יום חמישי, יולי 21, 2016

7 המורים שלנו - רינפוצ'ה וגשה-מה

השיעור של רימפוצ׳ה, לובסאנג צ׳וגיאל, נערך בכיתה קטנה בבניין ליד המקדש שבקומה הראשונה שלו יש בית קפה פופלארי, במיוחד לתלמידים מערביים ונזירים. כאן המקום לספר את סיפורו של רימפוצ׳ה, ושל אני לה, נזירה איטלקיה, והכיתה המיוחדת הזאת.


אותה חבורה אבל עם בן, המתרגם המעולה מטיבטית
רימפוצ׳ה נולד בטיבט, וגדל כילד טיבטי רגיל, עד שהגיע לכפר שלו מורה טיבטי גדול, הסתכל על הילד ואמר: אתה היית המורה שלי וקראו לך כך וכך בגלגול הקודם שלך. שלא כמו שנוהגים בדרך כלל עם טולקו, (ילדים שנולדו אחרי מות מסטר כגלגול שלו וגדלו מגיל צעיר במנזר) במקרה של רימפוצ׳ה המורה אמר לו להמשיך וללמוד בבית הספר הרגיל, ורק כשהגיע לגיל מבוגר יותר התחיל ללמוד במנזר אצל כמה מורים חשובים עד שהחליט לבוא למקלאוד וללמוד אצל הדאלאי לאמה.

כמובן שזה לא קורה בצורה כל כך פשוטה, ולא כל אחד שמגיע מטיבט זוכה להיות תלמיד של הדאלאי לאמה, אבל הוא למד אצל מורים חשובים והגיע לתואר הגשה, המקביל לדוקטוראט. בכיתה אתו למדה גם נזירה איטלקיה, שלא הבינה טיבטית אבל ישבה חמש שנים ולמדה. בסוף הלימודים שאלה אותו הנזירה מה הוא מתכנן לעשות, והוא ענה שהוא חשב ללכת להתבודד במנזר רחוק ולעשות מדיטציה. ואז הנזירה אמרה: למה שלא תלמד דהארמה, אני אתן לך חדר שיהיה כיתה, ודירה קטנה לידו, ותוכל לחיות בלי דאגה וללמד וללמוד כרצונך. וכך היה. החדר הקטן והמקושט בטנקות צבעוניות יפות, נשמר ומטופח על ידיה ועל ידי בן, המתרגם הישראלי המשובח, שהוא גם תלמיד אישי של רימפוצ׳ה. כמובן שגם אני לה היא תלמידה אישית שלו, ונועדת אתו בעזרתו של בן מפני שהיא אינה דוברת טיבטית והאנגלית של רימפוצ׳ה לא מספיק טובה.

חשוב לציין שמורה אישי, הוא חלק מהתהליך של כל תלמיד הרוצה להתקדם בלימודי הבודהיזם, מפני שבשלב מסויים ניתנות לתלמיד מטלות ספציפיות המותאמות לכל אחד על פי ההיכרות של המורה אתו. לרוב המערביים השוהים תקופות ארוכות במקלאוד יש מורה כזה, והקשר המיוחד הנוצר בין המורה והתלמיד מאפשר העמקה והתאמה לצורכיהם האישיים של התלמידים.

אני לה הייתה אישה רגילה נשואה עם שלושה ילדים, איטלקיה קתולית. אחרי שהתגרשה הייתה בהודו והתעניינה בהינדואיזם, והייתה פעילה באשרם של סאיי באבא. היא הייתה גם בהרצאות של קרישנמורטי, והייתה בחברה התיאוסופית ועבדה אצלם באירופה.  כשחיה במילאנו הגיע אליה לאמה חשוב והיא עברה לבודהיזם ונשארה בדרום הודו ושם קיבלה את נדרי הנזירות.
נזיר וויאטנאמי שתקן שהיה איתנו בכל השיעורים של רינפוצ'ה 

השיעור של רימפוצ׳ה עוסק בספר מאוד מפורסם של שאנטידווה, הוגה בודהיסטי חשוב של ימי הביניים מאסכולת נאלאנדה ההודית. אבל רימפוצ׳ה אינו דבק בספר ולפעמים עובר שיעור שלם של שעתיים כמעט בשאלות ותשובות, או בדיבורים של רימפוצ׳ה על הדרך לתרגל ולהגיע לשחרור מהסבל ולהגיע לאושר אמיתי. הדגש בוא על compassion ועל אהבה, ועל הרצון האמיתי והכנה והמאמץ הנכון לשחרר את כל היצורים התבוניים מהסבל כי כולם, כולל ג׳וקים, דומים לנו בכך שכולם רוצים להיות מאושרים. סגנון הלימוד הוא מאוד טיבטי, כלומר המון חזרות על אותו דבר במלים אחרות או אפילו באותן מלים, ודוגמאות מחיי הטיבטים בכפר לפני שהמודרנה הגיעה אליו. לכאורה השיעור לא כל כך מתאים לנו כי הוא קצת בסיסי ומסורתי מדי, רבל אנחנו נהנים מאישיותו המלבבת של רימפוצ׳ה, מתרגלים סבלנות, ונהנים מהמפגש עם התלמידים שבאים מכל קצוות העולם.

בכל בוקר אנחנו לומדים יחד את השיעורים של גשה מה של הלוגיקה הטיבטית ואני יכולה לדווח שסוף סוף אני בהחלט מבינה אותם…[הצילומים של גשה מה לא משהו, נעשו עם סלולרי ביום בלי חשמל....]


אחר כך אני מנגנת בחליל, (יש לי כבר חמישה שירים שאני שולטת בהם!) וקוראת את הספר הנפלא: Joyful Wisdom, של Yongey Mingyur Rimpoche, מורה צעיר ומדהים, שאפי זכה לראות פה בהרצאה בטושיטה, המכון הבודהיסטי בדהארמאקוט. (מומלץ לחפש אותו ביוטיוב, יש שם שתי הרצאות מדהימות שלו!) הספר כתוב באנגלית והוא מאוד נוח וידידותי לקורא המערבי שאינו מורגל בקריאת ספרי דהארמה. כך עובר לו הבוקר, ואז אנחנו אוכלים צהריים במסעדת הבית שמולנו או מבשלים בעצמנו. באחת וחצי יוצאים להליכה נעימה בתוך מנזרים ומעליהם לכיתה של רימפוצ׳ה, ולומדים עד ארבע. מצאנו קבוצת מדיטציה של תלמידי מינגיור רימפוצ׳ה, אבל היינו פעמיים לפני הנסיעה ולא התלהבנו, המנחה היא נזירה צעירה מאנגליה שדבקה ספר של מינגיור וחוששת לזוז סנטימטר ממנו, והתלמידים רק מתחילים במדיטציה וזה לא ממש מתאים.


לקראת הנסיעה לקאשמיר הייתה בנו קצת התרגשות, אחרי זמן כה ארוך בו ישבנו במקום אחד, ועוד במקום כל כך ביתי ונעים כמו הקוטג׳ שלנו… הקאשמירי שהבטיח למצוא לנו מכונית בזול, התכוון בעצם להביא אותנו ישירות לboathouse שלו בסרינאגאר, וכשראה שאיננו מתכוננים להתחייב לפני שנראה את המקום ולא רק את התמונות שלו, חזר למחיר היקר וכל האמינות שלו התפוגגה. המשכנו לחפש, ודי מהר הבנו שרוב הסוכנויות לא עושות נסיעה לסרינאגאר, כי זו נסיעה ארוכה מדי ודורשת שהנהג יישאר ללון שם. התפשרנו על נסיעה קצרה יותר, לג׳אמו, ומשם ניקח מה שנקרא: shared taxi לסרינאגאר. כאן המחיר היה הרבה יותר סביר אבל התברר שאנחנו צריכים לצאת מאוד מוקדם בבוקר כדי לצאת מג׳אמו לפני ששיירות הצבא בדרך לסרינאגאר יחסמו את הדרכים, מפני שרק כך נוכל להגיע באותו יום ממקלאוד לסרינאגאר. עכשיו הבנו שחשוב יותר למצוא נהג אמין ומומלץ מנהג זול, מפני שיש אפשרות שנעמוד עם כל התיקים על הכביש מוקדם בבוקר ונחכה לשווא למונית…

חברת הדהארמה שלנו, הנזירה האיטלקיה אני-לה, נתנה לנו מספר של נהג שהיא משתמשת בשירותיו באופן קבוע, ואתו קבענו לצאת בחמש בבוקר כדי להגיע לג׳אמו לפחות בעשר ואולי קודם.

