14.12 – 15.12 נסיעה לאוידאפור ויום ראשון בה.

בסופו של דבר הנסיעה לא הייתה כל כך קשה, והמיטה הזוגית בתא מעל הכיסאות הייתה די נוחה, ואפילו לא היה קר מדי. אבל היינו חייבים להיות במיטה כבר מתחילת הנסיעה, ועוד יותר הפריע לנו, שבתא הסגור לא הספקנו להבחין בעצירות הרבות הקצרות של האוטובוס להעלאת והורדת נוסעים, ולכן לא יכולנו לרדת לשירותים. לבסוף נאלצנו לרדת ולעמוד במעבר הצפוף ולחכות לעצירה. אבל דווקא אז לא היו שום עצירות, ולבסוף נאלצנו לצעוק על הנהג עד שעצר לנו במיוחד, לא רחוק מג'ודאפור. (עוד שתי דקות מגיעים, אמר הנהג, אבל מדדנו וזה לקח עוד רבע שעה, וכשהשלפוחית מלאה זה כמו נצח...)
הגענו אפילו רבע שעה לפני הזמן, וההוכחה לכך שבכל זאת שקענו בשינה היא שהופתענו מהעצירה המוחלטת והירידה של הנוסעים שישבו על הכיסאות למטה. ירדנו מהתא והתחלנו לקפל את כל העטיפות שהתכסינו בהן בנסיעה. (תודה מיוחדת לאורלי ועודד, זוג צעיר ונחמד שפגשנו בג'איסלמר, שהזהירו אותנו מהקור בתא השינה באוטובוס!)
במושבים הקדמיים ישבו שני גרמנים צעירים, ופתאום אחד מהם התחיל לצעוק בהיסטריה: המצלמה שלי!!! והתחיל להסתובב כאריה בסוגר לאורך המעבר, לחפש בחוסר יעילות ובעצבנות, וככל שעבר הזמן והוא לא מצא את המצלמה, הצעקות והזעם שלו גברו, והוא היכה בכוח על המושבים והקירות וזה היה ממש מפחיד. רוב הנוסעים ההודים כבר ירדו ונשארו בעיקר כמה תיירים כמונו, שארזו את חפציהם בשתיקה ובעיניים מורדות, כדי לא להיתקן במבטו מזרה האימה. היה קשה להזדהות אתו מפני שהוא לא התאבל על התמונות היפות שאבדו לו, אלא בכה: מצלמת האלף יורו שלי איננה! נראה לי שהבחור פיספס את כל העניין של הודו כשהגיב כך.
ירדנו מהאוטובוס ולקחנו ריקשה למלון שבו הזמנו חדר בטלפון, ובדרך היה קר וחושך מוחלט כמו באמצע הלילה. כשהגענו למלון עלינו לגג עם התרמילים הגדולים על הגב, וצנחנו על מזרון גדול עם כריות מזרחיות שהיה שם למזלנו. שוב התכסינו והתכרבלנו אחד בשני כדי להתחמם, ונרדמנו עד שהאירה השמש בסביבות שבע וחצי.
החדר שלנו היה אמור להתפנות בבוקר, ואנחנו אכלנו ארוחת בוקר על הגג היפה המשקיף לאגם, שממנו רואים את כל העיר, הארמונות והגשרים מעל האגם. הצטרף אלינו נורווגי משונה, שנוסע בהודו ובמזרח עם מכונית הלאדה הפרטית שלו. הוא עבר דרך אירופה המזרחית והגיע לאיראן דרך תורכיה. משם הגיע לפאקיסטן, ועכשיו הוא בעצם בדרך לגואה לקראת מסיבות ראש השנה המפורסמות שלה. (הרבה תרמילאים שפגשנו נמצאים כבר בדרך ומתכוננים לצאת לשם בקרוב)
לטענתו יצא לדרך בצורה כזאת כדי להכיר אנשים, אבל באירופה המזרחית לא עצר בכלל מפני שהיה קר מאוד. באיראן לא עצר כמעט, וגם כשעצר כמובן שלא יכול היה לדבר עם האנשים בפרסית. הוא התפעל מאוד מפאקיסטן ואנשיה, שלדבריו הם נחמדים וטובים באמת, לא כמו פה בהודו שרק רוצים ממך כסף. אחרי השבועים בגואה שבהם הוא מתכונן להשתכר בלי הפסקה, הוא מתכנן לחזור לפקיסטן וללמוד את שפת האורדו המקומית כדי שיוכל לדבר עם האנשים.
שאלנו אותו האם לא רצה לעבור בישראל בדרכו, והוא אמר שלו היה עושה זאת לא היה יכול להיכנס לאיראן, ובכלל ישראל לא מעניינת אותו כי 'היא ארץ קטנה'... התירוץ הדחוק הזה העלה בי חשד שהוא פשוט אנטי ישראלי ופרו מוסלמי, ויצא למסע בעקבות המגעים שהיו לו עם מוסלמים תורכים ומרוקאים בנורווגיה.
סוף סוף החדר היה מוכן, ואז ראינו מה זה 'לקנות חתול בשק'! החדר אומנם גדול מאוד, עם מסדרון פנימי שאינו משרת שום מטרה, אבל בחדר עצמו יש רק מיטה וספסל אבן צמוד לקיר פנימי נמוך, שממנו משתרע משטח גדול מאוד, מוקף כולו בחלונות צבעוניים קטנים שאינם נפתחים, וחלון רגיל אחד באמצע. על המשטח היו מזרונים מכוסים בסדינים ושטיחים והמון כריות מזרחיות גדולות. בקיצור: מין זולה מזרחית גדולה מאוד, שצריך לעלות אליה מהספסל. אבל הדבר המדהים באמת בחדר היו השירותים. הם היו בנויים כמו שראינו בגואה: עם קירות שלא מגיעים עד התיקרה, כך שהחדר והשירותים היו מרחב אווירי אחד... על הדבר הזה שילמנו 800 רופיות, מהחדרים היקרים ביותר שהיינו בהם בהודו, אבל כנראה שזה מה שקורה כשמזמינים מקום בלי לראות אותו.
החלטנו לצאת לשוטט ולחפש מקום אחר לגור בו למחר בבוקר, למרות שבעל המלון אמר שמחר יש לו חדר זול יותר ב450 רופיות. איבדנו את האימון במלון שבו לוקחים סכום כזה על חדר שבו השירותים נמצאים מילולית "בתוכו".
התקלחנו ויצאנו לשוטט, ונתקלנו במקדש הנמצא ממש על יד המים. ראינו שם שתי צעירות מצלמות והחלטנו שהן ישראליות. התחלנו לדבר והתברר שהן בוגרות לימודי צילום ומייד התחילה שיחה מקצועית שלהן עם אפי ובכלל הן חמודות מאוד ומתכננות לצאת מראג'אסטן לאום קאראשוואר במדיה פאראדש. התרגשנו מאוד וסיפרנו להן על החוויה שלנו שם, על הטוב והרע שהיו בה. המשכנו ללכת אתן לכיוון הגשר והתחלנו ללכת עליו לצד השני של האגם, לאזור התיירותי יותר של העיר, ופתאום שמענו משיהו קורא לנו וראינו את ראיי, ידידנו הגרמני מג'איסלמר.
נפרדנו מהבנות והצטרפנו אליו לישיבה במסעדה על גדת האגם, מול הודים שהתרחצו וכיבסו את בגדיהם במים הקרים מאוד. במסעדה היו המון ישראלים, וידענו שעכשיו חזרנו למחוזות המוכרים של הנוכחות הישראלית כמו במנאלי ובהאגסו. אחרי ארוחה קלה נפרדנו מראיי שמתכוון גם הוא להמשיך בקרוב לגואה למסיבות ראש השנה, וחצינו את הגשר.
בצד השני המלונות וחנויות המזכרות והבדים שוכנים בצפיפות גדולה, ולא עבר הרבה זמן עד שראינו מלון שמכריז על עצמו כבעל מרפסת הגג הגבוהה ביותר באוידאפור, שראיי המליץ עליו. שאלנו על חדר והראו לנו חדר נחמד, עם שני חלונות גדולים ומרפסת משותפת, ובעל הבית הסכים להוריד את המחיר אם נישאר הרבה זמן.
המשכנו להסתובב וירדנו לכיוון העיר והשוק, אבל היינו די עייפים ולכן חזרנו למלון בצד השני של האגם. בדרך למלון עברנו ליד חנות קטנה וריקה, שבה ישב רק איש אחד, וצייר בקפדנות ציור מיניאטורי בסגנון הנאיבי שראינו במוזיאון בג'ודהאפור. אפי צילם אותו והוא המשיך לצייר, עטוף בשמיכת צמר כשרגליו משוכלות וחייך. ממול הייתה חנות ציורים ולידה מין מחסן פתוח, שישב בו בחור מערבי צעיר. הוא התחיל לדבר אתנו באנגלית, והמליץ על החנות והצייר, ומייד זיהינו שהוא ישראלי. שמו מאיר והוא במקור מרוסיה, אבל הגיע לארץ בגיל 10 וכבר אין לו כמעט מבטא, בוודאי שלא מבטא רוסי. בצבא שירת כקצין ביחידה הבידואית בדרום, ועכשיו הוא משוטט בהודו ומנסה להחליט מה ללמוד ומה לעשות. הבחור הצעיר בחנות הוא צייר, ומאיר לומד אצלו לצייר ואפילו גר בביתו בכפר.
הרעיון ללמוד ציור הדליק את אפי, ונכנסנו לחנות. קיבל אותנו בחיוך בחור צעיר וחביב, וסיפר לנו על משפחתו, ראג'פוטים (כת גבוהה ומכובדת בהודו) מכפר בסביבה שתמיד עסקו בציור. יש להם גם אדמות שהם מעבדים, ובדרך כלל הם ציירו רק כשלא הייתה עבודה חקלאית, ואת הציורים היו מביאים לחנויות בעיר. אבל בשלוש השנים האחרונות יש בצורת קשה בראג'סטן, והם עזבו את החקלאות ומציירים ומחזיקים תלמידים שהם בעצם שוליות.
הוקאמ-סינג, בן 24 ולומד כבר 15 שנה, אבל עכשיו הוא כבר מצייר תמונות מסובכות בזמן קצר יחסית. בשנתיים הראשונות של הלימודים רק כתש את הצבעים, שכולם עשויים מחומרים טבעיים, והזהב והכסף שרואים בתמונות עשויים מעלי זהב וכסף. ככל שהתמונה מלאה בפרטים קטנים ומדוייקים וקטנה יותר, היא יקרה יותר, ולמעשה המחיר נקבע לפי מספר הימים שעבדו עליה. התלמידים גרים אצל המאסטר, אביו של הוקאמסינג, ועובדים כל היום ב'סטודיו' שליד החנות.
הוקאמסינג סיפר שהוא הבן הבכור, אביו עבר כבר שני ארועים מוחיים ויצא מהם בשלום, והוא עצמו מתכונן להתחתן בעוד שנתיים, וחוסך כסף לחתונה. הוא הושיב אותנו כדי שנבחר תמונות, ובחרנו שתי תמונות כמתנות, ותמונה אחת לנו כמזכרת מהודו. הבחור באמת בעל קסם אישי, ואפי החליט לנסות לבוא ולצייר קצת אצלו.
כשיצאנו ראינו את מאיר, הבחור הישראלי יושב ומדבר עם בחורה שפגשנו באוטובוס מג'איסלמר, שסיפרה שבנסיעה לא ראתה אותנו חוזרים מההפסקה הגדולה בג'ודהאפור, ודאגה שאולי שכחו אותנו למטה. אמרנו לה שלמעשה חזרנו מוקדם, וסגרנו את התא הרבה לפני שהאוטובוס יצא לדרך. התברר שהיא אמריקאית ממוצא קוריאני, אך כמו היהודים האמריקאים, הקוריאנית שלה חלשה מאוד והיא מתביישת לדבר עם קוריאנים אמיתיים, ולכן לא דיברה עם הבחור הקוריאני שנסע אתנו גם הוא באוטובוס. שוחחנו קצת על ישראל ועל הודו, וההבדלים בין התרבות שלה והתרבות המערבית, והיה מעניין לשמוע את התובנות שלה, דווקא בגלל הרקע המזרחי שלה מהבית.
היינו כבר די עייפים ולכן חזרנו למלון בתקווה לעבור למחרת למלון הנחמד והנוח.