11.12 – 14.12 ג'איסלמאר

האוטובוס יצא בזמן והיה די נוח, והדרך הפתיעה לטובה בתקינות שלה יחסית לדרכים אחרות שנסענו עליהן בהודו. אבל כל הדרך עלו וירדו נוסעים ועמדו במעברים, שזה אומר לפעמים כמעט בין המושבים, כך שלא הייתה תחושה של אוטובוס דה-לוקס...
אבל הראג'סטאנים נחמדים, ונהנינו מהמראה של הנשים עם הסארים הצבעוניים והגברים על הטורבנים הצבעוניים לא פחות על רקע המדבר שרובו שומם, ורק כפרים קטנים בודדים, עצים הדומים לאשלים, שיחים נמוכים וקקטוסים משבצים את הנוף השטוח והחום.
בזמן שאכלנו על הגג בערב הקודם ניגש אלינו בחור, הציג את עצמו כחבר של בעלי המלון והציע לנו לגור במלון שלו בג'אסלמאר, והסביר שזה מלון יפה וטוב כמו זה שאנחנו גרים בו, אבל הוא חדש לגמרי ולכן לא כתוב עליו במדריך, ואמר שיהיה לנו חדר גדול מאוד (נוכל לשחק שם קריקט...) במחיר זול מאוד. אמרנו שאנחנו מוכנים לראות את החדר ואם ימצא חן בעינינו נשמח לגור בו. לכן כשירדנו מהאוטובוס שמחנו שהוא בא לקחת אותנו בריקשה, מפני שהאוטובוס התמלא באנשי מלונות עם כרטיסי ביקור שהציעו את מרכולתם בתקיפות לתיירים המעטים שהיו בו, עוד לפני שהגענו לתחנה הסופית!
הבחור, מצרי שמו, הגיע ולקח אותנו למלון שהתגלה כמקום ישן ולא נקי, והחדר הוא מין קופסא קטנה עם חלון של בית סוהר שממנו נשקף קיר... התרגזנו והיינו מתוסכלים משום שלא טרחנו אפילו לבדוק אלטרנטיבות במדריך, ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל לחפש מחדש. אבל מהר מאוד מצאנו מלון נחמד שמופיע במדריך, Residency שמו, קרוב למלון של מצרי. המלון היה בסגנון ההאוואלי שבו היינו בג'ודהאפור. החדר היה בלי חלון ורק דלת לחדר שהוא מין ארובה המכוסה בפסי מתכת ועוברת לאורך כל הקומות. אבל למחרת הית אמור להתפנות החדר היפה שלו עם מרפסת לרחוב.
באותו יום לא עשינו הרבה מפני שהכתף שלי כאבה והחלטתי לשכב ולא לזוז כמה שאני יכולה כדי להיפטר מהמטרד הזה. אבל לאפי הייתה הרפתקאה קטנה, כשיצא לשוטט ליד החומה הארוכה של המבצר. למעשה החומה בנויה כך שמתחת לחומה הגבוהה יש חומה נמוכה יותר וביניהן מתפתל שביל צר שאפי התחיל ללכת לאורכו ושם לב שמשום מה אף אחד לא הולך שם. כשהגיע למבוי סתום הבין – אך אז התעצל ללכת את כל הדרך הארוכה בחזרה. הוא טיפס על גג של חנות מזכרות שהיה מתחת לשביל, ואז ראה שהוא גבוה מאוד מעל הרחוב ואינו יכול לרדת. למזלו עבר שם תייר ספרדי, די בריון, והוא הציע את כתפיו החסונות כתמיכה בירידה למטה. אפי ירד בזהירות תלוי על הקיר התלול, עד שעמד על כתפיו ומשם, ירד, שוב בזהירות, לאדמת הרחוב. אני שמחה שלא הייתי שם, ולא הייתי צריכה להתנסות בכך, מפני שלי יש פחד גבהים די רציני ולא הייתי עומדת בזה.
למחרת קמנו בבוקר ואכלנו ארוחת בוקר על הגג של המלון, שלא היה מרשים כמו זה בג'ודהאפור, אבל ראו ממנו את המבצר והעיר. בחור בסביבות גיל הארבעים הגיע לגג והתחיל לדבר עברית במבטא זר, שנשמע לנו צרפתי. שאלנו אותו מאיפה הוא והתברר ששמו ראיי, והוא כומר לותרני גרמני, שנוסע כבר שנתיים במזרח בחיפוש אחרי תשובות לשאלות רוחניות המציקות לו. הוא למד עברית ותנך במכללה לכמרים, ולמד בירושלים באולפן עציון ואף היה בקיבוץ וטייל בארץ.
התחילה שיחה נעימה ורצינית, אנחנו סיפרנו לו על הלימודים שלנו פה ועל מה שהודו עשתה לנו, והוא סיפר איך אי הנחת שלו אינה פוסקת למרות שכבר למד והיה במנזרים בודהיסטים בוויאטנם ובהודו והיה גם אצל גורואים הינדים שונים. היה מעניין לשמוע איך הוא רואה את ההודים ואת הישראלים שהוא פוגש כל הזמן בטיול שלו. זה היה בדיוק אחרי שאפי האיר את עיני, בהסבר שהוא מצא אצל קרישנמורטי, להתנהגות הלא ראציונלית והמוזרה בעיני המערביים של ההודים.
קרישנמורטי אמר, שבמשך אלפי שנים ההודים החשיבו והאדירו רק את הרוחניות, והאגו שלהם אינו מפותח, ולכן לא חשובים להם דברים כמו נוחיות והיגייאנה. וכך הזניחו את החומריות ואת כל מה שקשור אליה. לכן ברכבת למשל, כשהם שוכבים על המושב האמצעי ביום, ומאלצים את היושבים על מושב התחתון לשבת באי נוחות על קצה המושב בראשים מורכנים כדי לא להיפגע מהמושב שמעליהם, זו אינה אגואיסטיות, ולכן אף אחד לא כועס ולא מעיר להם, זה משהו שקורה, כי זה ששוכב באמצע מרגיש רצון לשכב, והנוחיות ממילא אינה דבר חשוב בכלל, ומחר אולי לי יהיה חשק לשכב באמצע, אז למה לעשות מזה עניין? וכשהם מתכווצים ויושבים חמישה אנשים על ריקשה קטנה זה לא מפריע להם כי זה לא חשוב איך נוסעים. ולכן הם לא מתקדמים ולא מתפתחים ולא מצליחים להחזיק כמו שצריך את מה שכבר יש להם. זה מסביר מדוע הבתים, הכבישים, מערכת החשמל והמים האינטרנט, וכל מה שדורש החזקה ושמירה על פרטים נראה כמו שהוא נראה בהודו.
אבל זה לא מסביר מדוע הם מתעללים באנגלית ומבטאים אותה בעקשנות בדרכם שלהם, אף על פי שחלק מהם פוגש יום יום תיירים המדברים נכון. זה לא מסביר מדוע הילדים לא מנצלים את ערוצי הטלוויזיה בכבלים ולא לומדים מהם לדבר נכון, זה לא מסביר מדוע הם מנסים להיות נחמדים ולרצות אותך בכל מחיר, גם אם זה אומר לשקר ולהיתפס אחר כך בשקר, ואז להיות עצובים ומסכנים וקטופים, זה לא מסביר מדוע הרבה אנשים שעוסקים בתיירות הופכים לחמדנים בצורה בלתי סבירה, שלא ייתכן שרוב התיירים לא ירגישו בה בדרך כלשהי. יש משהו ילדותי וחשיבה לטווח קצר המאפיין רבים מההודים שאנחנו פוגשים פה, ואת זה לא ניתן להסביר באלפי שנות התרכזות ברוחניות ובמופשט.
החדר המיוחד, שאפילו הלונלי פלנט מציין, באמת היה יפה ומקושט בכל העיטורים והצבעים האופיינים לארכיטקטורה והאמנות הראג'אסטנית. אפשר היה לשבת בו ולהשקיף על הרחוב מבעד לחלון הגדול שהיה למעשה כמו מרפסת. ברחוב היו הרבה בתים יפים עם עיטורי אבן עדינים כמו שאפשר לראות בהרבה מאוד מקומות בעיר.
אבל ג'איסלאמאר די אכזבה אותנו: המבצר מכיל בתי מלון ומסעדות או חנויות מזכרות, ורק שלושה מקדשים עתיקים ויפים מאוד של ג'אינה היו שווים ביקור. שני ארמונות מהארג'ה לשעבר, מטופחים ויפים מאוד השלימו את התמונה, ושאר העיר מתויירת ומלאה בחנויות ודוכני מזכרות וקישקושים לתיירים. לא מצאנו מקום ממש טוב לאכול, ואחרי יומיים של שיטוטים וקנייה מוצלחת אחת של כיסוי מיטה חמוד, החלטנו לנסוע לאוידאפור, באוטובוס שיוצא ב-3.30 אחרי הצהריים ומגיע ב-5 בבוקר. הזמנו מיטת סליפר כפולה, והכנו את כל הבגדים החמים והציפיות המעטים שיש לנו כדי לא לקפוא בקור של הלילה בנסיעה.