נסענו ביום ראשון בבוקר קודם כל לדהארמסאלה, שם עלינו על אוטובוס לפאנט'אקוט. הנסיעה הייתה די נעימה, מפני שרוב הדרך עוברת באזור הררי, עם נוף יפה ורוח נעימה שמקלה על החום. גם הצפיפות לא הייתה גדולה רוב הזמן, ורק לקראת הסוף, כשהתקרבנו לפנט'אקוט והיינו כבר במישור המאוכלס בצפיפות, אנשים עמדו בכל מקום אפשרי, כולל בחוץ. ובין הכיסאות של היושבים... (לא במעבר, ממש בין הכיסאות!) בפנט'אקוט הגענו לתחנת הרכבת בריקשה, ומיד מצאנו את הרכבת שלנו עומדת לצאת בעוד כמה דקות. בקושי הספקנו ללכת לשירותים... ולא מצאנו שום דבר סביר לאכול. הרכבת הייתה צפופה מההתחלה, אנשים נדחפו שישה או שבעה על ספסל של ארבעה, והרגשנו שאנחנו בפונג'אב, ארץ הסיקים, כשבעלי טרבון צבעוני שכורכים את שערם הארוך בתוכו מתרבים והולכים. (כמובן שהכוונה לסיקים, עם ממוצא דומה לזה של ההודים, שבתרבותו יש סממנים מהתרבות ההינדית והמוסלמית ולא לסיקימיים, אנשי ההרים ממדינת סיקים בצפון מזרח הודו) הגברים רובם גדולים מאוד, גבוהים ורחבים, ויחד עם הזקן והטרבון נוצר מראה מרשים ואפילו מפחיד קצת.
ישב מולנו בחור צעיר שכמובן שאל מאיפה אנחנו, והחל לדבר אתנו באריכות. הוא לומד באוניברסיטה באמריצר תרבות פוג'אבית ואנגלית, שאותה רצה מאוד לתרגל בשיחה אתנו. משפחתו מעורבת: אמו סיקית ואביו הינדי ולכן הוא נראה הינדי – כלומר אין לו זקן ושיער מוחבא בטרבון. הוא גם לומד לנגן בכלים המסורתיים של הסיקים: הארמוניקה, סיטאר וטאבלה (תוף קטן שמתופפים עליו באצבעות) אצל מאסטר גדול, שרצה שנפגוש אותו, אך לא היה לנו זמן, לצערנו. הוא גר עם הוריו ואחיו (שנים – אחות ואח) ושני סביו ודודיו וכולם באותו בית. דיברנו קצת על הלימודים והוא סיפר שהוא רוצה לנסוע לחוץ לארץ ולעבוד שם. כשהגענו לאמריצר הציע לנו ללוות אותנו לגסטהאוז שבחרנו כי הוא גר קרוב. הוא התמקח עם נהג הריקשה והדריך אותנו לא לשלם יותר מ-15 רופיות כשנחזור למחרת לרכבת. נפרדנו בידידות ועלינו לגסטהואז להתקלח ולאכול לפני שאנחנו מתחילים בסיור.
אמריצר אכן חמה מאוד, כמו שהזהירו אותנו, אבל לא יותר ממה שאני זוכרת בעין גדי או באילת או בירדן בקיץ, מלבד הלחות שהופכת את השהות בה בתקופה זו של השנה לקשה מאוד.
העיר נראית כמו כל עיר הודית רגילה, רק קצת יותר נקייה ומסודרת, עם כיכרות לתנועה המסודרת יחסית, ורמזורים שפועלים והנהגים גם נשמעים להם. מרחוק ראינו את הכיפות הזהובות של המקדש, וממש ליד הכניסה, עצר אותנו מישהו ושאל אם אנחנו רוצים לנסוע לגבול. מאחר שכולם המליצו על כך נענענו בראשנו ושילמנו מראש למקומות בג'יפ שיוצא בחמש.
השעה הייתה אחרי ארבע, ולא רצינו לוותר על סיבוב קצר במקדש, מפני שחששנו שנחזור מן הגבול עייפים וסחוטים. נכנסנו ונדהמנו מיד מהסדר והניקיון המופתיים. לא ראינו את המלתחה בצד, ופסענו נינוחות מעל תעלת מים שכולם טבלו את הרגלים בתוכה, ומיד כייונו אותנו עובדי המקום, לבושים בחלוקים צבעוניים ושבריות בחגורתם באדיבות אך בתקיפות, לתת את הסנדלים במלתחה. מכיוון שבוארנסי בכל מקדש לחצו עלינו לשים את הנעליים במלתחה ולשלם כסף ואחר כך ללכת על המרצפות הלוהטות יחפים, בעוד שההודים הולכים בנעלים ומורידים אותם ממש לפני המקדש ופשוט מניחים אותם בחוץ, היינו קצת ספקניים. אבל אצל הסיקים הכל אחרת. המלתחה ענקית, והמוני עובדים יעילים מפקידים ומחזירים את הנעלים בזריזות ובאדיבות, וכמובן בלי כסף.
אחר כך טבלנו את הרגלים כמו כולם, ונכנסנו בשער הלבן. המקדש נמצא באמצע אגם די גדול וכל החלק העליון שלו – הגג והכיפות והמגדלים מצופים זהב. אבל החצר הענקית והבנייינים המקיפים את האגם בריבוע מושלם וסימטרי כולם לבנים לחלוטין והתוצאה היא תחושה של ניקיון וקדושה ומלכותיות ביופי מאופק ומכובד. החצר מרוצפת ולכל הבניינים יש גגונים הנשענים על עמודים שביניהם קשתות מעוצבות בסגנון מוסלמי, אך קישוטי האבן מאוד פשוטים – האבן מחוררת בריבועים ומשולשים קטנים.
כל הזמן גלגלו שטיחים ארוכים ורטובים על ריצפת החצר הלוהטת כדי שההולכים היחפים לא יסבלו מהחום שלה. בנוסף לכך עמדו אנשים עם דליים גדולים, הוציאו מים מן האגם ושפכו על הריצפה כדי שהיא תתקרר. במקומות היבשים עוברים אנשים עם המטאטאים ההודיים המשונים העשויים ענפים חלקים ארוכים ומסלקים כל עלה או נייר, ובמקומות ששפכו בהם מים עוברים אנשים עם מגבים ענקיים ומורידים אותם. כך נשמרת כל הזמן אווירה של ניקיון ורעננות. על התיקרות של הגגונים שיוצאים מן הבניינים מסתובבים מאווררים ומי שיושב שם נהנה מן הצל והרוח. בכמה פינות יש מתקנים למים קרים מטוהרים הניתנים לכל דורש בקעריות מתכת קטנות. כך דואגים לרווחת המבקרים ולנוחיותם.
הקהל היה רובו סיקים, משפחות עם ילדים וזקנים, שנראים מאוד מרשימים עם השפמים היפים ומבנה הגוף החסון שלהם. אבל היו גם די הרבה הודים, וגם הם באו על משפחותיהם, וכיסו את ראשם במטפחות אף גדולות ומגוחכות. תיירים לבנים היו די מעט, כצפוי בעונה זו.
בסוף הסיבוב החפוז של החצר מיהרנו לצאת כדי לא להפסיד את הג'יפ לגבול, ומצאנו אותו מוכן ומלא בשתי משפחות הודיות על ילדיהם ועוד כמה צעירים הודים. הנסיעה לגבול נמשכה כשעה, ובדרך עצרנו לשתות מי ורדים, שמחולקים חינם על ידי הסיקים כחלק מהכנסת האורחים המופלאה שלהם. כל המכוניות והאוטוריקשה שנסעו לגבול עמדו בשורה וחיכו שכל הנוסעים יגמרו לשתות. בינתיים הכביש התמלא במכוניות, מוניות, ג'יפים ואוטוריקשה שנסעו כולם לגבול. הגענו למקום ותחלנו ללכת עם ההמונים לכיוון מקום הטקס. זה הזכיר קצת סיום קורס קצינים בארץ, כשקהל אזרחי גדול עובר בשטח צבאי באווירת קרנבל עליזה. כולם עברו דרך שער גלאי מתכות שציפצף בלי הפסקה בלי שמישהו ישים לב אליו. לבסוף הגענו למין אצטדיון קטן, שהתרומם מעל כביש רחב שבקצה אחד שלו הייתה רחבה קטנה, ומאחוריה בניין פשוט וקטן. בקצהו השני היה שער גדול, ומאחוריו היה עוד כביש רחב וקצר שבקצהו היה עוד שער בו התחילה פקיסטן, גם מאחוריו עמדו הרבה אנשים ובצד היה עוד איצטדיון מלא באנשים כמו זה שבצד ההודי.
החיילים היו לבושים בנעליים לבנות גבוהות, וחבושים במין כובע בעל כרבולת אדומה, שקשה לי לתאר אותו ואני ממליצה להתבונן בתמונות. האיצטדיון התחיל להתמלא, והחום היה עדיין די נורא אף על פי שהיה כבר כמעט 6 בערב. היה קשה לשבת על מושבי האבן הלוהטים ושמנו את הכובעים כדי להגן על ישבנינו מצלייה, ואז הרגשנו את הראשים בוערים... לבסוף מצאנו כמה חוברות שאפי לקח במקדש מהסיקים ושמנו אותם כהגנה מהבטון הלוהט.
מדי פעם כולם היו קמים בהתרגשות אף על פי שלא קרה שום דבר, ואזרח עם מיקרופון ביקש מכולם לשבת על המושבים, ואז היו מתיישבים באי רצון. לבסוף יצאה כיתת חיילים עם התלבושת האמורה למעלה, וצעדה בהילוך ברווזי עד שנעמדה מול הקהל שהריע בהתלהבות. האזרח עם המקרופון הפך עכשיו למעין כרוז ומלהיב של ההמונים. הוא קרא לעברם והם ענו לו ב"האיי" או בקריאות פטריוטיות קצובות, וכל הזמן המוזיקה ההודית מלווה את הכל ברמקולים. בצד השני של הגבול ליוו הפקיסטנים גם הם בקריאות ובמחיאות כפיים את החיילים שלהם, והתחילה מין תחרות של קריאות עידוד ומחיאות כפיים בין שני הצדדים.
לבסוף יצא אחד החיילים מן השורה וצעד במהירות ובברווזיות מוגזמת לעבר השער, ונעמד לידו בהטחת רגל באדמה לאחר שהורמה באוויר כמעט כמו בריקודי הקנקן. מן הצד השני הגיע גם חייל דומה והם לחצו ידיים לכל שאגות הקהל הנלהב ונעמדו ליד השער משני הצדדים והוא שוב נסגר. וכך החלו כל החיילים אחד אחד, בהפסקות גדולות, לצאת לכיוון השער ולחזור על אותו התרגיל.
בינתיים החום לא נחלש והצפיפות והצעקות והזיעה הניגרת מן הגוף נתנו בי את אותותיהם. בתחילה חשבתי שאני סתם קצת קלאוסטרופובית בגלל הצפיפות, אבל גם כשעלינו יותר גבוהה ונשמתי יותר אוויר, (שעמד והיה מלא רטיבות) זה לא עזר ופשוט נכנסתי להתקף של קוצר נשימה די מפחיד. איך שהוא יצאנו מהמקום וירדנו במדרגות לרחבה שליד האיצטדיון. אבל כבר לא הצלחתי לקחת נשימות עמוקות, ורק אחרי שאפי שפך עלי בקבוק מים נרגעתי, והתחלתי לאסוף את הנשימה. זה היה די מביך וההודים הסתכלו בסקרנות אך לי לא היה איכפת. לא ראיתי בעצמי כי הייתי שקועה בהשגת אוויר, אבל אפי מספר שהציעו לו עזרה, והציעו לו מים, כי נראיתי כנראה די מסכנה. אבל הכל עבר, שתיתי מים וניגבתי את הזיעה והתחלנו לחזור לכיוון המכונית. כך שאת סוף הטקס והעלאת הדגלים לא ראינו בגללי. כשחזרו שותפינו לנסיעה מן הטקס, שאלו אותנו איך זה נראה לנו, ואפי אמר בכנות: מצחיק ומעניין. ההודי שדיבר אותנו באנגלית טובה וברורה קצת נעלב. ושאל מדוע מצחיק? ואפי ניסה לרכך את דבריו ואמר: מצחיק בצורה חיובית. ואז הסביר שבשבילנו צבא זה מלחמה ואילו בשבילם צבא זה בעיקר גאווה פטריוטית. אבל אמרנו להם שהקהל היה מרשים מאוד וזה היה נכון. המצחיק היה חוסר הפרופורציות בין התלהבות הקהל והופעת החיילים. כיתה קטנה ולא מרשימה, שצעדה לא מדויק ולא ביחד, (התמונות של אפי מוכיחות זאת) וההילוך הברווזי והנפת הרגלים באוויר – כל זה היה פחות מרשים מסיום קורס קציני מודיעין שראיתי, שבוגריו לא התאמנו הרבה מדי למסדר הסיום, ובכלל הם לא חיילים קרביים שמצפים מהם להופעה יותר מדי חיילית. אבל הרעיון של מאבק בין מדינות בתחרות קריאות עידוד מוצא חן בעיני, ואני מציעה לאמץ אותו במקום מלחמות. למה שלא יעמדו במסדרים מתחרים ויפגינו תרגילי סדר והקהלים היריבים יתחרו בקריאות במקום להרוג ולפצוע?
חזרנו לעיר ובינתיים החשיך אך נדמה היה לנו שהחום נמשך בלי שינוי, אם כי כנראה שהיה נמוך בכמה מעלות... הצטיידנו בבננות ואכלנו גלידה וחזרנו לגסטהאוז להתקלח שוב ולהדליק את המאורר והקולר (שבעיקר עשה רעש והכניס עוד אוויר חם מבחוץ ולא קירר) וללכת לישון במטרה לקום ב-4 בבוקר כדי ללכת לתפילה במקדש הזהב.
אחרי לילה די קשה שבו הזענו ואני לא ישנתי כמעט, פספסנו את השעון והתעוררנו ב-4.30 אבל לא בזבזנו זמן ויצאנו למקדש. בחוץ היה עוד לילה, אבל ליד המקדש "עסקים כרגיל": דוכנים, וקבצנים ונהגי מוניות ואוטוריקשה, אנשים נכנסים ויוצאים בשער והמקום שוקק חיים.
התחלנו ללכת בחצר וראינו שמתחת לגגונים ליד קירות הבניינים שוכבים המוני אנשים, וישנים. המנקים ניקו והמטאטאים טאטאו והגענו למקום שממנו הייתה פנייה שמאלה למטבח. בכניסה חילקו קעריות אלונימניום לתה ואפי לקח אחת. חדר האוכל הוא אולם עצום, שלאורכו פרושים שטיחים צרים, ועליהם יושבים המבקרים ומניחים את הצלוחית לפני הרגלים המשולבות. תורנים נמרצים עם קומקומים ענקיים חילקו תה לכולם, ועברו שוב לתת תוספת למי שרצה. הזמינו אותנו לשבת וניסו לשכנע אותי לשתות, אך אני לא מתלהבת מהחלב הרתוח שבתה ההודי והסברתי שזה מוקדם מדי בשבילי. (מה שהיה נכון למדי) לידינו ישב זקן חבוש מין מצנפת לבנה משונה, שלא נראתה כמו הטרבונים של הסיקים, ולא היה לא שיער ארוך מתחתיה. השיחה התחילה בשאלה הרגילה, ואז הוא התעניין אם אנחנו פלשתינאים. כשהסברנו לו שאנחנו יהודים, שאל באיזה שפה אנחנו מדברים וכשאמרנו לו שעברית היא שפת התנ"ך, גילה בקיאות ואמר: אה, "יהודי". (כך ממש כפי שאנחנו אומרים) הוא בירך אותנו ואמר שהוא סיקי, וסיפר שלמד תנ"ך בקורס מיוחד והוא מכיר את הסיפורים. לדבריו הודו כבולה בכבלי המסורת ואנשים בה אינם חופשיים כמו במערב. כשהערנו שגם במערב אנשים משועבדים לכסף ולרכוש, בעוד שבהודו אנשים עשירים יותר רוחנית, התקשה לקבל זאת. הוא נראה לנו מין מורד ניצחי. כשנשארנו לבדנו על השטיח וכל היושבים לידינו גמרו והלכו, התורנים האיצו בנו לקום ולשבת בקצה השורה על שטיח אחר, כדי שלתורנים יהיה יותר נוח. הזקן התקומם ואמר לנו לא ללכת כי הם סתם מתנפחים, וכשלא הרגשנו נעים, ואמרנו לו שאנחנו אורחים וצריכים לשמור על הנוהלים המקובלים, התקומם כנגד התורנים וניהל אתם מין ויכוח בלי הרבה כעס, ורק במין נרגנות שקטה ונחושה.
יצאנו מן המטבח וראינו אנשים ישנים גם על הדשאים שבין הבניינים, ואחר כך ראינו את המעונות שברחבה המקורה שלפניהם גם כן ישנו אנשים, אך כאן הם שכבו בשורות מסודרות ומעליהם הסתובבו מאווררים. מאחרי הרחבה יש חדרים שאפשר לישון בהם אבל אנחנו אפילו לא ניסינו לראות אותם.
השמש החלה לזרוח מעל המקדש ואפי נכנס לטרנס של צילומים, האגם והמקדש שינו את צבעם בכל רגע, המשכנו ללכת מסביב (בקצב של צלם באחד המקומות היפים ביותר בהודו בשעת הזריחה...) עד שהגענו לכניסה למקדש עצמו.
נעמדנו בתור ארוך של אנשים, סיקים והודים, שרובם החזיקו מנחות (צלחות עלים קטנות המכוסות בעלה גם כן) שקנו לפני הכניסה. ברמקול נשמעה השירה היפה בליווי הארמוניקה ותוף, ומקהלה ליוותה את הזמר הראשי.
התור התקדם לאט לאט ומדי פעם היה נעצר לחלוטין, כשסדרן לבוש חלוק כתום עם שבריה הוריד חבל העוצר את האנשים. בשלב מסויים כולם התיישבו (חוץ מאתנו ועוד כמה שלא מצאו מקום לשבת) והחלה תפילה שהקהל לקח בה חלק פעיל בשירה ובהצמדת הידיים למצח ולחזה מדי פעם, וכולם, גם ההודים ידעו את המלים ושרו והיו מרוכזים ורציניים.
לבסוף הגיעה תורנו להיכנס.החדר הקטן והיחיד בתוך המקדש היה מלא באנשים. באמצע היה חלל מגודר במעקה ובתוכו איש שקרא בספר, וסביבו הרבה פרחים ועל השטיחים זרוק המון כסף, שטרות ומטבעות, ואיש אחר גורף אותם מדי פעם לתוך מין יעה ומשם לשק.
מצד אחד של הריבוע המגודר ישבה קבוצת נשים שהתפללו בדבקות, ומולן ישבו שלושה נגנים עם שתי הארמוניקות וטבלה, וזמר ששר כל הזמן. מאחוריו ישבה קבוצת גברים שמדי פעם הייתה מלווה את הזמר בקטעים מסויימים. שלושה צלמים עם מסרטות וידיאו משוכללות צילמו את הזמר והנגנים. בשני הצדדים האחרים של הריבוע המגודר עמדו המבקרים כשידיהם צמודות, או כרעו על הריצפה ונישקו אותה.אנשים השליכו כל הזמן כסף לחלל המגודר, ולאט לאט יצאו מהפתחים והמשיכו לסובב את המקדש במסלול שהיה מסומן במעקות ששימשו כגדרות.
זה היה מאוד מרשים ומרגש, השקט, האמונה, היעדר כל פסל וצילום, פשוט ומינימלי, אבל מלא קדושה.
בחוץ חיכינו קצת עד שייפתח המוזיאון ב-7, וראינו הרבה תמונות מההיסטוריה עקובת הדמים של הסיקים ותמונות של כל הגורואים שלהם עד היום. הם מאמינים באל אחד בלתי נראה כמו הדתות המונותיאסטיות ומטיפים לחיי יושר ומוסריות כמו כל הדתות, ומההינדים לקחו את רעיון גלגול הנשמה בגוף חדש אחרי המוות. הדת נוצרה כמחאה על משטר הקסטות בהודו במאה ה-16 והמקדש הוקם אז אך הוא נהרס כמה פעמים. (לאחרונה ב-1986 על ידי הצבא ההודי לאחר שקנאים השתלטו עליו) המקום מוחזק על ידי הקהילה וחלק גדול מהעובדים הם מתנדבים. הסיקים חרוצים ומצליחים בעסקים ופונג'ב נחשבת לאחת המדינות העשירות בהודו.
