נעבור למקום אחר לחלק השני של הנסיעה. המקרה הזה עשה לנו הרגשה רעה שהלכה והצטברה אצלנו מאז שהגענו לטאמיל נאדו והתגברה בביהאר.
הפגישה עם אנשים הקשורים לתיירות במקומות האלה (חוץ ממאמאליפורם הנפלאה) הייתה מאוד לא נעימה: נודניקים, רמאים, גסי רוח, אדישים לצרכי התיירים - מאוד לא נחמדים! חזרנו לאכול במסעדה הקבועה שלנו, ושמענו שמגיע נזיר להרצאות חינם למכון סאשאן שביקרנו בו לפני כן ולא ידענו שהוא מארגן הרצאות, ואמריקאית אחת במסעדה אמרה שיהיו שלושה מורים והצרפתי מאתייה ריקרד, מחבר הספר "הנזיר והפילוסוף", יתרגם להם. שמחנו מאוד וכבר התחרטנו על שהזמנו את הכרטיסים לרכבת.למחרת בבוקר קמנו מוקדם וראינו את תוכנית הלימודים כבר מודפסת ותלויה במסעדה שלנו, שהיא מקום מפגש פופולארי מאוד של התיירים. הלכנו למשרד הנסיעות ומי לא בא? כמובן שהסוכן לא היה שם. העובד שלו השיג אותו בטלפון והוא אמר שהוא בתור לקחת את הכרטיסים, אפי אמר לו שלא ייקח את הכרטיסים כי שינינו את דעתנו ואנחנו נשארים, והוא אמר: אבל הם כבר ביד שלי... האיש פשוט הסתבך בערימת השקרים הגבוהה שערם, עד שלא הצליח אפילו לשקר בצורה אינטיליגנטית כמו שעשה מתחילת הפרשה. כשהגיע עם הכרטיסים הציע לנו אותם, ואמר שאנחנו יכולים לבטל אותם או לשנות את התאריך, אבל לא רצינו ואז אמר: אבל אם לא תיקחו אותם אצטרך לשלם 25 אחוזים דמי ביטול, אפי הציע לו לשלם לא על הכרטיסים ולהוריד את העמלה המפולפלת שלקח לעצמו. (הוא הסביר שהוא חייב לנסוע לגאיה כדי לקנות את הכרטיסים כי בבודגאיה המחשב נופל כל הזמן והפקיד שיכור ולא יודע מה הוא עושה) אבל הוא עדיין רצה להרוויח עוד שישים רופיות מאתנו ולא הסכים, ואז קמנו והלכנו, והשארנו אותו עם הכרטיסים שהיו רק לרשימת המתנה, ולדעתנו לא שילם עליהם בכלל, אלא חיכה שנשלם לו ואז ישלם לרכבת. שמחנו שלא נצטרך לראות את הפנים של האיש הזה יותר, ואז התברר לנו שאפי הלך אליו בטעות, מפני שהמשרד שלו נקרא middle path, והחבר שלנו מחנות הבדים, קונדאן, המליץ על משרד שנקרא middle way ומומלץ גם בלונלי פלנט, והמשמעות הדומה בלבלה אותו.החלטנו שברגע שנדע סופית מתי הלימודים נגמרים, נקנה כרטיסים בעצמנו במרכז ההזמנות בבודגאיה, ונעשה זאת כמה שאפשר יותר מהר, כדי שלא נצטרך לעלות על הרכבת עם כרטיס של רשימת המתנה ולקוות שיתפנה משהו, או כמה מקומות בחלקים שונים של הנסיעה.בינתיים הצטיידנו בגרבים ועטיפת צמר חמה בשבילי, כי הערבים בבודגאיה קרירים והיה לי קר לשבת בחוץ בלי לכסות את עצמי במשהו חם, ואפי קנה לעצמו כרית מדיטציה במקום זאת שנשארה בגואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה