16.12 – 17.12 אוידאפור, מלון מינרווה

קמנו מוקדם כדי להספיק לארוז ולצאת לפני 10, ואני הייתי אחרי לילה קשה עם כאבי בטן והצטננות וכאבים בכל הגוף. אבל לא הייתה ברירה וחשבנו ששם אוכל לנוח בחדר הנעים מול החלונות והשמש המחממת הנכנסת דרכם.
כשהגענו למלון קיבל אותנו ילד כבן 10, שחיכה לנו ומייד הביא מפתח לחדר שלנו. אנחנו חשבנו שאולי הוא רוצה להראות לנו עוד חדרים כמו שהבטיח בעל המלון יום קודם. ואכן הוא הראה לנו חדר אחר, אבל הכריז שזה החדר שלנו. היה בחדר רק חלון אחד, והוא היה פחות נחמד מזה שראינו יום קודם. למעשה הוא לא היה כל כך גרוע, אבל הרגשנו מרומים, ודרשנו לראות את בעל הבית שדיבר אתנו. הושיבו אותנו על כיסא וכורסא במרפסת וחיכינו לו.
כשהגיע היה מלא חיוכים מתנצלים, והחל בסיפור קורע לב, איך העובד הטיפש שלו הכניס אתמול בלילה מישהו לחדר שלנו, כשהוא חזר בלילה לישון בכפר שלו. ממש רתחנו, כי נתנו לו כסף ולא ביקשנו קבלה. היינו כל כך מחוממים שדרשנו בחוסר הגיון מוחלט, (כן, גם לנו זה קורה. או שהתנהגות לא הגיונית היא מדבקת?) שיוציא את מי שנמצא בחדר שלנו, ויעביר אותו לחדר שהקצה לנו.
אחרי גיחה קצרה לחדר, הוא חזר וסיפר שהאישה ישנה והבעל יצא, והזמין אותנו לחכות. פתאום הבנו: הוא פשוט נתן למישהו את החדר כדי לא להפסיד את הלילה הזה, וחשב שאנחנו נסתפק בחדר אחר. והאנשים בחדר לא יעברו לשום חדר אחר, כיוון שלא אמרו להם שזה רק ללילה אחד. הסברנו לו שהוא סתם מושיב אותנו ושום דבר לא יקרה, והוא הפסיד עכשיו לקוחות שהתכוונו להישאר הרבה מאוד זמן, רק כדי להרוויח לילה אחד.
עכשיו אני מבינה שכל העניין לא היה מובן לו כלל. למה החדר השני לא היה מספיק טוב? מה חשוב מה יקרה בעוד שבוע? הלילה היה לו מי שימלא את החדר וזה העיקר, והשאר – הזמן יגיד...
ירדנו לרחוב ויצאנו לחפש מקום אחר, והשארנו את התרמילים במלון תוך דרישה שהם גם ישלמו על העברתם למלון שנמצא. שאלנו ברחוב והתחלנו לראות מלונות שונים, כולם דומים – חדרים די קטנים, די חשוכים, אין נוף או שהנוף הוא חצר פנימית, או שהמחיר מופרז כי תמיד כדאי לנסות: אולי הלבנים האלה ירדו זה עתה מהמטוס בדלהי? בחורה ישראלית די מבוגרת שמעה אותנו מדברים ברחוב והזמינה אותנו למלון שהיא גרה בו, מלון מינרווה, שמנהלת אותו בחורה ישראלית שהיא חברה של בעל המלון. שם מצאנו את המנוחה והנחלה: חדר לא גדול אבל נעים, חלון לנוף האגם, ממנו אנחנו רואים את החדר ה'מפואר' במלון שבו ישנו בלילה הראשון, שירותים נורמליים ואנשים אדיבים ומחייכים.
העברנו את הדברים ומייד נכנסתי למיטה, אחוזת צמרמורת נוראה ועטופה בשמיכה חמה, עם אקאמול צינון ג'ל. אפי עלה לאכול על הגג הנפלא, ויצא לצייר אצל הצייר הנחמד שפגשנו בצד השני של הגשר יום קודם.
כעבור כמה שעות התאוששתי, ועליתי לגג להתחמם ולאכול משהו. פגשתי שם בחורה נחמדה בסביבות גילי בשם דינה, שמטיילת פעם שניה בהודו, אחרי שטיילה עם הבת שלה לפני כמה שנים. היא יצאה רק לראג'סטן לשלושה שבועות, והחליטה לקצר את הטיול. בינתיים הגיע אפי מהשיעור, ישב אתנו, והכרתי עוד אישה מקסימה בשם דליה, שישבה אתו וציירה בסדנה. דליה מטיילת עם הבת שלה, שירי, שזהו הטיול השני שלה בהודו, והן באו רק לשבועיים מפני ששירי לומדת רפואה סינית עכשיו.
התחילה שיחה נעימה והצטרפה אלינו גם אבישג, חברתו של בעל המלון. אבישג נמצאת כאן כבר ארבעה חודשים ומרגישה לגמרי בבית. בישראל למדה אנימציה אך לא עסקה בה בצורה מקצועית כעבודה, ומאז שהיא כאן לא הזדמן לה לצייר או ליצור משהו בגלל האווירה הנינוחה והבטלנית קצת, לדבריה. אבל המלון מפגיש אותה עם המון אנשים מעניינים שנפתחים בפניה, וזה מעניין ומלמד לא פחות מהרבה דברים אחרים בחיים.
באותו יום ירדנו קצת לשוטט ברחובות לכיוון העיר ההודית עצמה, אך לא הגענו רחוק כי עדיין לא הרגשתי טוב ונזלתי כמו צינור שהתפוצץ. בערב התאספו על הגג כמה חברה ישראלים, שחלקם דתיים, ביוזמה של זוג צעיר וחמוד מקיבוץ לביא, ועשו קידוש. אני פחדתי לעלות למעלה כי הייתי רטובה מהמקלחת, ואפי שקע בניסיונות כושלים להעלות תמונות לאינטרנט.
למחרת ביקרנו בארמון של המהאראג'ה המקומי, שהוא כמובן מוזיאון עם דמי כניסה, ודי נהנינו, אבל הרגשנו שאנחנו על קצה גבול יכולת העיכול של ארמונות נוספים... ראינו גם את המקדש המקומי הגדול והוא באמת יפה ושונה מהרבה מקדשים הינדים שראינו עד כה: נקי, שקט, נשים זקנות יושבות על המדרגות בכניסה ושרות בדבקות מזמורים, והמון המון פסלים בסגנון קאג'וראו אבל פשוטים וסכמתיים יותר וכמובן הרבה פחות אירוטיים.
הרגשת ה'ראינו כבר' עוררה בי רעיון: למה שלא נוותר על הנסיעה לפושקאר, שלדברי אחד התרמילאים שאהב אותה מאוד, היא פשוט רחוב ארוך אחד, שכולו חנויות ומסעדות שאנשיהן כל הזמן מטרידים אותך שתקנה או תאכל. וכך אפשר גם לא לנסוע לג'איפור, שהיא לדברי כל מי שפגשנו, עיר גדולה, מלוכלכת, ומעייפת מאוד, ויש בה רק עוד ארמון כמו אלה שכבר ראינו. עיבדתי את הרעיון הזה בראש, בזמן שאפי הלך שוב לצייר ואני ניסיתי לנוח, ולבסוף עליתי על הגג לאכול. חשבתי שנוכל להישאר במלון הנחמד הזה עד הנסיעה הישירה לדלהי, ושם לבלות את היומיים האחרונים בהודו בקניות של דברים רציניים יותר ולא דווקא מזכרות הודיות.
כשאפי חזר מהשיעור נלהב כולו מהתוצאות, הוא הסכים לרעיון וזה עשה לי מצב רוח טוב, מפני שעדיין הייתי מצוננת מאוד וחשבתי שעוד שתי נסיעות והתמקמויות, לא יועילו לבריאותי.

ישבנו עם דליה ושירי, והזמנו אתן להצטרף להליכה לעיר לחנויות הטובות באזור המרכזי באמת, שעליהן המליצה אבישג. בעצם רצינו לבדוק קניית משקפיים חדשים לשנינו, וגם דליה חשבה להחליף את משקפי הקריאה שלה. בכלל, רצינו לראות בגדים ומתנות שכולנו צריכים לקנות למשפחה. התחלנו ללכת לכיוון ועצרנו מדי פעם, לראות משהו מעניין ולצלם. הגענו לחנות אופטיקה שנראתה די גדולה ומודרנית, והבעלים נשמע מקצועי והקדיש לנו הרבה זמן. דליה אפילו עשתה בדיקה ומצאה שהיא גם לא רואה מרחוק במספר קטן מאוד. אבל פתאום נכנסו כמה הודים וסימנו לו, והוא עזב אותנו בלי להתנצל והתחיל לטפל בהם. ישבנו על הספסל וחיכינו, כי היינו בטוחים שזה משהו קטן שהוא לא יכול לדחות. אבל הזמן עבר, והיה ברור שההודים מתכוננים לבדוק עוד הרבה מסגרות או משקפי שמש. ולכן פשוט יצאנו מהחנות בלי לומר דבר, וגם הוא לא התייחס אלינו בכלל. גם זה משהו מיוחד להודים כנותני שירות וכאנשי עסקים: יכול להיות שאם היה מבקש מההודים שיחזרו מאוחר יותר, או מוצא מישהו שיטפל בהם במקביל, היינו קונים לעצמנו שני זוגות משקפים מולטיפוקול עם צבעים מתחלפים מאוד יקרים במונחים הודיים וזולים במונחים ישראליים, ודליה הייתה קונה משקפי קריאה עם מסגרת יקרה במונחים הודיים – אבל הוא ראה את ההודים שנכנסו לקנות משקפי שמש, ופשוט לא חשב קדימה ולא עשה חשבון של שתי העיסקות הצפויות, ולא העמיד אותן זו מול זו, ולכן הפסיד.
המשכנו ומצאנו עוד שתי חנויות אופטיקה, אבל אחת לא התאימה בכלל, ואחת הייתה מאוד טובה ומשוכללת. אבל המסרים של האופטיקאים לגבי העדשות היו סותרים, וחשבתי שאנחנו כבר עייפים מדי בכדי להחליט על קנייה כזאת גדולה ולעשות בדיקת ראייה בוודאי שלא טוב כשעייפים.
חזרנו למלון ואכלנו עם דליה ושירי, ופתאום ראינו את האמריקאית/קוריאנית שנסעה אתנו באוטובוס מג'איסלמר, ואחר כך פגשנו אותה אצל הצייר שאפי לומד אצלו. היא סיפרה לנו שהיא יוצאת למחרת באוטובוס המקומי, עם מאיר הבחור הישראלי שלומד ציור, לעיר במרחק שלוש שעות נסיעה, שבה יש מקדש ג'איינה שהוא היפה והגדול ביותר בהודו. שירי ודליה נדלקו מייד, וגם ציון, בחור מבוגר שמטייל פה לבדו והצטרף אלינו לשולחן, רצה לנסוע. קבענו להיפגש בבוקר ליד המקדש הגדול ולקחת ריקשות לתחנת האוטובוסים.