נפרדנו מהחברים הישראלים בארוחה במסעדת הבית שלנו, ושקענו בשיחה נעימה בענייני הלימודים והחיים ונהנינו מאוד. חלק משגרת הלימוד שלנו הוא השיעור של קבוצת הלימוד שהתכנסה בעבר בביתנו שלומדת עכשיו ״מורה נבוכים״ של הרמב״ם, ובכל שבוע נשלח אלינו שיעור ואנחנו מקשיבים לו בעניין ובהנאה גדולה. אין ספק שהאינטימיות של השפה מקלה על הלימוד ומהנה מאוד, אף על פי שאנחנו כל כך רגילים ללימוד באנגלית וזה אינו דורש מאתנו מאמץ, במיוחד לא מאפי. בכלל, נעים לקבל דרישת שלום כל כך חיה מהחברים בקבוצה ואנחנו מנחשים תמיד מי הדובר, ומרגישים כאילו אנחנו שם…

נפרדנו מגשה מה בארוחת צהריים נחמדה, והיא סיפרה לנו על הלימודים שלה, על חייה עכשיו כשהיא כבר גשה, על ההבדלים בין הכתות השונות בבודהיזם הטיבטי ואנחנו סיפרנו על הטיול ועל המקומות השונים בהם היינו וצורות שונות של בודהיזם בארצות שונות.

לבסוף נפרדנו מרימפוצ׳ה והכיתה והצטלמנו כולם יחד חוץ מכרמית שסירבה וכיבדנו את זה, ושמחנו לשמוע שחלק מהאנשים מתכננים גם כן להיות בלאדאק באוגוסט כשנהיה שם. היום האחרון היה מעונן וגשום לפרקים אחרי לילה גשום, כאילו כדי לעודד אותנו בהחלטה לעזוב ולא לחכות למונסונים האמיתיים. (תבינו שבמונסונים יכול לרדת גשם חזק מאוד במשך חמישה ימים רצופים או יותר בלי הפסקה בכלל!)

שלום לך מקלאוד האהובה! היית לנו בית חם ונעים, וטוב שאנחנו יוצאים לדרך לפני שנטפח היצמדות (attachment) אלייך...

6 טיול במורדות ההרים של מקלאוד

יצאנו לטייל ברגל בשבילים המתפתלים מתחת ומסביב להר עליו נמצאת מקלאוד גאנג׳, כדי לא להיתקל בתנועה הנוראית על הכבישים של מקלאוד, שהופכת בלתי נסבלת בסופי שבוע.

ירדנו במדרגות מן הרחוב שלנו, והמשכנו לרדת עוד ועוד כשבצד מופיע עוד מלון גדול ועוד מלון ולמלונות האלה אפילו אין שלטים ברחוב! אין לי מושג איך כל המלונות האלה מתפרנסים, כשיש עוד מליון מלונות בבהאגסו, ועוד איזה מליון בכיוון המקדש והספרייה, כולם בתים רבי קומות הבנויים על המדרון, ואלה שליד המקדש ולמטה ממנו הם דירות נופש עם מטבח. כנראה שמגיעים לכאן יותר תיירים ונופשים הודים ממה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, או שבעלי המלונות חיים ממשהו אחר, מי יודע?

המדרון הירוק היה יפה והיה נחמד ללכת קצת בשביל בלי מכוניות בין חלקות קטנות ובתים כפריים עם תרנגולות מתרוצצות ופרות לנוכחות עשב. המשכנו לכיוון הספריה, עדיין על המדרון והנוף מסביב מקסים, מדרונות תלולים וירוקים ומעט בתים קטנים וחלקות שדה לידם. הכביש מעלינו היה קרוב וראינו את המכוניות, אך אנחנו המשכנו עד שהשביל הוליך אותנו למעלה אל הכביש. חשבנו שנתפוס מונית מהספרייה אבל אלה שעצרו רצו לקחת אותנו כהזמנה פרטית ולא הסכמנו. עלינו לאט ברגל, פוגשים בדרך טיבטים וטיבטיות לבושות בבגדים המסורתיים, וכולם מיהרו לאיזשהו מקום. ניסינו לשאול אך לא הייתה תקשורת טובה חוץ מחיוכים נבוכים…












כשנכנסנו לעיר שמחנו שלא לקחנו מונית, כל המכוניות עמדו בטור ארוך וחיכו שהשוטרים שנמצאים בקצה הרחוב,במקום בו שלושת הרחובות הראשיים של מקלאוד נפגשים, ישחררו את הפקק.


כל הדרך היה מעונן אבל מיד אחרי שנכנסנו לקוטג׳ התחיל גשם חזק. בכלל, ככל שמתקרבים ליולי הגשמים מתחזקים ונעשים יותר תכופים ובכל מיני שעות של היממה.









גם אנחנו נכנסים לכוננות לקראת הנסיעה לקאשמיר בתחילת יולי, הלכנו לבהאגסו והשארנו פתק בבית חב״ד שאנחנו מחפשים שותפים למונית לסרינאגאר, אחרי שמצאנו קשמירי אחד שהציע לנו מכונית כזאת עם שבעה מקומות. אבל זה לא כל כך פשוט, כיוון נדידת ההמונים מדהארמסלה עכשיו הוא למנאלי, ולא לקשמיר. אבל אנחנו לא מתייאשים ומקווים למצוא שותפים, או לנסוע במונית לבד עד ג׳אמו, ומשם במונית משותפת שיוצאת כל כמה דקות לסרינאגאר.

5 טיול לכנסיה על הדרך לדהארמסלה


זכרנו טיול קצר שעשינו בפעם הקודמת לכנסיה בת כמעט מאתיים שנה שנמצאת לצד הכביש היורד לדהארמסלה. זכרנו הליכה נעימה בכביש שקט שמשני צדיו יער ירוק וכנסייה שנחבאת ביער ולידה בית קברות עתיק קטן.

הגענו לכיכר המרכזית של מקלאוד (לא להתרגש מהמלה ״כיכר מרכזית״ זה משהו קטנצ׳יק ומלא מכוניות במיוחד בסוף השבוע) פנינו לכביש היוצא ממנה לכיוון דהארמסלה, ומיד ראינו התחלה של טור מכוניות המגיעות מלמטה ועומדות ומחכות שהשוטר ייתן להן לנסוע דרך מקלאוד לבהאגסו. הטור נמשך לאורך כל הדרך (כמעט שני קילומטרים) עד הכנסיה. גם בצד היורד היו מכוניות רבות שעמדו מדי פעם והתקדמו בפראות בכל פעם שאפשר היה לזוז עד הפקק הבא. הכביש היה צר ולא היו לו כמובן שוליים ולפעמים לא היה אפילו איפה לדרוך לצדו ואז הלכנו על הכביש ועצרנו את התנועה עד המקום בו יכולנו ללכת בצד. לפעמים הלכנו באמצע בין המכוניות העומדות וכמונו עשו תיירים הודים ומקומיים רבים ובנוסף לכל זה היו בצד הדרך בכיוון למטה מדי פעם כמה מכוניות שחנו, והנוסעים פשוט הלכו ברגל לכנסיה מתוך ייאוש.

הגענו לכנסיה וגם שם היו פקקי תנועה ליד הכניסה והרחבה שמעליה בה חנו מכוניות, ובכל פעם שרצו לצאת עצרו את התנועה האיטית גם ככה. הכנסיה הייתה יפה ומוחזקת היטב ונראה שקהל המאמינים שלה גדל מאז שהיינו בה לפני אחת עשרה שנים, אולי אנשים מדהארמסלה שנראה לי שזו הכנסיה היחידה בשבילם. בית הקברות יפה למרות שקשה לקרוא מה שכתוב על המצבות המושקעות אך המתפוררות בשל חוסר תחזוקה. ליד הכנסיה קבור המושל לשעבר של כל הודו במאה התשע עשרה ואנדרטה מרשימה מקשטת את הקבר. היער מצניע את הקברים העתיקים במדרון וחלק מהמצבות נשבר ונסחף בגשמים ובשלגים.









חזרנו בהבנה שאיננו יכולים לטייל לשום מקום שצריך ללכת או לנסוע על כביש כדי להגיע אליו, ואנחנו צריכים למצוא שבילים שקטים היוצאים ממקלאוד לכפרים ולהרים.


4 טיצ׳ינג של his holiness הדאלאי לאמה


שלושה בקרים של לימודים היו מתוכננים להיות בtcv (Tibetan children village , בית הספר שהוקם ונהל על ידי אחותו של הדאלאי לאמה, אחרי שהתבססו בגלותם במקלאוד. מכיוון שהאולם שם קטן והטיצינג נועד לתלמידים, הזרים היו אומרים לשבת בחוץ ולהסתכל במסך הטלוויזיה. אבל לבסוף הוחלט שהטיצ׳ינג ייערך במקדש הגדול ליד ביתו של הדאלאי לאמה, והתלמידים יובאו לשם. שבוע לפני המועד נפתח ׳משרד הביטחון׳ הטיבטי שבו נותנים תוויות כניסה עם צילום כדי להיכנס לטיצ׳ינג. ביום השלישי לפתיחה בו הגענו היה תור ארוך שנמשך בתוך רחוב בהאגסו הצר ממילא, מכיוון שהוא דו סטרי ומהווה את הדרך היחידה לבהאגסו המלאה בתיירים הודים.

למרות התנאים הלא נוחים הטיבטים היו מאורגנים להפליא. בחוץ חילקו טפסים שצריך למלא ולהגיש עם תצלום, ואנשים שכבר היו בטיצ׳ינג לפני שנה יכלו להיעזר ברישום שנשאר במחשב! המודרנה הגיעה למקלאוד, או יותר נכון לטיבטים במקלאוד…

שלא תהיה לכם שום טעות, סידורי הביטחון הקפדניים אינם יוזמה של הטיבטים שכמובן אין להם משטרה או צבא או שירותי בטחון, אלא הממשלה ההודית שומרת על הדאלאי לאמה מכיוון שלדעתה הוא נתון לסכנת מוות מידי הסינים, ואולי ההודים רק רוצים שהעולם והאזרחים ההודים יחשבו ככה כדי להגביר את הדמוניזציה של הסינים…

חיכינו כמעט שעתיים בתור שירד במדרגות צרות לחלל קטן בין כמה בתים, והתפצל לשני תורים לזרים ותור לטיבטים ולנזירים. היה צפוף מאוד אבל מצב הרוח היה מרומם ונוצרו חברויות בין המחכים כמו שקורה הרבה פעמים. היו שם קוריאנים, בעיקר נזירים בתלבושתם האפורה, אסיאתים אחרים מכל מיני ארצות, מערביים מאירופה ומארה״ב ואוסטרליה, חלקם תרמילאים צעירים, או נודדים עם רסטות מדובללות ובגדים היפיים מהוהים, וחלקם מבוגרים, תלמידים קבועים שבאים לשמוע את הדאלאי לאמה באופן קבוע. סוף סוף הגענו לחדר בו ניתנו התוויות, צולמנו וקיבלנו תווית שתהיה טובה גם לטיצ׳ינג השני, שבוע אחרי הראשון.

יומיים לפני הטיצ׳ינג שמנו את כריות הישיבה שלנו עם השמות באזור של המערביים, ממש על המעבר בו הדאלאי לאמה אמור לעבור בסוף כל יום. הפעם האולם כולו והאזור סביבו הוקדש לתלמידי בית הספר והקולג׳ שלידו, והצד השני למקומיים ונזירים.

באנו בבוקר הראשון בשבע וחצי, וכבר היה תור ארוך מאוד לבדיקה הבטחונית לזרים, עברנו שער עם גלאי מתכת, שוטר הודי בדק את התווית והשווה לפנים, ומאבטחים ומאבטחות טיבטים בדקו את התיקים את הגוף. עכשיו יכולנו לעלות לחלק העליון של המקדש בו היו הכריות שלנו.

כל הרחבה מתחת לאולם הגדול הייתה מלאה באנשים, נזירים, מקומיים ומערביים. במיוחד ליד המקום בו עובר הדאלאי לאמה כשהוא נכנס למקדש. למעלה היו אזורים לדוברי קוריאנית, סינית, וויאטנמית, וספרדית, שבקצה שלו ישבנו מפני שהתרגום לאנגלית נעשה מהמקום הקרוב ביותר לאולם ולא היה מוגבל לאזור קטן. כולם היו נרגשים והטיבטים שישבו מולנו מלמלו את המנטרה והעבירו חרוזים במאלות שלהם.

לקראת השעה שמונה וחצי ראינו תכונה במסך הטלוויזיה שהיה לצדנו, ונכבדים ונזירים הולכים לפני הדאלאיי לאמה, ולפתע נשמעה שירת ילדים מרחוק, ואז ראינו את הקבוצה הגדולה של הנכבדים ואנשי ביטחון והחיילים ההודים עוברים מחוץ לצד השני של האולם והמון אנשים ותלמידים עמדו צפופים, מוכנים לקראת בואו לצד שלנו ולכניסה שלו לאולם. וכשכל הצלמים נעמדו בשורה והשוטרים אתם, התגנבנו וראינו אותו הולך כפוף, ניגש לאנשים שהצטופפו ליד סרט הביטחון ומחייך ונהנה מאוד מהפגישה הזאת.

כל הזמן שמענו את השירה שהלכה והתחזקה ואז, אחרי שכולם נכנסו לאולם שהגיעו בנות המקהלה של בית הספר, כולן בתלבושת טיבטית מסורתית ירוקה וחולצה לבנה, כולן בצמות קלועות וסרטים צבעוניים שזורים בהן, הולכות זוגות זוגות ושרות ובידי כל אחת זר פרחים יפיפה. זה היה פשוט מקסים!!!

ילדי בית הספר יצאו מהמטבח ובידיהם דליים וקערות גדולות ובהם הלחם הטיבטי, פיתות עבות ותפלות, וקנקנים ענקיים עם תה טיבטי מלוח כלומר מלא חמאה, וכוסות נייר כדי לחלק לאלפי האנשים באולם ולידו וברחבה הענקים למטה.

ואז התחיל הטיצ׳ינג שהוקדש כולו לתלמידים, שהפגינו יכולת debate, כלומר אומנות הוויכוח הלוגי הנעשה בכללים נוקשים ומלווה בתנועות המדגישות את תקיפות הטיעון הלוגי, כשכף אחת מושטת קדימה והשניה מכה עליה, והרגל גם היא מתרוממת כך שהטוען נוטה לכיוון היריב היושב באיום. בתחילה היו הקטנים ממש, בית הספר היסודי ואחר כך ילדי התיכון, כולם לבושים בתלבושת האחידה, חולצה כחולה משובצת (מזכירה את תלבושות בתי היתומים בבריטניה ואכן בית הספר היה בעיקר בית יתומים כשהוקם) ומכנסיים כחולים. הדאלאי לאמה הסביר שלאחרונה הגבירו את לימודי הוויכוח הלוגי בבתי הספר הטיבטיים אחרי שנוכחו שהילדים בעיקר לומדים את דברי הבודהה והמורים הגדולים ואינם בודקים בעצמם את אמיתותם, דבר שהופך את הבודהיזם שלהם לעוד דת בה מאמינים למה שכתוב או מה שהאל אומר.

לא אחזור עוד על כל הנאום והשאלות שהוצגו בפניו על ידי הצעירים וסתם טיבטים פשוטים, והתשובות המאריכות שהוא נתן. כל הזמן הוא התייחס לצעירים, שיבח את הלימודים המדעיים ואת ההתקדמות המדעית שהוא מאוד מתעניין בה, אבל הסביר שגם המדענים עצמם סובלים וצריכים להשתחרר מהסבל ולשם כך עליהם ללמוד ולתרגל ובעיקר לתרגל compassion ואהבה לכל יצור חי. אחרי שעה וחצי הוא הפסיק, ואנשים הלכו לשירותים וסתם מתחו את הרגליים אחרי הישיבה הנוקשה ברגליים שלובות, חוץ מהנזירים והטיבטים כמובן שיכולים לשבת כך שעות בלי לזוז.

כל הזמן הגיעו תיירים הודים שאינם זקוקים לתווית כניסה, עמדו ממש מולנו בפתח ממנו אפשר לראות את הדאלאי לאמה, הצמידו כפות במחווה של כבוד והראו לילדים את הדאלאי לאמה והצמידו גם את כפותיהם.  באחת עשרה וחצי הלימוד הסתיים בהודיה למורים והדאלאי לאמה ירד מהמושב הגבוה נתמך על ידי עוזריו גם כשירד במדרגות המעטות. ואז הוא הלך לכיוון שלנו, פונה מדי פעם לצד ומדבר עם אנשים, ומחייך כל הזמן, חיוך אמיתי של אושר שקט וכולו מרוכז באנשים, קשה להסביר זאת, נראה שאין בו שום מודעות לעצמו ולהתייחסות אליו, הוא היה מרוכז רק באנשים שסביבו ושמח באמת לפגוש את כולם.

כשיצא ביום השני, עצר ליד טיבטי זקן מאוד, שהרגיש קצת לא טוב כשהתיישב על הרצפה לפני שהתחילו הלימודים, וכשהדאלאי לאמה יצא, הצליח לעמוד ולקוד בכבוד. אחר כך המשיך, פנה לאנשים שמולנו, ואז ראה את המתחם המסומן בחוטים של דוברי הספרדית שבקצהו ישבנו. הוא שאל, מה זה, קבוצה? ואז ניגש אלינו ושאל מאיפה אתם? ענינו ישראל, והוא צחק ואמר: או, ישראל, ואז הספרדים אמרו לו שהם ספרדים ומישהי אמרה שהיא מצ׳ילי, והוא שוב חייך בשמחה: צ׳ילי! זו הייתה חוויה יוצאת דופן, אין לי מושג במה זכינו, אבל זה משהו שיישאר אתנו לתמיד!


לא אתאר פה את כל שלושת הימים והדברים שנאמרו, אולי אפי יוסיף קצת לצד הלימודי של הטיצ׳ינג, אך אומר רק שאלפי אנשים שישבו שעות והקשיבו זכו בחוויה מענגת ומעשירה, וכולם בלי יוצא מן הכלל חייכו באושר כשיצאו מהמקדש, למרות הצפיפות והאיטיות בדרך החוצה. המתרגם לאנגלית היה מצויין, ממש מעולה ותרגם ובמיומנות גם את הסיפורים המצחיקים והבדיחות של הדאלאי לאמה על עצמו, ודיבר במבטא מאוד ברור וקל להבנה. ביום השלישי היה טקס הגשת מנחות בו טיבטים לבושי תלבושת מסורתית הלכו בשורה והגישו ספרים וכלי קודש קטנים לדאלאי לאמה ואז נערך טקס בו ניתנת רשות לכולם לחוות את מאנג׳ושישרי, התגלמות החוכמה של הבודהה.

אפשר לומר שהיו בטיצ׳ינג הזה מפעוט ועד זקן, מהזקנה שנעזרה בשתי קביים והתנהלה בכבדות עד שהגיעה אל מול הפתח שממנו רואים את הדאלאי לאמה, ואז הניחה את הקביים על הרצפה, ועשתה את ההשתחוות המלאה, ידיים צמודות על המצח, הפה הלב, ואז השתטחות ושכיבה מלאה על הרצפה, וילדים ממש קטנים, בני שלוש, לבושים בתלבושת בית הספר ומתרוצצים בעליזות מסביב לאולם, שמחים ומעוררים חיוכים בקרב כל המשתתפים. הרבה ילדות לבשו שמלות טיבטיות חגיגיות וכל הנשים הטיבטיות לבשו את השמלות המסורתיות, אבל הן היו מבד משובח ועם חולצת משי עדינה, ונראה שתפרו אותן במיוחד לטיצ׳ינג. הגברים המכובדים שליוו אותו ואלה שהגישו לו את המנחות לבשו את הלבוש המסורתי שלהם: חלוק אפור גדול בלי כפתורים הנכרך בחגורה צבעונית אדומה.

אני מאוד ממליצה לאנשים שחושבים להיות במקלאוד לנסות להתאים את הביקור לסדר היום של הדאלאי לאמה, יש לו אתר ובדרך כלל יש לו טיצ׳ינג ביוני, אבל מי שלא יכול להגיע, הוא יהיה בפסח הקרוב בישראל… (למרות שהחוויה במקלאוד שונה לחלוטין בגלל הנוכחות של הטיבטים והנזירים והמקדש הגדול)


עוד שלושה ימים של טיצ׳ינג של his holiness

שלושת הימים האלה הוקדשו לבודהיסטים ההודים, הדאליטים (הטמאים) שהפכו בודהיסטים לאחר עצמאות הודו כשגאנדי סירב לבקשתם לשנות את החוקים הנוקשים המפלים אותם, אנשי השבטים מעמק כינור ומעמק ספיטי, והודים הלומדים בודהיזם ורוצים לחיות על פיו. לכבודם שרו את המנטרה הבודהיסטית, אום מאני פהאדמה הונג, במנגינה בסגנון הינדי, הכל כך שונה מהדקלום הטיבטי שנשמע קצת כמו קריאה בתנך בטעמי המקרא. (בכלל, המלמולים שלהם מאוד מזכירים לי בית כנסת אשכנזי, אולי הם אחינו האבודים שהתגלגלו להימאלאיה…)

אחר כך דיבר מנהיג הקבוצה ההודית שישבו ממש לידינו בתחילה באנגלית ואחר בהינדי, ואז הדאלאי לאמה דיבר אליהם באנגלית והמתרגם עבר לטיבטית, מה שהיה די מגוחך בהתחשב בעובדה שלרוב הטיבטים במקום לא היה רדיו fm שדרכו יכלו לשמוע, אבל הם ישבו בשקט ולא התלוננו.

בגלל המעבר של הדאלאי לאמה לאנגלית יצא שהמקום בו ישבנו, ממש בשורה הראשונה במעבר בו הדאלאי לאמה יוצא, לא כל כך מוצלח, מכיוון שהרמקולים היו רחוקים ומכוונים לכיוון ההפוך, ולא יכולנו לראות את מסך הטלוויזיה כך שלא הצלחנו להבין כמעט מה נאמר. עמדנו קצת במעבר ליד המסך, ואחר כך ישבנו בקצה המזרון בחלל קטן שנוצר בין היושבים. זה היה מאוד לא נוח. אבל בסך הכל החוויה היפה והמרגשת לא התקלקלה ממש. אני התחלתי להרגיש לא כל כך טוב והרגל כאבה לי, ולמחרת ביום האחרון לא הלכתי בכלל, ואפי פשוט התיישב רחוק מהמעבר בלב הקהל, ליד החברים הישראלים והמורה גשה מה וראה ושמע הכל.

הדאלאי לאמה דיבר על אסכולת נאלאנדה, פילוסופים בודהיסטים שפיתחו את פילוסופית המעיינה, שהיא הבודהיזם שנמצא בסין, ביפן במונגוליה, בוויאטנם ובטיבט. (זהו הבודהיזם שהחליף את אידיאל האדם המואר באידיאל של הבודיהסאטווה, ששאיפתו  הגדולה היא לשחרר את כל בני האדם מסבל לפני שהוא עצמו יגיע להארה המוחלטת) הדאלאי לאמה הזכיר שנאלאלנדה כמובן הייתה בהודו, הכתבים נכתבו בסנסקריט, הובאו לטיבט במאה העשירית, תורגמו לטיבטית וכך בעצם שרדו. הוא התרגש מאוד שההודים עשו צ׳אנטינג בסנסקריט וסיפר שלמד סנסקריט אבל כל מה שלמד נכנס לתוך הריקות… (emptiness, המושג החשוב ביותר בבודהיזם שמציין את חוסר הקיום העצמאי בלי תלות של כל תופעה וישות ביקום) הוא שיבח את ההודים על ראשוניותם ותרומתם החשובה לבודהיזם בראשיתו ודיבר גם על המסורות השונות בתוך הבודהיזם. על הפסיכולוגיה של ימינו אמר שהיא משחק ילדים בהשוואה לפסיכולוגיה של אסכולת נאלאנדה.

ביום השני דיבר אל הצעירים בעולם, אנשי המאה העשרים ואחת, שתפקידם לתקן את כל הטעון תיקון בעולם, מכיוון שהדור שלו, אנשי המאה העשרים עוד מעט וכבר לא יהיו פה ולא יוכלו לעשות דבר. הוא התבדח ואמר שיקבל אישור מיוחד מהגיהנום לצאת לעולם, ואם יראה שהמצב לא ישתנה יחזור ויומר להם להרחיב את המקום לקראת בואם של החוטאים…

ביום השלישי דיבר על כך שאחד הפילוסופים ההודים הגדולים של המאה השמינית אמר שהמרחק של כדור הארץ לשמש ולירח הוא שווה. בהתחלה חשב שאולי המורה ראה את השמש דרך עננים ולכן חשב כך, ואז הבין שזה לא באמת חשוב, מפני שהבודהה לא הגיע לעולם כדי ללמד את האנשים לשרטט מפות גיאוגרפיות אלא לשחרר את האנשים מהסבל.

עוד סיפר שכשנפגש לראשונה עם מדענים אמרו לו שייזהר כי science is the killer of religion, אבל הוא לא חושב כך. למעשה הוא מאמין שהדת והמדע משלימים זה את זה, וסיפר על פילוסוף הודי בודהיסטי שכבר במאה החמישית אמר שהעולם הוא עגול, ואז התבדח שאולי הוא הגלגול של הפילוסוף הזה…

עוד אמר שהוא מאוד תומך בדמוקרטיה וסיפר שהוא הדאלאי לאמה הראשון מזה ארבע מאות שנה, שהתפטר לפני מותו מכל התפקידים הפוליטיים שלו, והעביר אותם לראש הממשלה החדש שנבחר בבחירות דמוקרטיות בין הגולים בהודו. (כמה ימים קודם לכן היה טקס ההשבעה של ראש הממשלה הנבחר בנוכחותו)

עוד סיפר שנסע פעם וראה אוהל גדול שהכינו ושאל את הנהג מה זה, והנהג אמר שזו חתונה וכששמע כמה זה עולה אמר שזה לא טוב ואם היו נותנים את הכסף הזה לילדים עניים היו יותר חתונות. עוד אמר שכשהיה צעיר ידע שהוא הדאלאי לאמה והרגיש מאוד בודד כי יש רק דאלאי לאמה אחד בכל העולם, אך כשגדל הבין שהוא בן אדם ואז ידע שהוא אחד משבעה מיליארד ולא היה בודד יותר…

עוד אמר שלדעתו צריכים לטפח הגיינה רוחנית בבתי הספר כמו שמטפחים הגיינה גופנית, וצריך לטפח אצל הילדים רגשות חיוביים וללמד אותם להימנע מרגשות ומחשבות שליליים. הדאלאי לאמה סיפר עוד שפגש הוגה דעות ומיסטיקן נוצרי, והם הסכימו על הכל חוץ מקיומו של אלוהים. והדאלאי לאמה אמר שזה עניין אישי, לו עצמו נוח לחשוב שאין אלוהים, וכנראה שלנוצרי נוח יותר לחשוב שיש אלוהים, וזה באמת לא חשוב.

עוד סיפר שפעם חשב שכשיפרוש מהחיים הפוליטיים יוכל לשבת המון זמן במנזר ולעשות מדיטציה ארוכה ורצינית ולהגיע לרבדים עמוקים, אבל הוא הבין שאין ביטחון שהמדיטציה תהיה כל כך עמוקה ויעילה ואז הזמן הזה יתבזבז. לעומת זאת אם ייסע בעולם ויפגוש אנשים וידבר על compassion ואהבה וקבלה ושלום בטוח שזה יעשה משהו ויעזור לאנשים להשתחרר מהסבל, ולכן החליט להעביר את הזמן שנותר לו בפגישות עם אנשים.

בכלל היו לו כל הזמן סיפורים ובדיחות על עצמו והוא צחק עם כל הלב ונהנה מהצחוק בלי לשים לב עם הקהל מצטרף לצחוק או לא, כשכל מה שמעניין אותו הוא לענות לשאלות ולהעביר את הרעיונות שלו, על חתירה בלתי נלאית לשחרור כל יצור תבוני מהסבל ולהפיץ את האהבה והcompassion בעולם כולו.


הטיצ׳ינג נגמרו, וחזרנו לשגרת לימודים, שמיד הופרעה בכך שגשה מה, המורה של הלוגיקה הטיבטית סיימה את הקורס וסיכמה אותו, ותחזור ללמד רק בספטמבר, כשהמונסונים ייגמרו. בכלל ביולי יש יציאה גדולה של הרבה זרים, ורובם פונים צפונה למנאלי אליו המונסונים עוד לא הגיעו, ומיעוטם לקשמיר, כמונו. אנחנו יודעים שהדאלאי לאמה אמור להיות בלאדאק בסוף יולי וללמד שם, אבל זה עוד לא מופיע בלוח הזמנים שלו באתר ואני מקווה שזה באמת יקרה.


עברנו לשלושה ימים למלון השכן, מפני שהקוטג׳ שלנו וגם השני הוזמנו עוד לפני שהגענו ושריל, בעלת הקוטג׳ים סידרה לנו חדר במחיר סביר לימים האלה. המלון לא מדהים, קצת בסגנון הודי, כלומר השירותים די עלובים וכמובן שאין נייר טואלט, אבל יש מרפסת קטנה הפונה לחצר ולקוטג׳ בו התגוררנו חודש וחצי ונעים לשבת עליה. כמובן שצריך להתרגל מחדש למצב של תיירים שאוכלים בחוץ כל הזמן וזה בסדר כי בעוד כשלושה שבועות נחזור למצב הזה ממילא כשנצא מדהארמסלה…

מקלאוד 3 טיול בדהארמקוט ובבהאגסו עילית



יום ראשון שטוף שמש אחרי גשם וברד בשבת, אחרי הצהריים יצאנו לבקר בכפר הקטן שנמצא מעל מקלאוד, ובו מתגוררים רוב התיירים הצעירים ובמיוחד הישראלים. לקחנו אתנו שני ספרים בעברית להחלפה, ועלינו על אוטוריקשה עד לכניסה לטושיטה, המכון ללימודים בודהיסטים שמקיים קורסי מדיטציה שונים.

הדרך הצרה התפתלה בתוך יער אשוחים יפיפה ומדי פעם הפכה לבורות או למצבורי אבנים גדולות כתוצאה מהגשמים. בכפר אין בכלל דרכים למכוניות ורק מדרכות ביטון ומדרגות מוליכות בין הגסטהאוזים והמסעדות בין העצים הירוקים והמדרונות התלולים המכוסים עצים גבוהים. הנוכחות הישראלית מאוד בולטת בעיקר בחלק הגבוה יותר, ואפשר להגיד בוקר טוב לכל מערבי שעובר, בין אם הוא נועל סנדלי שורש או לא… המסעדות והמכבסות מתהדרות בשלטים בעברית המכריזים על איכותם וממליצים לישראלים להיכנס. אבל המקום כולו מאוד נעים, מאוד שקט, לא מקום של מעשנים ומסיבות טראנס כמו מנאלי, ואפשר להבין למה מטיילים כל כך אוהבים אותו. המשכנו לרדת והשלטים חזרו להיות באנגלית והמטיילים גם הם היו דוברי שפות אחרות מעברית, ואז ראינו את בית חב״ד, ואני מקווה שהצילום של אפי ייתן את הרושם הנכון. זה בניין גדול מאוד הדומה לבית של הרבי בארץ ובניו יורק והוא עומד לבד משקיף על הסביבה, ומוקף חצר גדולה.






6



הבתים התדלדלו וכבר נראו חלקות חקלאיות בכל מקום ואנחנו המשכנו לפי ההנחיות במעלה המדרון התלול לבית בינ״ה החדש, שנפתח לא מזמן בכפר. הבית באמת ממוקם בנקודה יפיפיה בקצה מדרון תלול שבתים כפריים וחלקות קטנות נראים עליו. מצאנו שם בחורה צעירה בשם מור שמופקדת על המקום, וראינו את לוח הפעילויות המרשים שלהם. הם הגיעו לדהארמאקוט אחרי שהיו בהאמפי בחורף, והרעיון הוא לדלג בין ריכוזי הישראלים בדרום בחורף ובצפון באביב עד תחילת המונוסונים ואפילו לחזור שוב בספטמבר אחרי הגשמים ולהמשיך עד סוף עונת הלימודים בנובמבר ואז שוב ולחזור להאמפי.




שעות הפעילות לא כל כך התאימו ללימודים שלנו אבל החלטנו לנסות להגיע לקבלת שבת ביום שישי אחרי הלימודים, זה יכול להיות נחמד וייתן לנו הרגשה של יום שישי אמיתי, שבדרך כלל בטיול לא חסרה לי, אבל בישיבה הביתית כל כך במקלאוד התחלתי להרגיש געגועים אליה.

מור ליוותה אותנו בירידה לבהאגסו, שהייתה כמובן תלולה ומתפתלת בין מדרונות שעליהם מפוזרות חלקות שדה קטנות וירוקות. בבהאגסו נפרדנו ועלינו קצת לכיוון החלק הכפרי והשקט יותר של הכפר. לשמחתנו המקום לא השתנה בהרבה, עדיין יש בו מעט גסטהאוזים וגם הם בסגנון ׳זולות׳ והרבה מאוד מרכזי יוגה ומדיטציה. התחיל להיות חם והיינו עייפים וצמאים, והתיישבנו לשתות משהו קר במסעדה של גסטהאוז שנראה חדש ומסודר. התחלנו לדבר עם בחור צעיר שישב שם, כמובן ישראלי בטיול אחרי לימודים ולא אחרי צבא, ולכן רציני ומבוגר יותר. הוא סיפר על הטיול שלו ועל חוויות הודו, ואחר כך הצטרף לשיחה אחיו הגדול שמטייל אתו חלק מהטיול והוא חי בברלין. השיחה התגלגלה לקפיטליזם החזירי ולניאו ליברלים בארץ ובארה״ב, ובכלל לאשליה של העולם המערבי הדמוקרטי באפשרויות הבחירה שניתנות לכל, ובמתח האינסופי שנוצר בקרב הדור הצעיר כיום.

היה נחמד אבל התחיל להיות מאוחר ואני התחלתי להיות רעבה, וירדנו לבהאגסו תחתית הצפופה והרועשת לחפש חומוס טוב. הפנו אותנו לגסטהאוז בו ישבנו שבועיים קודם עם חברנו משה בקר, והזמנו מלאוואח וצלחת פלאפל. אבל גם שם לא עבר הרבה זמן וצעירים ישראלים שישבו מאחורינו התחילו לדבר אתנו, ומהר מאוד עברנו לשבת בשולחן שלהם… השיחה הייתה נחמדה, על הטיול שלנו ושלהם, ועל ההורים של אחד מהם שיצאו לפנסיה מוקדמת והם מטיילים בעולם. האוכל לעומת זאת היה פחות נחמד, ושוב למדתי את הלקח שכבר למדתי בעבר בטיול הקודם, לא להתפתות לזכרונות מהארץ כי אי אפשר לשחזר את האוכל הישראלי בהודו… חזרנו בכביש העמוס במכוניות ואופנועים למקלאוד, והתפנקנו בשנת צהריים נעימה, משהו שאיננו יכולים ליהנות מנו באמצע השבוע בגלל הלימודים שלנו בשעות הצהריים ואחרי הצהריים.

נפגשנו עם שני ישראלים השוהים פה תקופה ארוכה והיה נחמד לדבר עם ישראלים שבאים ללמוד ברצינות ומוכנים להקדיש שנים מחייהם בלימוד הדהארמה, שלא כמו המוני הישראלים הגודשים את דהארמהקוט ואת בהאגסו. הגיוון הבינלאומי בין התלמידים הרבים במקלאוד מעניין ואי אפשר להגיד שיש מדינה שממנה מגיעים יותר אנשים. אבל הנוכחות של הרוסים היא משהו חדש בשבילי, וזה אחרי שכבר ראינו רוסים בקמבודיה, סרילנקה, סיקים ונפאל. אין ספק שרוסיה היא חלק מאירופה ומהמערב בעניין הזה, וכנראה שהתורות המזרחיות פורחות שם בעיקר בקרב המעמד הבינוני המשכיל.

חודש מאז שהגענו למקלאוד ואנחנו מרגישים כמו ותיקים ושמחים לתת עצות לחדשים ולשמוע עצות מוותיקים מאתנו. הדאלאי לאמה ייתן שני טיצ׳ינג במקדש בתחילת יוני ואנחנו הולכים להוציא תווית זיהוי כדי שנוכל להיכנס, ולברר עם אפשר יהיה להיכנס עם טלפון שישמש כרדיו כדי לשמוע את המתרגם. במידה ולא יאפשרו זאת, נקנה רדיו קטן, ונשתמש בו גם בטיצ׳ינג השני שיהיה בשבוע השני של יוני.

יום חמישי, יולי 14, 2016

מקלאוד 2 נסיעה לדהארמסלה


מכשיר השמיעה שלי התפרק והניסיונות לחבר אותו בעצמנו נכשלו, שאלנו את בעלת הבית והיא הפנתה אותנו למקום בעיר בו מתקנים כל מיני דברים עדינים, וכיוון שאפי היה זקוק לתספורת וחשש מהמצב ההיגייני של המספרות במקלאוד, נסענו ל׳עיר הגדולה׳ דהארמסלה, ליום סידורים. לקחנו מונית הלוך ושוב וחצי עם הנהג שבעלת הבית וג׳ון משתמשים בו. הוא הביא אותנו למרכז העיר, שעדיין מלוכלך וצפוף, ושבו מרוכזות כל החנויות ודוכני הרוכלים של השוק וגם כל התנועה העוברת בעיר. 

בדרך ראינו אנשים עומדים בצדי הכביש ומחכים, והתברר שהדאלאי לאמה עומד להגיע למקלאוד, וכמו בכל מקום מקום בו נמצאים טיבטים ושוחריו האחרים, כולם מחכים לו רק כדי לראות אותו לרגע חולף במכונית. קצת הצטערתי שלא ידענו על כך ונפסיד את החוויה, אבל כשהתקרבנו לעיר ראינו מכונית משטרה צופרת ואחריה טור מכוניות ובמכונית הראשונה הוא ישב, צוחק ונראה נהנה מהכל, כפי שאפי דיווח כי אני חלמתי ולא שמתי לב…

בחנות הקטנה והצפופה  עמדו אנשים וחיכו לטכנאי שעבד אבל הפסיק הכל ושאל מה אנחנו רוצים, כמחווה של כבוד למערביים שאנחנו נתקלים בו לפעמים, בעיקר במקומות בהם אין הרבה כמונו, ומיד הדביק את הכיפה לחוט ואמר שצריך לחכות כמה שעות עד שהדבק יתייבש.

משם הלכנו למספרה של בעלת הבית, שהנהג קצת התקשה למצוא אותה, וכשנכנסנו למקום המפואר במונחים הודיים שהמיזוג בו היה משיב נפש כיוון שהיה חם מאוד,התברר שאין לנו שום תור, בניגוד למה שאמרה בעלת הבית שטענה שהזמינה תור עבורנו, והספר של הגברים היה עסוק עד 12 בצהריים. לא התחשק לנו לחכות כל כך הרבה זמן וחשבנו לוותר ולמצוא מקום במקלאוד, אבל הנהג אמר שיש מקום טוב שהוא מכיר לא רחוק ומיד נכנסנו למכונית ונסענו. הכביש הוליך למטה, לחלק הפרוורי של דהארמסלה, שכונות ירוקות עם בתים קטנים בני קומה אחת, שנראו ממש כמו שכונה וותיקה בהרצליה או במקום דומה.


הגענו לפארק שמוקדש לצבא ההודי:





עלינו למספרה וברגע שנכנסנו זה היה כמו בסרט סטירי על הודו: חמש נשים צעירות שישבו על הספות בחדר הכניסה קמו ועמדו לכבודנו, והגברת שישבה בדלפק הקבלה הראתה לנו על חדר התספורת בו היו שני כסאות לקוחות ריקים וספר צעיר וצנום שהושיב את אפי ביראת כבוד בכיסא הגדול. מהצד השני של חדר הקבלה היה עוד חדר ובו כמה כסאות ללקוחות, כנראה החדר של הנשים. חוץ מאתנו לא היו שם לקוחות ואחרי שהספר התחיל לספר את אפי הנשים הצעירות הלכו לחדר קטן בו מזגו להן שתיה, עמדו ופטפטו עם פקידת הקבלה או ישבו על הספות ונעצו בי עיניים. המספרה הגדולה והחדשה לגמרי הזאת, face to face, נמצאת רחוק מהמרכז וכנראה שאין לה הרבה לקוחות ובכל זאת מועסקות שם כל כך הרבה עובדות! זהו הפלא הכלכלי ההודי ובעצם של מזרח אסיה בכלל, כוח אדם זו ההוצאה הקטנה ביותר בכל יזמות, וכשלוקחים מונית או מכונית עם נהג רוב התשלום הוא לדלק ולבלאי של המכונית והחלק של עבודת הנהג שולי לגמרי…

תזכורת לכך שאנחנו נמצאים עדיין בהודו ולא בטיבט קיבלנו כשהנהג דרש תשלום כפול ממה שסיכמנו לפני הנסיעה, מפני שלטענתו נסענו לדהארמסלה תחתית או משהו כזה למספרה השניה, שכמובן הוא זה שהמליץ עליה ורק שכח לציין שזה מכפיל את המחיר… כעסנו ואמרנו לו שנספר לבעלת הבית שהוא נהג קבוע שלה, ומאוחר יותר חזר בבושת פנים החזיר לנו מאה רופי...

חזרנו למקלאוד מרוצים מההישגים אך בשימוש הראשון של מכשיר השמיעה הכיפה שוב נשארה בתוך האוזן, והתיקון לא הועיל, ולא בטוח שאפשר לתקן בכלל, אך אולי ננסה שוב במקום שאת הכתובת שלו מצאנו ברשת כקשור למכשירי שמיעה.

מקלאוד 1 מתאקלמים

[עדכון המצב - לא היינו בקרבת אינטרנט כמה זמן, המהומות בסרינגר גרמו לשיבושים בכל התכניות,  היינו בהרים כמאה קילומטר מסרינגר, הלילה אנחנו מקווים להחלץ מהמצור לכיוון למהיורו אשר סמוכה ללה שבלדאק (כולה 4 שעות), וכשנגיע ללה נמשיך לפרסם את הבלוג, אז אנא הזדיינו בסבלנות]
מעכשיו לא אכתוב באופן קבוע אלא כשיקרו דברים מיוחדים, או לסכם דברים כלליים יותר שמתגלים בשהות ממושכת כל כך. השגרה שלנו מורכבת כרגע מהליכה מוקדם בבוקר לספריה לשיעור של תשע, בכוונה להגיע קצת לפני השיעור כדי לתפוס את המקומות שבהם אפשר להישען על הקיר. החלטנו לוותר על השיעור השני, כי הוא לא מחדש כל כך והמורה די יבשושי והמתרגם לא מספיק ברור. לעומתו המורה הקבוע בשיעור הראשון שחזר מחופשת המחלה, פשוט נפלא. אפשר ממש להרגיש מה שהוא אומר בטיבטית ולצחוק עם דוברי השפה לבדיחות שלו, שהמתרגם לא מצליח להעביר לאנגלית, ולצערי גם אינו מעביר את האינטונציה מלאת ההבעה בקולו ובפנים שלו. אנחנו גם זוכרים את המתרגמת הנפלאה של גשה סונאם, המורה שאצלו למדנו לפני אחת עשרה שנים, שהיה לה קשר אינטימי עם המורה, והיא העבירה בצורה מוצלחת מאוד את הניואנסים של צורת דיבורו.


לאט לאט אנחנו מגלים איפה מוצאים כל מיני דברים במקלאוד, ירקות טובים וזולים, מזון יבש על המשקל, תבלינים, ויטמינים ולומדים להכיר את כל הפינות החבויות והמקומות שיש בהם משהו ללמוד או לראות. יש לנו המון זמן, ונעים לגלות מחדש את העיר הקטנה הזאת שאמנם השתנתה מאוד, אך בכל זאת שומרת על הצביון המיוחד שלה, מרכז תרבות טיבטי ומרכז תיירותי למערביים ולהודים בני המעמד הבינוני.


למרות ששום דבר דרמטי לא קורה, יש על מה לכתוב, והשלווה של חיינו במקלאוד משובצת באירועים קטנים ומעניינים. קודם כל ברצוני לתאר את הדרך לספריה בה אנחנו לומדים כל בוקר. הרחוב שלנו מתפתל בחדות למטה, בין מסעדות, מלונות וחדרים להשכיר, חנויות לתיירים (תיקים ׳טיבטיים׳ כובעים גרביים ונעלי תינוקות סרוגים שהטיבטיות סורגות בשקדנות כשהן מחכות ללקוחות) חנויות תכשיטים, סוכנויות נסיעות וכו׳.

כמובן שהרחוב צר מדי, במיוחד בסיבובים וצריך להיצמד לצדו כשהן מגיחות מלמטה. אחר כך הבתים כמעט נפסקים ומתחיל יער מתחת לכביש ומדרונות מיוערים גבוהים מאוד נראים ממול. מעל הכביש אפשר לראות כמה בתי דירות גדולים על המדרון התלול, והדרך מתרחבת וממשיכה להתפתל למטה. בעיקול הדרך נפגשת עם כביש שיורד גם כן ממקלאוד, ואז ממשיכה להתפתל כשהיער התלול משני הצדדים, משובץ פה ושם בבתים קטנים, ובמרחק מנצנצים גגות הפח של בתים כפריים בודדים. על הכביש אנחנו פוגשים פועלים ופועלות הודיים מדהארמסלה מטפסים בנינוחות בדרכם לעבודה, כשילדיהם הקטנים בידיהם או הולכים לידם.

ברגע מסויים, מרהיב בכל בוקר מחדש, נגלית העיר דהארמסלה במלוא יופיה מהכביש. גגות צבעוניים ועצים ירוקים המקיפים את הבתים, זה מראה ססגוני ודי רחוק מהעיר האמיתית שאני זוכרת כמלוכלכת וסואנת, אבל אולי ניסע לשם באחד מימי הראשון החופשיים בהם אנחנו לא לומדים ונראה איך היא באמת.


















אחר כך הדרך ממשיכה בסיבובים חדים ולמזלנו הציבו בצד הכביש בכיוון התהום מעקה בטיחות, ואנחנו נצמדים אליו כדי לא להידרס על ידי המכוניות והאופנועים היורדים במהירות. בשלב הזה לעתים משיגים אותנו תלמידים את נזירים היורדים גם הם לספריה, ואז נראית בצד הכביש דרך עפר רחבה שעכשיו עובדים בה כדי לסלול גם אותה, ואנחנו עוזבים את הכביש כדי להגיע לספריה בדרך הקיצור, בין בתי הכפר הקטן ומגורי הטיבטים והנזירים.

הספריה עצמה היא חלק ממכלול שלם של בניינים גדולים ומוחזקים היטב בנויים בסגנון טיבטי, שבהם שוכנים משרדי הממשלה הטיבטית הגולה ובמרכז בניין הפרלמנט הגדול. הספריה עצמה מורכבת משני בניינים, אחד בו מצוי הארכיון והכתבים עתיקים שהוציאו מטיבט כשהדאלאי לאמה ברח ב1959 להודו, ועוד ספרים רבים אחרים, ויש שם גם חדר קריאה שבפעם הקודמת היינו קוראים בו כתבי עת באנגלית אחרי שהיינו תופסים מקום ליד הקיר בכיתת הלימוד.

כיתות הלימוד נמצאות עכשיו בבניין אחר שנמצא ממול לבניין הספריה, ובו אולם די גדול שעל הרצפה שלו מונחות כריות ישיבה גדולות ושני ספסלים בקצה האולם למתקשים לשבת על הרצפה, מחוץ לאולם יש מדרגות המובילות לעוד כתה קטנה יותר בה עוד לא היינו.

לפני תחילת השיעור אנחנו יושבים על המדרגות ומתבוננים באנשים שהולכים סביב הספריה, כמו שהולכים סביב מקדש עם שרשרות התפילה ביד. יש שם קבוצה קטנה של טיבטיות לבושות בתלבושת המסורתית, חלקן קשישות ואחת מחזיקה גלגל תפילות ומסובבת אותו כל הזמן, גם נזירים וויאטנמים וסיניים, ותלמידים מערביים בכל הגילים ומכל המוצאים, ונזירות מערביות.

בתשע בדיוק כולם מרוכזים באולם וקמים לקידה בכפות ידיים צמודות לחזה לכבוד המורה והמתרגם שנכנסים לחדר ומיד קדים שלוש קידות מלאות מול הפסל של בודהה ותמונות הדאלאי לאמה: כלומר כפות ידיים צמודות מעל הראש, על המצח ועל החזה ואז ירידה לרצפה וכריעה עם הברכיים עם הראש על הרצפה. התלמידים מחכים שהמורה והמתרגם יגמרו ואז הם עצמם עושים את הקידות ורק אז מתיישבים ומיד מתחילים בדקלום דברי תודה ובקשת השראה משושלת המורים שהעבירו את הידע והחכמה מדור לדור עד היום. 

בקצה באולם על הקיר תלויות שתי תמונות של הדאלאי לאמה, ובאמצע פסל קטן של בודהה ותמונה עוד יותר קטנה שלו מעל תמונת הדאלאי לאמה. המורה יושב ברגלים משוכלות על דוכן קטן ליד מיקרופון ועל שולחן קטן לידו מונחים הספרים שהוא מוציא מתיק הבד הפשוט שלו. לידו, על דוכן נמוך יותר יושב המתרגם ובידו עוד והוא כותב את דברי המורה במחברת בזמן שהמורה מדבר.

אנחנו לומדים ספר שנקרא לאמרין, והוא ספר בסיסי מאוד שמלמד את הדרך להגיע להארה בצורה הכי ראשונית, ומכוון למעשה למתחילים בדרך הבודהיזם, והוא כמובן כתוב לטיבטים ובמיוחד לנזירים ולכן עניין הגלגולים חזק מאוד בו, אך אנחנו החלטנו שכשהמורה מדבר על החיים הבאים הוא מדבר על מחר או על הרגע הבא, או לפי הגרסה שלי, הוא מדבר על מצבי תודעה שונים.

כאן המקום לדבר על התלמידים. יש כמה נזירות מערביות ופעם אחת ראיתי נזיר טיבטי, כמה צעירים וצעירות טיבטיים, מערביים ממוצא אסיאתי: אמריקאים ממוצא סיני או משהו דומה, אירופאים בעיקר רוסים וספרדים צעירים שמהווים ממש שתי קבוצות מלוכדות בתוך הקהל, יש גם מערביים מבוגרים כמונו אבל אין אף ישראלי. (תיקון טעות: מצאנו ישראלית אחת אבל לא ראיתי אותה אחר כך, אולי נסעה או עזבה את השיעור) אחרי הדקלום המורה מדבר והמתרגם מנסה להעביר את דבריו אך מה שנשמע לנו מלא דוגמאות מצחיקות וסיפורים אישיים מרגשים, הופך לדיווח יבש ותמציתי בידי הבחור הטיבטי הנחמד, אך המתוח וחסר הביטחון שמתרגם לנו. גם כך אנחנו נהנים מדברי המורה הנאמרים עם המון חום ורגש ומלווים בנפנוף היד בתנועות הראש ואפילו פרצופים וחיקוי צורות דיבור של אנשים מהסיפור בצורה מצחיקה.

השיעור נגמר בשאלות ובדקלום קצר יותר ואז המורה והמתרגם יוצאים וכולם שוב קמים לקידה לכבודם.

הערה: התמונות האלה וחלק מהאחרות צולמו בטלפון, ועמכם הסליחה על האיכות. 








בינתיים התחלתי ללכת לשיעור של אפי אחר הצהריים עם גשה קלסנג וונגמו , הגרמניה שאפי למד אצלה בביקור הקודם, כשהייתה עדיין תלמידה לתואר הגשה. היא פשוט נפלאה!!!

השיעור מתנהל במקדש הגדול באחד מחדרי הלימוד הרבים הנמצאים שם, בחדר גדול מאוד, עם מזרונים ושולחנות קטנים שאפשר לשים עליהם את חומר הלימוד. היא מלמדת לוגיקה טיבטית ובעצם את הדרך בה מבצעים הנזירים את הdebates המפורסמים בעיקר בתנועות המסוגננות שהם מבצעים בזמן הדיונים. אבל זוהי לוגיקה מופשטת מאוד ודי מסובכת ואני בקושי עוקבת אחריה, אבל מדי פעם היא חוזרת לדהארמה הפשוטה ומראה איך כל זה מתקשר ללימודי הבודהיזם הבסיסיים ואני מרגישה שאת זה לפחות אני מבינה.


ביום ראשון החופשי מלימודים הלכנו לבהאגסו, הכפר ההודי שליד מקלאוד, שבביקור הקודם רוב התרמילאים הישראלים גרו בו והיה בו כמובן גם בית חב״ד. המרחק ממקלאוד אינו גדול, אבל ההליכה נמשכה למעלה מחצי שעה בגלל שהכביש היה מלא במכוניות ואופנועים שתמרנו בזריזות ביניהן, ולנו לא נשאר כל כך איפה ללכת. וכשטור המכוניות היוצאות מבהאגסו למקלאוד, עמוסות בתיירים הודיים החוזרים מחופשתם עמד בלי לזוז המון זמן, הלכנו ממש בין המכוניות, נושמים את האדים היוצאים מהמפלטים, ומזהירים את האופנועים שגם אנחנו רוצים להתקדם… זה היה ממש סיוט. 

אבל כבר יצאנו לדרך ומזג האוויר היה נעים להליכה, מעונן וקצת קריר, אז המשכנו עד שהגענו לכניסה של מה שהיה כפר הודי מסכן, והפך אחר כך למשכן תרמילאים והיפים בבגדים ״מקומיים״ בלויים ורסטות מדובללות המעשנים לא רק ניקוטין…, ועכשיו הוא מלא מלונות גדולים לאנשי המעמד הבינוני החדש בהודו שיוצאים לחופשות בהמוניהם עם כל המשפחה, ונותנים צביון אחר למקום.

ממש לא זיהינו את המקום שהיינו הולכים אליו די הרבה, אני לשיעורי יוגה ואפי לשיעורי רייקי. אבל התעקשנו במסע הנוסטלגיה ודרך קטנה מרוצפת שעלתה בגבעה, החזירה אותנו למה שגם עכשיו היה ללא ספק מושבה ישראלית שגם מערביים צעירים שוהים בה. לפחות האזור הזה נשאר עם בתים קטנים, וגסטהאוזים נחמדים ולא מפוארים, ומסעדות עם ׳זולות׳ וקישוטים אחרים הנחשבים ״קול״, וכמובן האוכל המפנק שהישראלים אוהבים וגם סתם אוכל הודי ומערבי. יש שם המון מקומות ללימוד יוגה, רייקי, ריפוי ומאסאג׳ים של איורובידה. 

החלק הזה נשמר פחות או יותר כמו שהיה, ולא שאנחנו מתלהבים מהסגנון שלו, אבל הוא עדיף על ההמולה והצפיפות של התיירים ההודים והמכוניות הענקיות שלהם הממלאים את הכבישים. למפל אפילו לא ניסינו ללכת מפני שהדרך אליו הייתה גדושה בתיירים הודים. פגשנו את משה, חברנו מהנסיעה מרישיקש וישבנו אתו לשתות קפה במלון שלו, חזרנו הבייתה ולא המשכנו לאזור של הכפר שפעם היה דליל מאוד בגסטהאוזים ובמסעדות, והיו בו עדיין איכרים שחרשו את השדות עם שוורים רתומים לעול, ועכשיו - פחדנו לגלות שגם הוא הפך למרכז תיירות הודי. כנראה שבינתיים נוותר על בהאגסו, אלא אם יהיה שם קונצרט של חלילים או משהו דומה כמו זה שהיינו בו בביקור הקודם.















התחלנו לקחת תרופות בצורת כדורים שמרסקים עד שהופכים לאבקה יבשה ומרה מאוד, אצל רופא טיבטי בקליניקה הטיבטית שליד הספריה. ד״ר תאמדין, נחשב לרופא מהולל ומבוקש, ואכן חיכינו הרבה זמן במרפאה עד שנכנסנו אליו. היו שם גם נשים הודיות מקומיות שחיכו אתנו, וראינו גם קבוצה של תיירים רוסים שחיכו להיכנס לרופאים טיבטיים אחרים במרפאה, ואחר כך קנו לעצמם תרופות בבית המרקחת. אני לא התרשמתי במיוחד מהרופא, שבדק רק את הדופק, ואבחן דברים שאין לי ודברים אחרים שיש לי לא אבחן. אבל אפי כנראה עם ראש פתוח יותר והוא ממריץ אותי לא לוותר ולתת הזדמנות לרפואה הזאת, שבניגוד לרפואה המערבית לפחות אינה מזיקה…

עשרה ימים די מתסכלים עברו בלי שהרגשנו שום שינוי, והצורך להתאים את הארוחות לזמני התרופות היה די כובל, ירדנו למרפאה בשבת בבוקר והתברר שהרופא המהולל לא נמצא ולא יהיה כמובן ביום ראשון וגם אחריו ביום שני, וזה כבר הוציא לנו את הרוח מהמפרשים לגמרי. לפני כן יכולנו ללכת לרופא אחרי השיעור בספריה, אבל עכשיו החלטנו להפסיק את השיעור הזה מפני שמצאנו שיעור מצויין ליד המקדש, עם מורה טוב מאוד ומתרגם מוצלח, ישראלי צעיר ונחמד. השיעור הזה קרוב יותר לבית ומיד כשהוא נגמר מתחיל השיעור של גשה מה הגרמניה במקדש, ממש מרחק כמה פסיעות. כך אנחנו יכולים לבלות את הבוקר בשקט בבית, לשבת על הגג או מתחת לגזיבו הצופה אל ההרים ולקרוא, לכתוב, לצייר ולנגן בחליל, או סתם לבהות בנוף בלי לחשוב…

התחלתי לעשות יוגה במקום שנמצא ממש ליד הבית, בתוך מתחם חינוכי טיבטי במורד המדרגות התלולות על המדרון מתחת לכביש. המורה נראה כמו הסטריאוטיפים של מורים הודיים ליוגה, רזה מאוד וגמיש כמו נער גומי. אבל הוא מאוד מקצועי, נותן הוראות ברורות בלי המבטא הכבד והמנגן של חלק מההודים דוברי האנגלית, ומציב בכל פעם אלטרנטיבה למי שמתקשה. אני הזקנה ביותר בשיעור וזוכה למבטי השתאות מהצעירים הגמישים שממלאים את האולם…

הנוף עוצר הנשימה בכל פעם שאנחנו הולכים למקדש דרך מדרגות המתפתלות בין בנייני המנזר לנשים ואחר כך ביער ובין הבתים הקטנים של הטיבטים שנבנו כשהדאלאי לאמה הגיע למקלאוד, מרגש אותי בכל פעם מחדש. המדרונות הירוקים של ההרים הקרובים והמדרון של דאולאדור המתנשא מעליהם בצבע חום עז שעליו רצועות שלג מזדמנות באמת מעוררים השראה והתחושה זאת מלווה אותי עד שאנחנו נכנסים לשיעור.

כמובן שהכל משתנה, והשביל ביער שבו היינו הולכים בכל ערב מהדירה בה גרנו לפני אחת עשרה שנים לאכול בעיר, חסום עכשיו בבניין גדול שנבנה שם, מול בית הדירות שבו הייתה הדירה,על המדרון התלול, בנו בניין דירות גדול עם מסעדה, וכשיושבים על המרפסת של הדירה שלנו לשעבר כבר אי אפשר לראות את צמרות העצים ואת הציפורים המרחפות מעליהם מתחת לבית, כי אין שם כבר יער יותר…