חזרנו למלון להתקלח (פעם שלישית בפחות מ-24 שעות!) ולאכול ויצאנו לדרך. הפעם נתקלנו בבעיה לא צפויה: הרכבת המקומית שבה באנו יום קודם, יצאה כרבע שעה לפני שהגענו לתחנה, והרכבת הבאה הייתה אמורה לצאת רק ב-12 בצהרים. החלטנו לנסוע באוטובוס לפט'אנקוט ומשם להמשיך באוטובוס לדהארמסלה. אבל לא היינו בטוחים לאיזה תחנת אוטובוס אנחנו צריכים להגיע, וניסיון לדבר עם נהגי הריקשות והאוטוריקשה שהקיפו אותנו בתקווה לזכות בהובלה לא הועיל, הם בהינדית ואנחנו מרוב תסכול עונים בעברית...
לבסוף הצלחנו להוציא מנהג אוטוריקשה אחד משהו ברור, והוא טען בתקיפות שהוא יודע לאן להוביל אותנו ויעשה זאת ב-20 רופיות. ובאמת נסענו ברחובות הראשיים ובכיכרות ההומים עד לכיכר שהייתה חנוקה בתנועה כבדה של אוטובוסים, מוניות, רכבים פרטיים וריקשות ואוטוריקשות. הנהג שלנו ניסה לנסוע נגד כיוון התנועה הצפופה, (ממש כך, אוטוריקשה קטנה מול אוטובוס עצום ומפחיד!) כדי לא להיתקע ולחסוך זמן, אבל למזלנו הופיע שם שוטר והוא נסוג לאחור והוריד אותנו, בהבטחה שהאוטובוסים ממש מעבר לכיכר.
שאלנו על האוטובוס לפט'אטנקוט והראו לנו על אוטובוס שכבר נוסע ומתקרב לכיכר, והכרטיסן שלו עומד בדלת וצועק: פט'אטנקוט! פט'אטנקוט! בקושי הספקנו לשלם בעד הבננות שקנינו מרוכל שעמד שם, ולקפוץ על האוטובוס הכמעט ריק תוך כדי נסיעה. כל הזמן עלו אנשים בכל מיני פינות בעיר, והכרטיסן המשיך "למכור את הסחורה שלו" ולהודיע לאנשים שזה האוטובוס לפנט'אקוט. לאט לאט האוטובוס התמלא ואפילו נהיה צפוף. הנהג הסיקי הענק השתמש בצפצפה החדשה בעלת הקול האימתני שלו והוריד מן הכביש אוטוריקשות אופנועים ומכוניות קטנות שהפריעו לו להתקדם. כך נסענו במשך שלוש שעות וכבר היה ברור שטוב שלא חיכינו לרכבת של 12.
בפט'אטנקוט מצאנו אוטובוס שמגיע למקום שנמצא 20 דקות נסיעה מדהארמסלה והכרטיסן שכנע אותנו לעלות עליו. היה חם מאוד וצפוף והישבנים שלנו נאנקו מהישיבה הממושכת על הספסלים הקשים. לפעמים לא היה מקום לאנשים והם נתלו על הדלת מבחוץ, עמדו אחד על השני ונמעכו. ובתוך כל זה עלה מבקר כרטיסים שעבר בנחת בין האנשים הדחוסים ובדק כל כרטיס באיטיות. לבסוף התחלנו לעלות בהרים והדרך הפכה יפה יותר ופחות חמה, וגם האוטובוס התרוקן כמעט. הכרטיסן החביב, דאג לנו והוריד אותנו בעיירה קטנה לפני התחנה הסופית, ושם כבר עמד אוטובוס לדהארמסלה, שהמנוע שלו עובד. תוך עשרים דקות הגענו לדהארמסלה ושם ראינו ג'יפ כמעט מלא עומד לעלות למקלאוד, וגילה (מותיקות מקלאוד שלומדת עם אפי אצל הנזירה) קראה לנו למהר ולעלות. כך הסתיימה הנסיעה הארוכה שבה אמנם לא עצרנו ולא חיכינו כמעט, אבל גם לא היה לנו זמן ללכת לשירותים או לקנות משהו לאכול ורק שתייה קנינו דרך החלון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה