בוקר די מעונן אחרי יום שרובו מעונן וגשום בלווית סופת רעמים וברקים, בניגוד לבקרים שאחרי סערה עד עכשיו, שהיו בהירים וצחים. הפסקת חשמל נוספת, אחרי שאתמול כמעט כל היום לא היה חשמל, ואכלנו במסעדה מוארת רק באור נרות, ברחוב חשוך, מלבד אורות בתי קפה אינטרנט שרק להם יש גנרטור.
אני יושבת על המרפסת ומנצלת את הזמן עד השיעור בספריה, לתיאור יום ההולדת של הדלאי לאמה. לא היינו יודעים על כך לולא היינו יום קודם בשיעור בספריה. בסוף השיעור אמרה המתרגמת שמחר לא יהיו לימודים בגלל הטקס לכבוד "his holiness" במקדש, ושהוד קדושתו יהיה במקדש ב-8 אבל הגאשה בטוח שכולם רוצים להיות שם בזמן וממליץ לבוא כבר ב06 בבוקר...
ב-7.15 הגענו למקדש ונעמדנו בסוף שתי שורות ארוכות של נשים וגברים שהופרדו לשם הבדיקה הבטחונית. (הטיבטים לא מפרידים בין נשים וגברים בטקסים וגם הנזירים יושבים ומתפללים יחד עם הנזירות) אפי לא האמין שהתור הזה הוא רק לכניסה, ויצא לבדוק. למזלנו פגש תייר שחזר מתחילת התור כי הייתה לו מצלמה, ולא נותנים להכניס אותה. אמנם אנחנו גרים קרוב למקדש, אבל העלייה תלולה מאוד ולא כל כך התחשק לנו לחזור, ואפי נזכר שהנזירה שמלמדת אותו אחרי הצהריים גרה בתוך המתחם, ממש בכניסה. הוא נכנס אליה והשאיר אצלה את המצלמה ואנחנו המשכנו לעמוד. התור של הגברים התקדם יתר מהר מפני שאנשי הביטחון בדקו בעצמם את הגברים ואילו הנשים נבדקו על ידי בודקות מיוחדות, לבושות במדי פונג'אבי אפורים, והן היו כנראה איטיות יותר. הבדיקה הבטחונית קפדנית ביותר, אסור להכניס מצלמות או טלפון סלולרי, את נגן ה MP3 בדקו מכל הצדדים, הדליקו וכיבו, אבל בסכין היפני שהיה גלוי לגמרי התבוננו, והעבירו כמו כלום...
המשטחים הצמודים למקדש היו מלאים לגמרי, והחלטנו לעלות במדרגות לכיוון הרחבה שמחוץ למקדש. אך הכל היה חסום ומלא אנשים, שאמנם לא דחפו ממש אבל לחצו בכיוון... איכשהו התקדמנו, לחוצים בתוך ההמון, עד שראינו את הרחבה – כולה מלאה בצפיפות באנשים, יושבים על הריצפה ומחכים.
כל הזמן נשמעו ברמקול תרועות הבאס של החצוצרות הארוכות, ודקלום פסוקים בקול באס עמוק. נאלצנו קצת להידחף בעדינות כמו שראינו את האחרים עושים ויצאנו אל הרחבה ומצאנו חלל קטן בין האנשים היושבים על הריצפה, שלתוכו נדחקנו בשיכול רגלים.
מסביבנו ישבו משפחות עם ילדים קטנים וגדולים, הנשים בתלבושת המסורתית של שמלה עוטפת חולצה מבריקה וסינור פסים צבעוני, והגברים לבושים חגיגי וחלקם אפילו עם ג'קטים, (זה נראה כבגד שלבשו לחתונה ומאז לא לבשו אותו) בחורים ובחורות צעירים לבושים במיטב האופנה המערבית הצעירה, ועל מושבי הבטון שלידינו ישבו בעיקר הזקנים והזקנות, אוחזים בשרשת התפילה ומלמלים פסוקים.
על העמודים שממול הרחבה היה תלוי מסך ועליו הוקרן מה שהתרחש בתוך המקדש, אך הצילומים לא היו ברורים.
לקראת השעה 8 ניכרה דריכות והתרגשות, ובאמת ראינו על המסך, מישהו עולה לשבת על דוכן מוגבה, ואנשים רוכנים אליו מושיטים לו צעיפים לבנים ומנפנפים במין נסים צבעוניים. הטקס נמשך והפסוקים הפכו להיות ידועים יותר כנראה מפני שכל הקהל, כולל הצעירים הצטרף לדקלום. על המסך נראתה חבורה שלמה של נזירים לבושים צהוב ומצנפות צהובות שרצו ממקום למקום עם מצילתיים ונסים צבעוניים, ואפי הסביר שהם מגרשים את השדים.
דקלום הפסוקים נמשך במין שירה-דיבור, ועל המסך נראו המדקלמים והדלאי לאמה יושב, מעיין בספר התפילות ומתנדנד. עברה שעה, עברו שעתיים, והקהל היה כבר פחות דרוך וקשוב, ונשמעו פטפוטים עליזים בין הצעירים, הורים לקחו את הילדים והתינוקות לשירותים, אנשים הלכו לקנו חטיפים והביאו למשפחה ולחברים, והכל היה רגוע ולא מכופתר ורשמי. אבל אנחנו לא רגילים לשבת כל כך הרבה זמן על הריצפה ברגלים מקופלות, (אמנם בכל פעם בדרך אחרת, אבל בכל זאת מקופלות...) וכיוון שאף אחד סביבנו לא ידע אנגלית כדי להסביר מה צפוי בהמשך, החלטנו לקום וללכת הבייתה.
בדרך החוצה אפי נכנס לנזירה לקחת את המצלמה, והיא אמרה לו שבדרך כלל הטקס נגמר 10.30 – 11.00, ואז הדלאי לאמה עובר בתוך הקהל באמצע הרחבה בחוץ. לכן החלטנו להישאר והלכנו לשירותים הנקיים ליד המקדש, אכלנו מומואים (מין קרפלך מאודים ממולאים בירקות טעימים) ברחוב שמחוץ למקדש, ואז חזרנו לרחבה, הפעם ליד המעבר שבו צפוי הדלאי לאמה ללכת.
בינתיים נפסקו הדיקלומים והדלאי לאמה דיבר, ביקשנו צעיר שעמד לידינו לתרגם, אך הצליח לעשות זאת רק בתחילת הנאום שנמשך כעשרים דקות. הדלאי לאמה אמר שהוא מודה על הברכות, והוא מאמין שאם נאמרו באמת בכנות יתגשמו. הוא ציין שהוא חי יותר מקודמיו – שנפטרו בגיל שישים ושישים וחמש. את המשך הנאום הצעיר הפסיק לתרגם, וכנראה שזה הפך להיות קשה מדי. כולם הקשיבו בדריכות ואנחנו מצאנו מקלט בצל, לקראת היציאה הצפויה שלו.
ואז אנשי הביטחון ביקשו מהאנשים שישבו במעבר לזוז הצידה ולפנות מקום, והושיבו את אלה שנשארו בשורות הראשונות, כולל אפי. אני עמדתי קצת מאחור כי היה לי קשה לשבת אחרי הישיבה הארוכה. בתחילה יצאו נושאי המנחות שעלו קודם במדרגות עם שקים וקופסאות מכוסים בבדים צבעוניים מבריקים והם עצמם לבושים בחלוקים המסורתיים החגיגיים האפורים והשחורים אבל עם תוויות פלסטיק מודרניות עם השמות והתפקידים כמו בכנסים מדעיים... אחריהם יצאה שורת הנזירים הלבושים צהוב וחבושים במצנפות הצהובות עם הנסים הצבעוניים על מקלות ארוכים בידיהם. למרות השמירה על כללי הטקס המסורתי לא הייתה אוירה רשמית והנזירים גם הם נראו מאוד נינוחים ואפילו לא ניסו להקפיד על שורה ישרה.
אחריהם צעדו כמה נזירים שאחד מהם החזיק מין מחתה ממתכת שממנה עלה עשן ושניים תקעו בחצוצרות הקצרות והשאר הקיפו את העשן. (גם הם כנראה גירשו את הרוחות והשדים לפי המסורת הטיבטית האלילית ששרידים ממנה עדיין קיימים בבודהיזם שלהם) וכמה לאמות זקנים ומכובדים מלווים בנזירים ובאנשי מנהל לבושים בחלוקים האפורים- שחורים.
ואז, אחרי רווח די גדול שבו לא הלך איש, נראה איש גדול ומגושם במקצת, מהלך במין נידנוד מצד לצד, לבוש בבגדי נזיר רגילים ושרשרת תפילות בידו, מחייך ומושיט ידיים לצדדים ומסתכל בהנאה ושמחה אל האנשים שישבו על הריצפה או עמדו מאחוריהם, כולם מטים את ראשם בקידה ומצמידים את ידיהם אל החזה. הוא פשוט קרן כולו מחום אנושי ובלט בחוסר מודעות מוחלט לעצמו. הוא היה כל כך לא הדלאי לאמה, המלך והמנהיג הרוחני הנערץ על עמו ועל המוני אנשים בעולם כולו! כל כך לא האיש שנפגש עם שועי עולם ונמצא בכותרות כבר שנים, כל כך אדם מלא אהבה ואור! זה היה פשוט מדהים! אבל זה עוד לא הכל. כשעבר ליד אפי חייך אליו והניד את ראשו, כאילו הראש הלבן עטור הזקן עם הפנים האדומות שהופיע פתאום בין כל הפרצופים הטיבטיים הפתיע אותו וגרם לו שמחה. הוא המשיך ללכת ורק העורף עם קפלי השומן, וההליכה המתנדנדת עם חרוזי התפילה ביד אחת והיד השניה מושטת לקהל, נראו מאחור. אחריו הלכו עוד לאמות מכובדים מאוד שהקהל קד להם בכבוד והושיט את הכפות הצמודות שוב אל הראש והחזה. ואז עוד אנשי מנהל ומכובדים לבושים בחלוקים המסורתיים, ונשים שנראו אריסטוקרטיות למרות הלבוש המסורתי הצנוע שלהן.
כל התהלוכה נכנסה לארמון שנמצא ממש בקצה הרחבה, עם שער מתכת גדול צבוע לבן, ומאחוריו בניין רגיל ולא מרשים במיוחד. בשום פנים לא הייתי חושדת שזה ארמון הדלאי לאמה, אף על פי שבתמונות מלאהסה הארמון המקורי גדול ומפואר.
הטקס נגמר וכולם, לפחות עשרת אלפים איש, יצאו בסדר מופתי לאט לאט מן המקדש והתפזרו. עכשיו אני מבינה את הקסם של האיש הזה, ואולי זה גם הסוד של העם הטיבטי כולו. לא ברור לי מי משפיע על מי – העם על המנהיג או להפך, או שזו מזיגה של שניהם, אבל הפשטות, חוסר המודעות לחשיבות העצמית וחוסר הרשמיות, החום האנושי והאהבה לבני אדם הם שהופכים את הטיבטים לאהובים כל כך.נכון שקרה לנו שפגשנו טיבטי לא נחמד, או רשמי וקר, אבל זה היה נדיר מאוד – ואנחנו היינו במחיצת טיבטים חודש וחצי בדרג'ילינג ובסיקים ובמיוחד פה, כבר קרוב לחודש. כך שאפשר לומר די בביטחון שאלה תכונות מאפיינות את רובם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה