6.6.05 טריונד

היום, יום ראשון, אין לימודים ויצאנו לטיול ארוך ברגל. עלינו ל "Triund", הפיסגה שממנה משקיפים על ההרים המושלגים הנראים מעל מקלאוד גאנג'. יצאנו ב- 6 בבוקר, ואפילו לקחנו אוטוריקשה ממקלאוד לדארמה-קוט, כדי לחסוך קצת בהליכה ובעלייה התלולה הצפויה לנו עד לפסגה. הנסיעה באוטוריקשה הייתה חוויה מצחיקה: כנראה שהמנוע של הריקשה לא עבד היטב, ובאמצע הדרך הנהג ביקש מאתנו לרדת והמשיך לבד עד קצה העלייה כשהצטרפנו שוב אליו. בפעם השניה שזה קרה קצת כעסנו, במיוחד כשראינו אוטוריקשה אחרת עם שלושה נוסעים עולה בדהרה למעלה, כשאנחנו עולים ברגל ליד הריקשה שלנו... הנהג התנצל מאוד כשהגענו ואנחנו נרגענו וקיבלנו את ההתנצלות.
כשהגענו לדארמה-קוט יצאנו בשביל המוביל לטריאונד לפי הדרכת בעל הקפה. הלכנו בשביל רחב ודי סלול שעלה בדרך מתפתלת ונוחה. אבל אפי לא היה בטוח שאנחנו הולכים נכון, מפני שבעל הקפה אמר: בשביל ומיד למעלה, ולא ראינו שום דבר שנראה כמו שביל שעולה, חוץ משביל עזים תלול שלא נראה לנו מתאים. ראינו שני איכרים הולכים עם מעדרים ומחרשה ושני שוורים בדרך, ואפי אמר אפשר לשאול אותם על הדרך, אמנם הם בטח לא מדברים אנגלית שוטפת... אבל כששאלנו אותם השיב אחד מהם באנגלית צחה וברורה: "לא, אתם לגמרי לא בדרך. יש קיצור שעברתם אותו מזמן, אבל אולי כדאי לכם להמשיך בדרך הזאת, הארוכה יותר, שתביא אותכם גם כן." ראו מה גדול כוחם של סטריאוטיפים וכמה אנחנו שבויים בקונספציות השגויות שלנו...
לאחר הליכה של קרוב לשעה הגענו למקום שנקרא המקדש. ויש בו מקדש הינדי קטנטן וכמה בתי הארחה ומסעדות. ישבנו לשתות תה ולנוח, ואז ראינו אוטוריקשה מגיעה ומורידה שלוש בנות תאילנדיות... התברר שעד לשם אפשר להגיע באוטוריקשה ומשם הדרך הופכת להיות צרה ומלאה אבנים ורק פרדות ומטיילים ברגל יכולים להשתמש בה. הנערות התאילנדיות יצאו למקום שנקרא: קו השלג, שנמצא במרחק שלוש שעות הליכה (ועלייה!) מטריאונד ולכן נסעו באוטוריקשה.
מכאן ואילך התחילה דרך של כארבע שעות, עם הפסקות קטנות והפסקה ארוכה של חצי שעה ב"chai-shop" הראשון שהגענו אליו. (אחריו היו עוד שניים אבל די קרובים) פגשנו את הנערות התאילנדיות שעברו אותנו בדהרה ונעלמו. בדרך עברנו ליד חבורה גדולה של הודים: הרבה ילדים ושלוש אמהות ששתים מהן אחזו בידיהן ילדים ממש קטנים, שלא נתנו להם ללכת לבד. הם היו נחמדים, חביבים ומנומסים – כל כך שונים מרוב התיירם ההודים שפגשנו בדרג'ילינג, בסיקים וגם פה.
עברו לידינו גם הרבה תיירים צעירים ממקומות שונים וגם ישראלים, כולם הביעו התפעלות מהעובדה שאנחנו עולים ברגל.
כשעה לפני הסוף ראינו קרחון, או יותר נכון, גוש שלג ענק בערוץ בין שתי פסגות, שהתלכלך כולו באדמה ובאבק וכבר לא היה לבן. היה קשה להאמין שזה באמת שלג, ורק כשהודי צעיר שטייל עם חברתו ההולנדית מעך אותו ברגל והשכבה הלבנה מתחת לעפר התגלתה, נוכחתי שזה אכן שלג.
משם הדרך הפכה להיות מאוד תלולה ומלאה באבנים גדולות שהקשו מאוד על הטיפוס. (גם קודם היו אבנים ועליות תלולות, אבל היו גם הרבה קטעים מישוריים או של עלייה מתונה ולא מסולעים) וגג הבניין על הפיסגה נראה קרוב יותר ויותר. אני כמובן, כהרגלי בקודש, התייאשתי כמעט בסוף. פשוט "הכנתי כוח" למרחק מסויים וכשנגמר לי "הכוח שהכנתי", הייתי מתוסכלת ומיואשת. אבל הבטחתי לאפי שנגיע עד למעלה, ולכן הוצאתי ממאגרים נסתרים "עוד כוח" עד שהגענו למעלה.
המראה היה מרהיב. פסגה רחבה מכוסה כולה בעשב ירוק ובעלת קפלים רכים של גבעות נמוכות, (מזכירה את הפיסגה בתחילת הסרט: צלילי המוזיקה) ומולה הרים מושלגים יפיפיים. על העשב היו מפוזרים אוהלים, כמה בקתות רעועות המשמשות כקיוסקים - מסעדות ובניין מסודר של רשות היער ההודית.
היו שם הרבה אנשים, חלקם ישנו באוהלים שלהם בלילה, וחלקם באוהלים המושכרים. אנשים ישבו ושכבו על שמיכות על העשב, קראו, נחו, שיחקו קלפים וגולף ואכלו. הצטרפנו לאווירה הפסטורלית וישבנו על הגבעה הגבוהה ביותר, ושוחחנו עם ישראלי צעיר, שחבריו ישבו ליד אוהל המסעדה והזמינו ארוחת בוקר: חביתה וצ'פאטי, וצ'אי. הוא סיפר שהם ישנו שם בלילה אך היה די קר, כי שקי השינה לא הספיקו והם מתכוננים להישאר עוד לילה ולישון במערה הגדולה שאת הפתח שלה ראינו על ההר הקרוב. ליד הקיוסק שבו אכלנו היו כמה ספרי קודש יהודים, שכנראה ניתנו על ידי אנשי חב"ד במתנה לצעירים והם השאירו אותם שם. דיברנו עם הבחור עליהם. הוא אמר: "הם שומרים עלינו שלא נעשה בלגן, ושלא נלך לכל היוגה והבודהה הזה..." אבל הודה שאין קשר בין יוגה ובודהיזם והתרחקות מן היהדות, ואף הבדיל בין הפעילות המיסיונרית הבוטה של חב"ד ובין הפעילות המעודנת והפחות ממוקדת של הברסלבים, שפשוט משוחחים עם הצעירים בלשונם, עושים להם "סדנת זוגיות", ומתנסים להתחבר אליהם מעולם המושגים שלהם. הבחור אמר שהמגורים בבוהגסו באמת אינם באמת להיות בהודו, ונראה שהוא לא מרגיש נוח כל כך עם סגנון הטיול בעדרים שלו ושל חבריו. זה היה מקרה נדיר שמישהו שנראה 'זרוק', מדבר אתנו ומגלה את לבו לפנינו. בדרך כלל אלה שמתעניינים בנו הם מבוגרים יותר: אחרי הלימודים, בטיול שני, או סתם ילדים טובים שאולי אנחנו מזכירים להם את ההורים שאליהם הם מתגעגעים. אחר כך פגשנו שם בחורה סינית מסינגפור, שיצאה לטיול עם מדריך הודי, וסיפרה שהיא בודהיסטית פעילה ומתרגלת (בודהיזם טיבטי) והתעניינה בהרצאות שאנחנו שומעים. היא באה לכמה ימים למקלאוד, כשבעלה נשלח לדלהי מהעבודה שלו. פגשנו גם אחות יפנית בשם מיצ'ויו, שסיפרה שעזבה את בית החולים שבו עבדה ביפן מתוך מחאה על היחס הגרוע של הרופאים אל החולים. החולים עניים, בית החולים מקבל תמורת הטיפול כסף ממשרד הבריאות או הסעד, ומשתמש בתרופות ללא הבחנה. נראה שהיא נמצאת במשבר בקשר להמשך חייה והטיול נועד לעזור לה לקבל החלטות. שוחחנו על הקושי המיוחד של היפנים לקבל את הלכלוך והאסטטיקה המחוספסת והבוטה של הודו, בניגוד ליפנים הנקיים בצורה אובססיבית ומקפידים על כל פרט וכל דבר נעשה תוך שמירה על אסטטיקה מעודנת ומתוחכמת. מיצ'ויו כבר לא הרגישה שקשה לה, אחרי ארבעה חודשים והיא מקבלת את הודו כפי שהיא, בלי לשפוט. מעניין שיש המון תיירים יפנים צעירים בהודו. רואים אותם בכל מקום והם מתמודדים היטב עם השוני הקיצוני שהם פוגשים פה.
אחרי כל השיחות האלה הגיע עוד זוג ישראלי צעיר וישב לידינו. לפתע הבחורה שאלה: מאיפה אתם בארץ? כרגיל ענינו שכרגע אנחנו מתל אביב, ואז שאלתי: ומאיפה אתם? הבחורה השיבה: ממרום גולן. צחקתי ואמרתי: אז גם אנחנו ממרום גולן, לפני הרבה שנים. מי ההורים שלך? להפתעתי השיבה: טובה ושמוליק מנדל. זה היה ממש מרגש. טובה ושמוליק היו זוג צעיר, נשואים טריים, שקיבלו אותנו לביקור הראשון במרום גולן ולמעשה הגענו לשם בעקבות שמוליק, שהיה תלמיד של אחותי ברעננה. במשך השנים שמרנו על קשר מסויים עם מרום גולן ואפי נפגש עם שמוליק מדי פעם. וכאן, על הפיסגה היפה והירוקה הזאת, בקצה העולם, אחרי חמש שעות הליכה קשה, לפגוש מישהי שנראית כמו שילוב של הוריה כפי שנראו כשפגשנו אותם בפעם הראשונה...
היה נעים מאוד לשבת ולדבר אבל התחיל להיות מעונן ואחרי שהזיעה התייבשה והנשימה חזרה לסידרה התחלנו להרגיש בקור ונזכרנו שההולנדים החביבים שהמליצו לנו על הטיול אמרו שנביא משהו חם ללבוש. העננים התקדרו ונשמעו כבר רעמים, והחלטנו לרדת. הירידה הייתה הרבה יותר קלה, לא עצרנו כמעט עד שהגענו למקדש, ושם ישבנו קצת ושתינו קולה. החלטנו לנסות למצוא את דרך הקיצור שפיספסנו קודם והתחלנו לרדת כשאנחנו מחפשים ירידה שתיראה מתאימה. ובאמת כעבור זמן קצר מצאנו מדרגות שהפכו לדרך מלאה באבנים מחודדות גדולות שיורדת בתלילות במאונך לדרך המתפתלת. התחלנו לרדת ותוך זמן קצר עברו אותנו עוד מטיילים ודהרו למטה על האבנים המחודדות. אבל אני כבר הייתי די עייפה ושבעה מללכת על אבנים בירידה וקצב ההליכה שלנו הואט יותר ויותר. לי היה נדמה שבמקום להמשיך לרדת, הדרך מתפתלת סביב ההר ואינה מביאה אותנו לשום מקום. הייתה לי הרגשה שהמקום שממנו יצאנו, ואליו רצינו לשוב כדי לקחת אוטוריקשה, נמצא הרבה מעלינו, ואנחנו נגיע לבסוף לדרמה-קוט התחתית ומשם אין ברירה אלא להמשיך ברגל לבוהגסי ומשם למקלאוד: תחזית מאוד לא מעודדת... בקיצור: נתתי לרגשות השליליים שלי – כעס, תסכול, ספיקות – להשתלט עלי, בדיוק כמו שלמדתי אצל הגאישה הזקן לא לעשות, והרגשתי לכודה, לחזור אי אפשר כי זה קשה ורחוק, ולהמשיך יביא רק לעוד הליכה... אפי המסכן ניסה להזכיר לי את מה שלמדנו והציע לי לקבל את המצב ולחיות אתו, אך ללא הועיל. לפתע, כשנראה היה שכל זה לעולם לא ייגמר, הגענו. למרבה הפלא, הגענו למקום שממנו יצאנו ובדיוק בזמן, כשהגשם התחזק והאוטוריקשה חיכתה לנו בכיכר. ירדנו למקלאוד, וישבנו במסעדה הטיבטית האהובה עלינו ואכלנו מרק והכל נראה אחרת. למעשה הטיול לא היה כל כך קשה ולמחרת לא קמנו עם כיווץ שרירים כמו שהיה קורה לפעמים בארץ אחרי הטיול החודשי עם הקבוצה שלנו...