יום שלישי, ינואר 17, 2006

סופדבר - הגענו לארץ והבלוג תם אך לא נשלם


הילדים הגיעו עם שלטים מקסימים שנעמה הכינה במיטב מסורת הצופים, והפגישה הייתה מרגשת ומשמחת מאוד. נסענו למסעדת יפו ביפו, וזללנו את כל המאכלים שכל כך התגעגענו אליהם כל הזמן: חומוס, טחינה, פלאפל רק ונימוח בפה, סלטים מזרחיים וכרובית בלימון, והיה כל כך טוב והרגשנו כל כך בבית ובמקום הנכון! התחושה הזאת הייתה כבר מוכרת לנו מהחזרה לארץ אחרי שלוש השנים באנגליה והשנה וחצי בארה"ב, אבל הפעם זה היה שונה מאוד.
קל להתרגל לפינוקים החומריים: ניקיון, ריחות טובים, בתים מוסדרים ומוחזקים, טכנולוגיה גבוהה המאפשרת נוחיות ומהירות, האוכל המוכר והזמינות שלו ועוד ועוד. אבל קשה להסתגל לקצב המסחרר של החיים במערב. חיפוש דירה דרך האינטרנט והמהירות המסחררת שבה נחטפות הדירות הטובות והזולות... וזוהי רק דוגמה אחת!
אני מקווה שהכלים שרכשנו במסע שלנו יעזרו לנו להתמודד עם דרישות החיים המערביים התובעניים ויחד עם זאת להישאר במסלול שקבענו לעצמנו ולא להיסחף בזרם הכללי בלי שליטה. אני יודעת שזה אפשרי ומאמינה שנצליח בכך.
בזאת אני סוגרת את הבלוג ומזמינה את הקוראים להעיר הערות ולחוות דעה בכל עניין ומבטיחה להתייחס ולענות לכולם! אני מודה לכולכם על תשומת הלב והעניין שגיליתם בקורותינו ומקווה שנהניתם ואולי תיעזרו בבלוג בנסיעות עתידיות שלכם להודו או למקומות אחרים.

שלום לכולם – תם הבלוג!!! ( אך לא נשלם - אתי אמרה היום שהיא עוד תכתוב – עוד הרהורים, סיכומים בשלים יותר ועוד ועוד)

יום שני, ינואר 16, 2006

הילדים באים לקבל את פנינו

They are Ready הם כבר מוכנים














We are at the background - האלה ברקע זה אנחנו



















Hugs and Kisses חיבוקים ונישוקים















Formal photo to commemorate the end of the trip















A set-up picture - this is how we looked with the backpacks







יום שישי, ינואר 13, 2006

Delhi Pictures -mostley from the Red Fort

















2.1 – 4.1 ימים אחרונים לטיול בדלהי


הרכבת האחרונה שלנו בהודו הפתיעה לטובה: קרון חדש ונקי ושכנים שקטים ואדיבים, ולא סבלנו מהקור כמו בנסיעה לג'ודהאפור. הגענו לדלהי באיחור של שעה, וכשיצאנו מהתחנה נזרקנו למהומה ולכאוס של העיר הגדולה וההומה הזאת. נהגי טקסי ניסו בתקיפות לגרום לנו לנסוע במכונית במקום באוטוריקשה, ונהגי הריקשות דרשו סכומים דימיוניים, עד שהלכנו לתחנת ריקשות מסודרת ונסענו בקור מקפיא למלון שהזמנו בו מקום: "Hotel Blue"בקונהאד פלייס. מדרגות מתפתלות הובילו למלון שנמצא בקומה השלישית של הבניין. מייד הבנו שאנשי המלון לא ידעו בכלל על ההזמנה, אף על פי שניסו להסוות זאת, (שאלו אותנו מתי הזמנו, ואז ניסו לחפש אחורה ביומן הממורטט של המלון, כאילו שהזמנות נכתבות בתאריך שבו נעשו ולא בתאריך העתידי...) אבל החדר היקר יותר, 1400 רופיות ללילה, היה פנוי. כשראינו את החדר הייתה הפסקת חשמל והיה קשה לראות את השירותים הקטנים. החדר נראה לא רע: מיטה, שולחן וכיסאות, ואפילו חלון קטן ומנורות קריאה ליד המיטה! כשחזר השמל ראינו את השירותים, שהיו קטנים, עם ריצפת לינוליאום מוכתמת וברזים מכוסי שכבת אבן לבנה, כיור מוכתם גם הוא, והשיא: אסלה שחורה שגם כדורי הכלור המופלאים שלי ושפשוף נמרץ לא הצליחו לנקות. בהמשך היו גם תקלות בהספקת המים, ולבסוף: לא היו מים חמים בכלל, ואחרי צעקות קיבלנו "hot bucket" למקלחת האחרונה בהודו...
קיטרתי קצת, בעיקר בגלל שהיו לי ציפיות לסיום מפנק וחזרה הדרגתית לציוויליזציה בדלהי, אבל השמחה לקראת החזרה לארץ והפגישה עם המשפחה הייתה חזקה יותר, והחלטתי שלא אתן לקטנות כאלה להעיב עליה.
אחרי מנוחה קצרה יצאנו לשיטוט באזור שהוא בעצם מרכז חנויות היוקרה והמותגים של דלהי והתחלנו לחפש את הדברים שרצינו לקנות. אבל בכל זאת העיפות מהנסיעה והשינה הטרופה ברכבת הכריעה אותנו, וחזרנו לנוח במלון. למחרת קמנו רעננים ויצאנו מוקדם במונחים הודיים, ב- 10 בבוקר, לקניון שאפי שמע עליו שהוא המקום המועדף על הקהילה הדיפלומטית.
אבל כשהגענו הכל היה סגור ולא נראה כמו שחשבנו. היו שם פשוט המון חנויות במין מרכז מסחרי כמו שהיו בארץ בשנות השישים, ובאמצע מגרש חניה גדול. הכל היה סגור ודי שומם והחלטנו לחפש מקום לשתות קפה ולאכול משהו. הסתובבנו קצת ואז ראינו בית קפה 'יאפי' מרשת שהכרנו מקונהאד פלייס ונכנסנו. ישבנו שם קצת, ובאמת נכנסו לשם דיפלומטים והודים שנראו מאוד מערביים, והיה נעים מאוד. כשיצאנו משם רוב החנויות כבר נפתחו וראינו שבאמת יש שם חנויות טובות, לא דווקא של מותגים, ולא במחירים מופרזים כמו בקונהאד פלייס, אבל לאט לאט קנינו כמעט את כל מה שתכננו, ומצאנו אפילו חנויות ספרים איכותיות עם מבחר רציני של ספרים על בודהיזם שאפי חיפש!
בדרך הבייתה עברנו שוב בכמה מקומות בקונהאד פלייס והשלמנו את הקניות, כך שמעתה והלאה נשאר לנו זמן פנוי – עוד יום בדלהי!
קנינו את הספר החדש של ויקראם סת, שמזמן רצינו אבל נרתענו בגלל המחיר: 680 רופיות (68 שקלים) והמשקל – זהו ספר עבה בכריכה קשה, ואני הייתי שקועה בו, ונסענו רק ל"Red fort", שבו היינו רק בלילה בביקור הקודם, ואפי רצה לצלם אותו ביום. בערב חגגנו בארוחת 'אכול ככל יכולתך' במסעדת נירולה המהוללת והצלחנו להוציא 380 רופיות (38 שקלים) על ארוחה דשנה – אחת הארוחות היקרות ביותר שאכלנו בהודו....
כמובן שבלי עוד חיכוכים 'הודיים', עם בעלי המלון אי אפשר... כנראה שהם חששו בצדק שנעזוב אחרי לילה אחד, ולכן דרשו תשלום מראש, וכך גם כשהזמנו מונית לנסיעה לשדה התעופה. לאור הניסיון המר שלנו ושל נוסעים אחרים עם מוניות וריקשות שלא הגיעו לנסיעה לילית, לא רצינו לסמוך על אף אחד. מצאנו נהג מונית שנתן מספר טלפון ושם ואפילו מספר מונית – וקבענו אתו ב-3 לפנות בוקר. אנשי המלון נעלבו שלא סמכנו עליהם, וביטלנו את ההזמנה אצלם בגלל דרישת התשלום מראש. כשציינו לפניהם שגם הם לא סומכים עלינו ודורשים מאתנו תשלום מראש, אמרו שזו 'מדיניות התשלומים של המלון', ואין מה לעשות...
הלילה האחרון עבר בהודעות כתובות בטלפון הסלולארי על אשפוזו של ראש הממשלה שרון וזה הוסיף לעירנות שהייתה בי בין כה וכה בגלל ההתרגשות לקראת החזרה הבייתה.
הנסיעה בלילה לשדה התעופה הייתה כמו בחלום או בסרט 'אמנותי'. הערפילים על העיר ייפו אותה ושיוו לה מראה פואטי במקצת, ומצד שני חיזקו את החשש שלא נוכל המריא בזמן בגלל,. ואכן, ההמראה נדחתה ובסופו של דבר יצאנו באיחור של שעה וחצי.
אבל שום דבר לא קלקל לי את השמחה והשלווה שירדה עלי, למרות כל הבלתי נודע שמצפה לי: מציאת דירה, עבודה לי ולאפי, גורל הבלוג ועוד.

Sylvester Party and Fireworks on the roof of Minerva, Udipur







Last Days in Udaipur

Cooking Untensils for sale

















Baba sleeping by the Lake


















Last sunset at Minerva


















Big Bird Over the Lake






















Hanuka Candles at the Minerva


יום ראשון, ינואר 01, 2006