יום חמישי, ינואר 18, 2007

דברי רוחק'ה באזכרה לסבא ולסבתא – 11 בינואר 2007



אזכרה לאמא ולאבא – ההורים של דינה, אתי, ושלי, וגם קצת של המושיקים ואפי, שהם סבא וסבתא של כל השאר, היא יום מיוחד בלוח השנה. אנחנו באים לכאן כדי לזכור אותם ביחד, כי כך נהוג, כי זו המסורת. אבל בעצם לא רק בשביל זה. גם בשביל להיפגש, לראות זה את זה, ולשמוע מה חדש.

אבל בשבילי, ואולי לא רק בשבילי, אלא גם בשבילכם, יש משהו שהוא יותר מזה. אני תמיד מרגישה שזה כמו ביקור, ואבא ואמא, איך שהוא, אתנו, רואים ושומעים את הכל, ושמחים שבאנו. וזו גם הזדמנות ואולי גם חובה למסור דו"ח, ולספר להם כל מה שעבר עלינו מאז הפעם האחרונה שהיינו כאן.

וככה כמעט בלי להרגיש, אני עוברת תמיד, בלב, ועכשיו בקול, ללשון נוכח.

אז מה התחדש אצלנו ? תמיד רציתם לדעת הכל. אינני יודעת אם מקבלים עתונים אצלכם, אולי ה"דבר" עוד מופיע שם ? אך על מה שקרה במדינה בשנה האחרונה עדיף אולי לא לספר כלום. כשאני חושבת על זה אני מקווה שהתקשורת לא מגיעה אליכם, כי זה בטח היה אוכל לכם את הלב.

אבל על מה שקורה במשפחה, דווקא כיף לספר. התרחבנו, התבגרנו, והתבססנו. לשבט הצטרפו ארבעה – שלשה בנים ובת: דניאל הבן ודניאל הבת, עדו ומורן. כל הדור הרכיעי, הנינים שלכם, גדלו, והחכימו והם בטח מביאים לכם המון נחת וגאווה. הדס ועמית התחתנו, פרח ובני קנו דירה. תושבי הצפון עברו עוד מלחמה – ויצאו ממנה ללא פגע. השנה כולנו פה בארץ, כולנו בריאים, וחיים בשלום ובהרמוניה זה עם זה. ובאמת, זה ממש לא מעט. זה הרבה מאוד. וסבא בטח מסתכל על כולנו כאן ואומר, כדרכו: " התכנסות יפה".

וכשחשבתי על כל זה בשבוע האחרון, וידעתי שדינה בטח מצפה שאקרא איזה שיר באזכרה, נזכרתי בשיר שמבטא יותר מכל את ההרגשה הזו, של השבט.

אני חושבת שכולכם מכירים את השיר הזה. זה השיר הפותח את ספר השירים של קדיה מולודובסקי:


פתחו את השער

פתחו את השער, פתחוהו רחב,
עבור תעבור פה שרשרת זהב:
אבא,
ואמא,
ואח,
ואחות,
וחתן וכלה
במרכבת קלה.

פתחו את השער, פתחוהו רחב,
עבור תעבור פה שרשרת זהב:
סבא,
וסבתא,
ודוד, ודודה,
ונכדים ונינים
במרכבת פנינים.

פתחו את השער, פתחוהו רחב,
עבור תעבור פה שרשרת זהב:
אגס,
ותפוח,
ודבש לקינוח,
ורקיק צהבהב
על צלחת זהב.


אני כמעט בטוחה שהספר של קדיה מולודובסקי היה אצלנו בבית, כשהייתי ילדה. עובדה, עד היום אני יודעת חלקים שלמים ממנו בעל-פה. אך אינני זוכרת מי קנה לנו אותו, ומתי. ותדעו לכם שבבית של סבא וסבתא תמיד היו ספרים, ותמיד קראו ספרים. אך ספרים היו מצרך יקר, ואת רוב ספרי הילדים שהיו לנו קבלנו במתנה מהדודים. אני ממש זוכרת את הדוד פישל בא לבקר ומביא לנו את "אורה הכפולה" של קסטנר. אז מי הביא לנו את קדיה מולודובסקי ? מכיוון שלא הצלחתי לזכור, חשבתי שאנחנו, אתי דינה ואני, צריכות לעשות משהו בעניין הזכרון. לפני שנתיים אתי העניקה לנו את הספר על המכתבים של סבא וסבתא. ותבורך על כך. אך הספר מספר עליהם בעיקר עד התקופה שאנחנו הופענו, על תקופת החלוציות וכפר החורש. ומה קרה אחר כך ? איך הם היו אבא ואמא שלנו ? וסבא וסבתא שלכם ? אני חושבת שצריך להתחיל לכתוב את הדברים, לפני שהכל ייעלם וישכח. והמתחילה במצווה צריכה להיות דינה, שלדעתי זוכרת הכי טוב מכולנו...


יום שלישי, ינואר 16, 2007

אזכרה במלאת 15 שנה לפטירתו של סבא רפאל ו 13 שנה לסבתא יהודית

לחץ על התמונה להגדלה

אצל רוחקה




- עוד תמונות אצל רוחקה






זכרונות שאתי העלתה באזכרה

אני פשוט אוהבת להיזכר באבא ובאמא. כשאני עוצמת את עיני ומתרכזת, הדברים עולים בי בצורת ריחות, קולות ותחושות.
ריח בגדי העבודה הכחולים המרופטים של אבא, תלויים במרפסת האחורית הקטנה ליד דלת הרשת של המטבח - זיעה מעורבת בריחות הזבל והתערובת, וריח הגרביים המיוזעות המונחות בתוך נעלי העבודה השחורות שהחתולים הגורים נהגו למצוץ בתנועות יניקה.
ריח הגפילטא פיש שאמא מבשלת במטבח, מתערבב בריח מרק העוף והבשר המהבילים ביום שישי, בעוד אנחנו מנקות את הבית לפי חלוקה קבועה מראש.
ריחות הבישול מסינורה של אמא כאשר אני נצמדת אליה ומתלוננת: "אין לי מה לעשות"...
ריח הסיגריות על בגדיו של אבא, ברגעים הנדירים שבהם היה בבית ויכולתי לכבוש את פני בתוכם...

רשרוש העיתון שאבא קורא בזמן ארוחת הבוקר, למורת רוחה של אמא, והידיעה שמעבר למחסום הנייר הגבוה, הוא נמצא, ושזה מספיק.
בעבוע המים הרותחים בדוד הכביסה הגדול הניצב מעל המדורה הקטנה בחצר, והמים המשנים את צבעם לכחול עז כשאמא זורקת את "כחול הכביסה" ובוחשת במקל הגדול.
קולות אבא ואמא המדברים באידיש ביניהם וזה סימן לסוד כלשהו, משהו לא טוב בוודאי, שקרה או עומד לקרות.
אמא שרה לי בזיופים נוראים "נומי נומי" אך אין מוסיקה נעימה ומתוקה יותר מזו בעיני...
קולו של אבא המספר על הבעיות בסניף מפא"י ובמועצת הפועלים לאמא המקשיבה ומהנהנת בהסכמה.
קולות השירה של אבא בליל הסדר, מלווים בדפיקות המזלג על השולחן, ושוב קולו כשהוא מספר כל מיני סיפורים כמו הנסיעה האגדית לדמשק לקנות עדר כבשים במקום זה שנגנב על ידי רוצחי הרועים.
שירת החזנים ברדיו בתוכנית "פרקי חזנות כבקשתכם" בשבת בסוף ארוחת הצהרים, כשאבא מקשיב בעיניים עצומות ומתמוגג...

תחושת ידו של אבא בידי כשהוא לוקח אותי (בנסיעה באוטובוס) לראות את הסרט חוזליטו או להופעת מקהלת הילדים על שם צדיקוב ביום חגה של ההסתדרות...
לשבת ולהתרפק על גופה הרך והעגול של אמא אחרי ארוחת הערב, כשהאחיות טוענות שאני כבר גדולה מדי ומועכת אותה, אך שתינו מתמוגגות מהנאה צרופה...
ידיה החמות והנעימות של אמא מפשיטות אותי ורוחצות אותי אחרי טיול או מחנה של התנועה, בזמן שאני מספרת בפרטי פרטים על כל יום ויום ועל הלילות...
אמא משכיבה אותי במיטה ומלטפת אותי אחרי שנפלתי ושרטתי עמוקות את שתי הברכיים, ואני כמעט מאושרת מהנפילה הזאת...
מבטו המאוכזב של אבא כאשר אני מקבלת ציון שלילי במתמטיקה ונזקקת לשיעורים פרטיים, והתחושה החזקה כי לא אוכל לאכזב אותו שוב...
אבא לוקח אותי לים בשבת, נעול בסנדלים עם גרביים בגלל האקזמה שלו, מחזיק אותי בידיו כשאני צורחת מפחד ואושר עם הגלים המתרוממים...
אמא נוסעת אתי לבקר את סבתא בבני ברק בשני אוטובוסים, ומחזיקה אותי על הברכיים כדי שלא אצטרך לעמוד בנסיעה.
הסבלנות של אמא בעשרות חנויות עלובות בדרום תל אביב בהן חיפשנו את הבטלדרס הגזעי עם צווארון הפרווה שרק אותו רציתי ושהיא שנאה...

אני מתגעגעת לכל אלה אך אלה געגועים טובים, לא של סבל אלא של אהבה. אך התחושה שהם עדיין אתי, מתבוננים בי ועוקבים אחרי, תמיד מעודדים ומחזקים, לא עוזבת אותי אף פעם.
אני יודעת מה היו אומרים על כל דבר ואני יכולה לראות את הבעת פניהם ושפת הגוף שלהם בתגובה לדברים שאני עושה או קורים לי.
אבא מחייך בהבנה לרעיון הנסיעה להודו ואמא מקמטת את מצחה בדאגה ותהייה.
אמא מעודדת את המאמץ להתרכז בפעולות היומיות ולעשות הכל בעצמי: בישול, ניקיון וקניות פרטניות מדי יום.
אבא מעודד את הכתיבה ומכוון אותי לחפש תובנות חברתיות במה שמצאנו בהודו, ומגיע למסקנה שהבודהיזם הוא בכלל מעין סוציאליזם הומאניסטי בגוון מזרחי....
אני באמת נהנית להתגעגע אליהם ובאותו זמן להמשיך לחיות אתם, קרובים קרובים – בתוכי.


צילומים שלי שהוצגו בתערוכה במלון "סינמה" בכיכר דיזנגוף