30.5.05 דהרמקוט

בוקר קודר ראשון שלנו במקלאוד גאנג', אחרי למעלה משבועים של בקרים בהירים ולעתים אף צחים וצלולים אחרי הגשם של הלילה. אחרי שכבר השלמנו עם כך שנישאר בגסטהאוז שלנו, קרה לנו משהו, כמו כל דבר בהודו, ומצאנו דירה. (יותר נכון חדר עם מטבחון)
אחרי שלושה ימים שבהם עשיתי יוגה התחילה לכאוב לי הכתף ועשיתי הפסקה של יום אחד, ובאמת הכאבים נפסקו. אך במקום להסיק את המסקנה הנכונה שהיוגה הזאת לא מתאימה לי, חזרתי לעוד שיעור ואז היה לי התקף כאבים נוראים בלילה ונשארתי לשכב בחדר כל היום. אפי הלך לבדו להרצאה בספריה ובדרך עצרה מכונית פרטית והנהג הציע לו טרמפ עד הספריה. בדרך התברר שהוא מהנדס אזרחי העובד ליד הספריה אבל יש לו גם מלון עם דירות לא רחוק מהמקדש ובדיוק מתפנה אצלו חדר. אפ לקח את הכתובת ובאותו יום אחרי השיעור שלו הלכנו לראות את החדר והתחייבנו לחודש תמורת 4500 רופיות, שזה אומר 120 רופיות ללילה. (12 שקלים!) החדר די גדול, השירותים גדולים, יש שולחן ויש כיור ומדף לידו ויהיו כיריים (הוא מכניס אותן לפי בקשה) ונוכל לאכול ארוחת בוקר בבית ולפעמים גם משהו בצהרים. המקום מאוד שקט אך קרוב לרחובות הראשיים והבעיה היחידה היא שהוא נמצא גבוה באמצע עלייה תלולה מרחוב המקדש. אבל כבר מצאנו דרך קיצור להגיע אליו מן העיר שהיא דווקא ירידה בשביל צר ולא תלול כל כך. בכל אופן זה אומר שנישאר כאן עד הראשון ליולי לפחות, ונוכל לשמוע את הדלאי לאמה שירצה לפני הקהל מה- 23.6.
עכשיו אחנו מרגישים כמו תושבים ותיקים, ומבינים את אלה שיושבים פה כמה שנים. כל כך קל להרגיש פה בבית!
ביום ראשון ניצלנו את הבוקר החופשי מלימודים ויצאנו מוקדם לכיוון דארמה-קוט, כפר שנמצא מעל מקלאוד-גאנג', וגרים בו הרבה טיילים ישראלים. הדרך עלתה והתפתלה בתלילות בתוך יער סבוך של אורנים, ברושים ושיחים ומדי פעם התגלה נוף נפלא של דהארמסלה או של מקלאוד-גאנג' עצמה. דהארמסלה נראית מלמעלה יפה ונעימה עם המון עצים ובתים אדומי גגות, אך באמת היא עיר הודית רגילה ואנחנו מתכוננים לבקר בה בקרוב. בדרך ראינו מקום שנקרא: המכון לאמנויות ראווה טיבטיות (ריקוד, מוזיקה) שיש בו גם מוזיאון ומתנהלות בו פעילויות תרבותיות והופעות מדי פעם, אבל המוזיאון היה סגור ביום ראשון וכל הפעילויות שראינו על לוח המודעות היו כבר בעבר.
לבסף, לאחר טיפוס די קשה של כשעה הגענו למין פסגה צרה ועליה בית קפה קטן, חנות ירקות ומכון למים, ועוד מכון ללימודים בודהיסטיים ששערו היה סגור גם כן בגלל יום ראשון. התברר שהכפר עצמו נמצא למטה, וראינו את הבתים בין העצים לקראת הסוף. ישבנו לנוח ולשתות תה ואז ירדנו לכיוון הכפר. ובאמת המקום שליו וכפרי (בסגנון הודי) מאוד כמו שאמרו כמה ישראלים נחמדים שגרים שם שפגשנו. בין הבתים של האיכרים יש המון גסטהאוזים ומסעדות והכל מלא מודעות ללימודי יוגה, מדיטציה, רייקי, בישול הודי ומה לא... ראינו אפילו מודעה להופעה חיה של שני מוסיקאים ישראלים עם שמות כמו ירון וערן או משהו כזה באחת מבתי הקפה. זוהי פשוט קהילה ישראלית שתושביה מתחלפים בתדירות אך כל צרכיה מסופקים להם בנאמנות על ידי התושבים המקומיים ש"משתפי פעולה" ישראלים מסוגים שונים כותבים את המודעות בעברית או מלמדים להכין מנות ישראליות טיפוסיות כשניצל או שיפודים וכו'.
המשכנו לכיוון הכפר שבו כבר היינו, בהאגסי, ועברנו בין שדות שעבדו בהם איכרים הודים ומתחת להרים נמוכים ומיוערים. הדרך הייתה נעימה ולא תלולה ורק בסופה ירדנו במשעול תלול עם אבנים גדולות וסלעים שחיבר בין שני הכפרים. ראינו את בית חב"ד, קצת מרוחק מהכפר עצמו ועם כרזה גדולה על בוא המשיח, אך ויתרנו על הכנסת האורחים הלבבית שבוודאי היינו זוכים בה אילו נכנסנו.
בבהאגסי נחנו ואכלנו ארוחת בוקר ישראלית במסעדה של אחד מן הגסטהאוזים הציוריים הרבים שלכולם יש מרפסת יפה ונשקפת אל הנוף וההרים.
אחר כך המשכנו למרכז הכפר ומשם פנינו לכיוון המעיין שאותו רואים כל הזמן כשהולכים בדרך בין באהגסי ומקלאוד גאנג'. העלייה סלולה בחלקה וחלקה דרך המרוצפת באבנים, ורובה לא תלולה. לאורך כל העלייה הנחל היוצא מן המפל נשקף מלמעלה והמוני אנשים נראו ליד המים, מתרחצים, מכבסים את הבגדים ומייבשים אותם על הסלעים, או יושבים עם הרגליים במים ומפטפטים. המראה הצבעוני של האנשים והבגדים ליד המים היה מרהיב. ככל שעלינו היו יותר אנשים ליד המיים ונראו גם בריכות קטנות שלידן שיחקו ילדים ומבוגרים הכניסו רגליים או יותר. בכמה מקומות היו בתי קפה קטנים ליד המים ואנחנו המשכנו לעלות עד למפל עצמו, שנמצא בקצה הדרך שהופכת למדרון תלול וצר. כשהגענו למעלה כבר היה חם והיינו עייפים וצמאים. ישבנו לשתות ולנוח ואפי הכניס את הרגליים למים והודיע לי שהם קרים מאוד. היו שם כמה גברים הודים וסיקים (אלה עם הטורבן) שעמדו רועדים מקור עם בגדי ים רטובים ורק מקומי טיבטי אחד שחה לו הלוך ושוב בבריכה הגדולה שמתחת למפל. הגברים היו עליזים ושמחים וניסו להפיל את הפחדנים שלא לבשו בגדי ים למים וגם הצליחו, אך רובם לא נשארו כמעט במים ויצאו בצווחות אימה בדרגות שונות, ככל שהגאווה הגברית שלהם איפשרה זאת...
שלושה מהם ישבו ליד המים ולידינו וניסו לקשור שיחה עם אפי, ואף הציעו לו כוס ויסקי מבקבוק שהביאו אתם, ולא עזרו לו כל המחאות וההסברים שלו והוא הצטרף לשתייה ואף הנציח זאת במצלמה בעזרתי האדיבה. הם הבינו אנגלית קצת אך לא יכלו לדבר וטיבטי מקומי נחמד תרגם אותם לנו. הם באו מפונג'אב, ושם המשפחה של כולם הוא: "Singh", כי כך קוראים לכולם בפונג'אב... כששאלנו על מזג האוויר באמריצר עכשיו השיבו שחם מאוד, עד 45 מעלות והמצב לא ישתפר בקרוב. לדבריהם אם אנחנו נוסעים ליום אחד זה לא נורא, אבל לא ליותר מזה.
לבסוף נפרדנו מהם לפני שיפתו את אפי בעוד כוס ויסקי ויצאנו לדרך חזרה. באותו יום היה לאפי שיעור רייקי אחרי הצהרים ורצינו לנוח קודם.
בינתיים אפי סיים את הקורס המזורז ברייקי, (שלוש פגישות של כשעה וחצי עד שעתיים) וקיבל אפילו דיפלומה. כמו השיעורים שלקחתי ביוגה אצל לאליט, גם השותף שלו, אכילאש לא הלהיב בשיעורי הרייקי. הם נותנים משהו שמתאים מאוד לצעירים שבאים בהמוניהם לבאהגסי, משהו שיטחי ומהיר בלי לנסות להתייחס באופן אישי לתלמיד או להעמיק בנושא בכלל. אמנם זוהי הכללה, כי יש גם צעירים אחרים והזוג הנחמד שפגשנו, שרית ואודי,הולכים ליוגה אצל מורה ישראלית נחמדה ורצינית, וכנראה שיש גם מורה רציני בדארמה-קוט שזוג נחמד אחר שפגשנו לומד אצלו, ובכלל, יש צעירים שלוקחים את הדברים יותר ברצינות ובאמת מקדישים זמן ומאמץ אבל אלה היוצאים מן הכלל.
אנחנו ממשיכים לעבור על המסעדות המענייניות במקלאוד-גאנג' ואתמול היינו במסעדה קוריאנית, שבה, בניגוד למסעדות הישראליות והאיטלקיות יש רק אוכל קוריאני והבעלים הם זוג נשוי, טיבטי וקוריאנית. מלבד האוכל הנפלא והמשביע, התפעלנו מן האסטטיות והעיצוב הנקי של המקום, שולחנות צבועים היטב וספסלים עם כריות יפיפיות בצבעים תואמים ומנורות נעימות ומאירות וקירות מצופים בטאפט שכולו כתב קוריאני, ותמונות יפות. האוכל עצמו היה מעוצב בקעריות חרס יפות בצבעים עדינים וכלי האוכל, כף ומקלות אכילה היו מעוצבים ומסוגננים ממתכת. הכל היה כל כך לא הודי ולא טיבטי – כי הטיבטים לא מדגישים אל העיצוב והאסטטיקה, והכל אצלם פשוט ולא מקושט. הם היו מאוד חביבים וסיפרו על האוכל ועל קוריאה והתה הירוק שלה שמפורסם בכל העולם והרבה מאכלים בתפריט היו בתוספת של תה ירוק. (פסטה או נודלס עשויים עם תה ירוק)
מחכה לנו עוד מסעדה יפנית ומסעדה צרפתית שעברנו לידן בהליכה לספריה בבוקר אבל הן היו סגורות. אבל מכל המסעדות אני אוהבת את ה"Snow Lion" הטיבטית הטובה ביותר, שעדיין לא מיצינו את כל המאכלים שלה מפני שהתפתינו לחזור על מאכלים שנראו לנו טובים...
אבל שלא תחשבו שאנחנו מבלים במסעדות ומתענגים על מאכלים משובחים, אנחנו גם לומדים ברצינות, במיוחד אפי, ומדברים עם אנשים שונים שאנחנו פוגשים, וכאלה יש מכל הסוגים והמינים.
פגשנו נזיר ישראלי, שישב עם אחותו ובתה הקטנה במסעדה האיטלקית בעיר. אפי זיהה אותו, כיוון שראה אותו בשיעור בבודהיזם שהוא לומד אצל הנזירה הגרמניה, והתחיל לדבר אתו. הוא היה מאוד מסוייג, ונראה שהשיחה אתנו כרוכה במאמץ נפשי מצדו, ונראה היה שרק הצו הנזירי ללמד ולהסביר את העקרונות הבודהיסטים, אילץ אותו לדבר אתנו. הוא סיפר שהוא נמצא כבר אחת עשרה שנים בהודו ולומד כבר שלוש עשרה שנים. לדבריו הלימודים במנזר מתחילים באמת רק אחרי גיל 17 ועד אז זה בעיקר קריאה ושינון הכתבים הקדושים בלי לדון בהם או לפרש אותם. כששאלנו כמה זמן עוד יישאר פה השיב: "אין לי לאן לחזור", ושתק. בדבריו היו המון כאב וכעס, ואני חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים שבהן התאמץ להתנתק מה"attachment", (ההאיחזות התלותית בתפיסות המוטעות וברגשות שליליים, וחוסר המודעות לכך שכל אלה הנם יצירי מוחנו) הוא עדיין נתון לשליטת הרגשות השליליים שלו למקום שעזב.
ניסינו להבין ממנו מה עושים הנזירים והנזירות שאנחנו רואים במלונות ובמסעדות וגם בבתי הקפה ובחנויות, והוא טען שלמעשה הם אמורים להיות במנזר, ורק ביום ראשון או בחגים הם חופשיים. שאלנו אותו על האפשרות לחיות מחוץ למנזר ולהמשיך לשרת, כמו הנזיר שפגשנו בסיקים. הוא ביטל את האפשרות הזאת לחלוטין, ואמר שאולי שם הבודהיזם שונה, אך בבודהיזם הטיבטי אין אפשרות כזאת. הנזיר אמור לעזוב את הבלי העולם הזה – רכוש ומשפחה, ולהקדיש עצמו לחיים רוחניים, ולא להיצמד לקשרים ולרגשות הקודמים שלו. אולי לזה התכוון כשאמר: "אין לי לאן לחזור". אבל הניסוח לגבי נושא כזה הוא משמעותי. הרי אפשר להגיד: "אני נשאר כאן", או: "אני לא מתכונן לחזור לארץ בכלל", או משהו כזה. ה'גישה' (מורה גדול) שמלמד אותנ בספריה מתבל את דבריו לעתים קרובות בזכרונות מחייו ובסיפורים מחיי אחרים ואינו מנותק מן ההווייה האנושית, אלא נטוע עמוק בתוכה.
אני בטוחה שהנזיר הישראלי מלומד מאוד בכתבים הבודהיסטים העתיקים ובפרשנויות שלהם, ויודע להתפלפל היטב בוויכוחים שמתנהלים במנזר, אבל את העיקרון הכי חשוב בבודהיזם הטיבטי הוא לא מצליח לאמץ. אין לו מה שהם קוראים: "compassion", כלומר ההזדהות עם האחר והדאגה לגורלו כאילו היה אני עצמי. הנזיר שפגשנו בסיקים, אולי כבר לא היה נזיר בתלבושת או בכך שגר בכפר עם משפחתו, אבל היה בו המון חום אנושי ורצון אדיר לעזור ולהקל על האחר, במקרה הזה – אנחנו.
יש עוד כמה דמויות שאנחנו פגשנו פה, ישראלים שיושבים פה כבר שנים, לומדים בודהיזם ולא מתכוננים לחזור, וכאלה יש גם זרים אחרים. פגשנו איטלקיה שבאה עם בעלה אחרי שהייתה בהודו כבר כעשרים פעמים, ותמיד נסעה לאשראם ליד רישיקש שבו ישב המאסטר (המורה הרוחני, הגורו, הבאבא) שלה. הפעם באה למקלאוד מפני שהגורו מת, והיא הביאה את בעלה שנראה מסתייג מאוד מכל העניין בבודהיזם ובתורות רוחניות בכלל. גם אנשים צעירים נתפסים לחיים במקלאוד וללימודים הבודהיסטים. המון אנשים גרים בדירות ומרגישים פה ממש בבית, וזה לא ממש מפתיע. הנוף הנעים, העיר הקטנה והנעימה, המרחק הלא גדול יחסית מדלהי, שמאפשר גיחות הבייתה בלי מאמץ גדול מדי,המחירים הזולים בצורה מצחיקה, הטיבטים המקסימים והחייכניים, המסעדות המערביות או המותאמות למערביים – כל אלה נותנים הרגשה של גן עדן מנותק מהחיים המתישים והקשים במערב. יש כמה מקומות שבהם מקרינים סרטי וידאו: סרטי קולנוע או סרטים דוקומנטריים על נושאים טיבטיים או בודהיסטיים והנוער נוהר עליהם. אפשר ללמוד רפואה טיבטית או איורובדית, מסאג'ים ורייקי, לעשות מדיטציה מודרכת ואפילו "retreat" של שבוע ימים או יותר, וכמובן יוגה על כל סוגיה. אפשר גם ללמוד מוזיקה – לנגן כלי נגינה הודיים מסורתיים, ללמוד ריקוד הודי מסורתי ואפילו ללמוד הינדית. ואפשר גם להתנדב בקהילה הטיבטית במקלאוד או במוסדות הודיים בדהארמסלה.
וכמובן ישנם גם הזרוקים האמיתיים: אנשי ה'רסטות' שנראים כאילו לא התרחצו מאז שהם פה, וסתם מעבירים את הזמן בשתיית צ'אי ברחוב ובהתבוננות בעוברים ושבים, ובערב מעשנים ומתמסטלים. וישנם גם האופנוענים למיניהם – ראינו אפילו חבורה של כחמישה עשר אופנוענים, שחלקם די מבוגרים עם כל התלבושת והג'סטות יורדים לכיוון המרכז מאחד המלונות היפים שבמעלה העיר.
מצאנו גם ישראלי שנמצא כאן כבר שש שנים, גר בבאהגסי ועוסק בהתקנת מחשבים וחיבור לאינטנרנט של מלונות ומסעדות. עוד לא נפגשנו לשיחה ארוכה, אבל שמענו אותו מסתחבק בהינידית שוטפת על בעל המלון והמסעדה וקפה האינטרנט האהוב עלינו, (שהוא עצמו יודע תמיד להגיד בגאווה רבה את המחיר בעברית...) והחלפנו מספרי טלפונים וכתובות.