1.12 – 8.12 לימודים במכון סאצ'אן

במשך שבעה ימים למדנו ביחד עם עוד כשישים מערביים וכמה נזירים וויאטנמיים וכמה יפנים אצל שלושה 'רינפוצ'ה' (רינפוצ'ה הוא גלגול של חכם טיבטי עתיק בילד שמגלים בגיל צעיר להיות גם כן חכם או מורה טיבטי) בשיעור הראשון, בין 9 - 11 בבוקר, למדנו ספר בשם בודיצ'ריווטארה, שהוא בעצם ספר הדרכה לנזירים מתחילים ולכן ההמלצות היו קצת לא מתאימות לסתם שומעים מערביים כמונו, וזה היה מעניין אבל הרגשתי שאני לא יכולה ליישם בחיים שלי את רוב מה שאני לומדת. המורה Rinpoche Khenpo Pema Sherab היה זקן טיבטי חביב אבל די שמרני ויבש בצורת ההוראה שלו ולא תיבל את הדברים בסיפורים אישיים שלו או של מורים אחרים כמו שנהג לעשות מורנו האהוב בדארמסאלה, גאשה סונאם. את השיעור השני, אחרי הפסקת צהריים ארוכה, נתן מורה צעיר יותר מבוטאן, Shechen Rabjan Rinpoche שקרא מכתבים של חכמים ומורים טיבטיים לעצמם או לתלמידיהם, בהם עצות איך להגיע להארה ואיך להתגבר על המכשולים בדרך אליה. המורה הבוטאני נהג להתבדח ולספר סיפורים כמו שאני אוהבת, והיה לו קשר חם ומיוחד עם מאתייה ריקארד, המתרגם הנפלא. גם התוכן של השיעור הזה היה די מרוחק מאתנו אבל בגלל ההגשה הטובה היה מהנה ואפשר היה לדבר הרבה על החומר אחרי השיעורים. השיעור השלישי, ניתן על ידי Dzigar Kongtrul Rinpoche שהוא למעשה גם גורו, וקבוצה גדולה של חסידים שלו מבולדר בקולוראדו ארה"ב, הגיעה במיוחד כדי לשמוע אותו ולעלות לרגל לכל המקומות הקדושים ליד בודגאיה שבהם הבודהה עשה כל מיני דברים לפני ואחרי ההארה שלו על פי המסורת הבודהיסטית. המורה הזה דיבר אנגלית די טובה, אבל משום מה עשה הפסקות ארוכות מאוד, עד כדי כך שבהתחלה חשבתי שקרה לו משהו, ונהג גם לחזור על אותו דבר כמה פעמים במלים שונות. (אפי ניסה יום אחד לכתוב רק את מה שהוא באמת אומר, ובמקום שבעה עמודים בימים הקודמים, יצאו לו רק עמוד וחצי...) הוא דיבר הרבה על הפסיכולוגיה הבודהיסטית ונתן דוגמאות מהחיים המערביים. למעשה הוא כבר לא נזיר אלא איש משפחה ולכן הופיע לבוש בבגדים טיבטיים מסורתיים. בסוף ההרצאה הוא קרא את הברכות למורים והבקשות להבנה של המציאות באנגלית ביחד עם כל חסידיו כשהם משלבים את אצבעותיהם בדרך המסורתית כמו שראיתי בטיצ'ינג של הדלאי לאמה וכמו שחלק מהמערביים בשיעור של גאשה סונאם נהגו לעשות שם בזמן הברכות בטביטית.
אבל בסך הכל נהניתי מההזדמנות להיפגש עוד פעם עם הרעיונות הבודהיסטים, לבקר את החלקים שלא נראים לי, כמו גלגולי החיים, או הצורך בטקסים ובדימויים של המורים הגדולים, ולשוחח עם אפי ועם אשר ולילך על מה שלמדנו. אשר ולילך עזבו יומיים לפני סוף הסמינר כי התחילו סדנת היכרות עם הבודהיזם במוסד Roots שבה גם אנחנו התעניינו אבל החלטנו לא לקחת אותה.
פגשנו גם בחורה נחמדה מאוד מהקהילה הבודהיסטית הישראלית בשם נועה, והיא סיפרה לנו הרבה על הבודהיזם הטיבטי, ועל הלימודים שלה, והדרך שבה היא מתרגלת בהתאם להנחיות המורה שלה.
אני חייבת לציין שיש בבודגאיה הרבה מאוד מסעדות טובות עם אוכל מערבי ובעיקר עם אוכל טיבטי, ואנחנו הכרנו רק שלוש מהן כי רצינו להתמקד במה שבטוח. אבל עדיין כל אלה הם איים בתוך האוקיאנוס של לכלוך, סירחון, נודניקים נוראיים הרודפים אחרי התיירים כדי שיקנו מהם או שיקחו את שירותיהם. בקיצור: הודו הקשה.
לקראת הסוף ראינו שהלימודים מסתיימים ב-7 ולא ב-8 כמו שהיה כתוב במודעות, ולכן שינינו את הכרטיסים ברכבת ל-8 בחודש, וראו זה פלא: במקום שמקומנו ברשימת ההמתנה יעלה – הוא ירד ועכשיו היינו מספר 42... זה עוד משהו מנפלאות הודו! חבל שלא היינו צריכים לנסוע בתאריך קרוב יותר, אולי היינו מגיעים למספר 10 או 8...
בערב לפני הנסיעה ארזנו הכל מפני שהיינו צריכים לקום בחמש בבוקר ולצאת מוקדם כדי להיות בתחנת הרכבת בגאיה לרכבת שיוצאת ב- 6.40, וגם נעזרנו בידידנו קונדן, שהזמין לנו אוטוריקשה לשעה המקדמת הזאת. יצאנו עטופים היטב לנסיעה בריקשה הפתוחה ואכן היה קר מאוד. כשהגענו שאלנו על הרציף שאליו תגיע הרכבת, ובאותה הזדמנות בדקנו מה מצבנו ברשימת ההמתנה. ושוב, נס הודי: אנחנו מספרים ארבע וחמש! מעודדים עמדנו במקום שבו אמורים לעצור קרונות המחלקה השניה, וחיכינו. כעשרים דקות לפני שעת היציאה הגיעה רכבת משא לרציף ועמדה בו. שמענו משהו ברמקול, אבל או שזה היה בהינדית או באנגלית בלתי ברורה, ואנחנו לא דאגנו, כי הרי דיברנו עם המנהל רק לפני כמה דקות! אבל רכבת המשא המשיכה לעמוד ברציף, ומספר האנשים המחכים התדלדל ולא נשארו כמעט אנשים. ואז הבנו שמשהו לא בסדר. אפי רץ למשרד המנהל והתברר שהרכבת תגיע לרציף אחר, הקרוב אמנם, אך צריך לעלות על מדרגות ולחצות גשר של הולכי רגל כדי להגיע אליו. רצנו עם התרמילים הגדולים, והגענו בלי אוויר כדיוק כשהיא התחילה לעצור ברציף. מכיוון שלא היה לנו קרון כי לא היו לנו מקומות, עלינו על הקרון הראשון של המחלקה השניה.
התיישבנו על התרמילים במעבר המרווח הראשון שמצאנו, חיכינו לכרטיסן. הרכבת התחילה לנסוע וכעבור עשר דקות עבר במקום איש הביטחון שלה, (לבוש מדים וכובע אוסטראלי כמו החיילים במלחמת העולם השניה ועם רובה שנראה מהתקופה הזאת...) ושאל אותנו באנגלית טובה עם יש לנו כרטיסים. הראינו לו והסברנו שאנחנו מחכים לכרטיסן שימצא לנו מקום. השומר הבטיח להביא אותו ואכן מייד הוא הגיע ובדק והלך מייד עם אפי להראות לו. הם חזרו והסתבר שיש לנו שתי מיטות למטה בצד, לא באותו תא אלא במרחק קטן זו מזו. זה עלה עוד מאה רופיות שנכנסו לכיסו של הכרטיסן, אבל אנחנו היינו מרוצים מאוד, כי הכרטיסים היו לכל הדרך, עד ג'ודהאפור. הכרטיסן הקים שניים שישנו על המיטות האלה בלי גינונים מיותרים ואפי אמר להם שהם יכולים לשבת על הכיסאות של המיטה שלו, עד שילך לישון, ואנחנו ישבנו על הכיסאות שנוצרו מהמיטה שלי. שאר יושבי התא ישנו שינה עמוקה, ורק חלק מהם התחילו להתעורר כשהגענו, אולי בגלל הרעש והאור שהדלקנו, והתריסים של החלונות שהרמנו. הקרון היה מלוכלך מאוד, אבל השירותים היו נקיים כי בכל תחנה גדולה עולים אנשי ניקיון ומטהרים עם ליזול את השירותים ברכבת.
כך ישבנו לנו, מסתכלים בנוף, קוראים ספרים, חוזרים על חומר הלימודים מהסמינר בבודגאיה, ומעבירים את הזמן די בנעימים, למרות השכנים הרעשניים שלנו לתא, ולמרות שכל הליכה לשירותים הייתה טראומה מסויימת בשבילי. היה תא אחד של "שירותים מערביים", אבל הוא נראה מלוכלך יותר מהתאים הרגילים של הכריעה. והיו מקרים שהתאים היו סגורים במשך זמן ארוך, ומקרה אחר שבו פתחתי, ומישהו כרע בפנים ופשוט לא סגר את הדלת. הדבר הכי לא נעים היה שבקרון היו המון גברים, בחבורות, שישבו ואכלו בוטנים והשאירו את הקליפות על הריצפה, או שיחקו בקלפים או פטפטו, ואני הרגשתי די מאויימת כשהלכתי לבד דרך הקרון הארוך לשירותים, כשכל העיניים נעוצות בי. אני לא חושבת שהיו להם איזה שהן כוונות נסתרות, (בגילי? נו, באמת!) אבל הרגשתי חשופה למבטיהם החודרים, ואני עוד לא התרגלתי, אחרי תשעה חודשים בהודו שההודים נועצים עיניים בלבנים סתם כך מתוף סקרנות שלנו נראית ילדותית.
הערב ירד וסגרנו את התריסים כי נכנסה רוח קרה דרך החלונות שלא היו סגורים היטב. התארגנו לשינה והתעטפנו היטב בכל מה שהיה לנו, שלא היה הרבה בהשוואה לנוסעים האחרים שבאו עם שמיכות צמר חמות. אבל סתמנו את הסדקים של החלונות עם עיתונים ואפי עטף את רגליו בעיתונים ושקיות ניילון כדי לחמם אותן... בסופו של דבר ישנו די טוב, והתעוררנו בבוקר שוטף שמש לנוף המדברי, אם כי די ירוק עם שיחים וקקטוסים הפזורים בערבה השטוחה של ראג'אסטן. היינו צריכים להגיע לג'ודהאפור ב- 10.30, ואפי טען ששמע בלילה את הקריינית באחת התחנות, מתנצלת שהרכבת הגיע באיחור של שעה. היינו בטוחים שיש עוד המון זמן, אבל ב-8 כולם התארגנו וקיפלו את השמיכות ולקחו את התיקים והמזוודות והתחילו לצאת לתחנה. לא הבנו מה קורה ושאלנו איזה תחנה זו, ונענינו שזו ג'ודהאפור! מהר מהר ארזנו הכל, ועד שיצאנו מהקרון הכל היה ריק ורק איש הניקיון עוד עבד שם... שוב אחד מפלאיה של הודו, אבל הפעם לפחות זה פעל לטובתנו! הגענו לרג'אסטן! ועל כך בבלוג הבא...