יום שישי, אוגוסט 19, 2005

16.8.05 אייל מוקדי ז"ל




בשישי ושבת לא הרגשתי טוב ושכבתי בבית, ולכן לא היינו באינטרנט, וביום ראשון ושני נסענו לאלצ'י ולת'וק-ת'אק ולא יכולנו להגיע אליו. רק ביום שלישי, ה-16.8 ניגשנו לקפה האינטרנט החביב עלינו, בעיקר כדי לבדוק איך עבר היום הראשון של ההתנתקות בארץ. ואז, כשבדקנו את הדואר ראינו שיש לנו מכתב מחברנו מיכה, שמחנו מאוד ופתחנו את הדואר, ונדהמנו לקרוא שניסה להתקשר בטלפון אבל כמובן שלא הצליח, (אין לנו קליטה בלה) ולכן כתב לנו בפשטות, שביום שישי טבע בנו אייל בים, וההלוויה נערכה ביום ראשון.
היינו המומים וכואבים, ואני פרצתי בבכי ספונטני ואפי ניסה להתרכז בשארית כוחותיו, ולכתוב משהו בתשובה. הכרנו את אייל מגיל צעיר במשך כל השנים הארוכות של הידידות עם מיכה, אהבנו אותו וידענו איזה אבא מסור וחם היה לו מיכה. רצינו לחבק ולנשק אותו ולומר לו שאנחנו אתו בצערו, אבל המסך הקר של המחשב לא אפשר זאת. הלכנו לצלצל, ואפי דיבר אתו בקושי רב, כשדמעות חונקות את גרונו. פתאום הבנו כמה הכל חסר משמעות ומתגמד: הטיול, החוויות, ההתנתקות, התוכניות המעורפלות שלנו לגבי העתיד – הכל הפך לחסר חשיבות ותפל. נותר רק העצב והצער והקושי לקבל קטיעה אכזרית כזאת של חיים צעירים ומלאים.

את הסיפור הבא תרגם אפי והוא מוקדש לזכרו של אייל מוקדי ז"ל, שנקטף בדמי ימיו.

העלה והחיים



מאת טיך-נאת-האן

יום סתיו אחד הייתי בפרק, שקוע כולי בהתבוננות בעלה קטן אבל יפה, עלה בצורת לב. הוא היה בצבע כמעט חום, ובקושי עוד היה תלוי על הענף, מוכן כמעט להנתק וליפול. ביליתי איתו זמן רב, ושאלתי אותו הרבה שאלות. הבנתי שהעלה הוא האבא של העץ. כרגיל אנחנו חושבים שהעץ הוא האבא והעלים הם רק ילדים, אבל כשהתבוננתי בעלה ראיתי שהעלה הוא גם אבא של העץ. השורשים מעלים לעץ רק תמיסה של מים ומינרלים, לא מזון מוכן כדי להזין את העץ, ולכן העץ מחלק את המיץ לעלים. והעלים לוקחים את האחריות וובעזרת השמש וגזים שהם קולטים מן האוויר,הופכים את התמיסה למזון ושולחים אותו חזרה להזין את העץ. לכן, העלים הם גם האבא של העץ. ובגלל שהעלה קשור לעץ עם גבעול, קל לראות את הקשר ביניהם.

כבר אין לנו גבעול שמחבר אותנו לאימא שלנו, אבל כשהיינו ברחם שלה היה לנו גבעול ארוך מאוד, חבל הטבור. החמצן והתזונה שנזקקנו להם הגיעו דרך הגבעול. לרוע המזל, ביום שאנחנו קוראים לו יום ההולדת שלנו הגבעול נחתך ואנחנו קיבלנו במקומו את האשליה שאנחנו עצמאיים. זו טעות. אנחנו ממשיכים להיות תלויים בהורים שלנו למשך זמן רב, ויש לנו גם עוד כמה אבות. יש לנו הרבה גבעולים שמחברים אותנו לאמא אדמה. יש גבעול שמחבר אותנו לענן. אם אין ענן, אין לנו מים לשתות. אנחנו עשויים משבעים אחוז מים לפחות, ושם נמצא הגבעול לענן. זה הקשר גם עם הנחל, עם היער, עם המדבר, עם האיכר, ועם חוטב העצים. יש מאות אלפי גבעולים שמחברים אותנו לכל דבר ביקום, ולכן אנחנו יכולים להתקיים. האם אתה רואה את הקשר בינך וביני? אם אתה לא שם, אני לא כאן. זה בטוח. אם אתה עוד לא רואה את זה, תתבונן עמוק יותר ואני בטוח שתראה. כמו שאמרתי, זו לא פילוסופיה. אתה צריך באמת לראות.

שאלתי את העלה אם הוא מבוהל בגלל שהגיע הסתיו והעלים האחרים נשרו. העלה אמר לי: "לא, כל האביב והקיץ חייתי יפה מאד. עבדתי קשה ועזרתי להזין את העץ, וככה חלק גדול ממני נמצא בעץ. אנא, אל תאמר שזהו האופן היחיד בו אני קיים, כי צורת העלה היא רק חלק קטן ממני. אני כל העץ. אני יודע שאני כבר בתוך העץ, וכשאחזור לאדמה, אני אמשיך להזין את העץ. לכון אני לא פוחד. כשאעזוב את הענף וארחף לקרקע, אני אנופף לעץ לשלום ואומר לו: "נתראה בקרוב".

צריך לראות את החיים כולם. אל תאמר: "החיים של העלה". אמור רק "החיים בעלה והחיים בעץ, החיים שלי הם רק חיים, וניתן לראות אותם בי ובעץ".

נשבה רוח אותו יום, וכעבור דקות אחדות ראיתי את העלה עוזב את הענף ומרחף אל הקרקע, רוקד בחדווה, כי בשעה שריחף כבר ראה את עצמו שם, בחזרה בעץ. זה היה כל כך משמח. הרכנתי את ראשי, וידעתי שיש לנו הרבה מה ללמוד מן העלה כי הוא לא פחד – הוא ידע ששום דבר לא יכול להיוולד ושום דבר לא יכול למות.

הענן בשמים לא יפחד גם הוא. כשתגיע העת, יהפוך הענן לגשם. זה נחמד להיות גשם, ליפול, לזמר, ולהפוך חלק מנהר המיסיסיפי, או האמזונה, או המקונג, או הירקון, לרדת על ירקות ולהפוך אחר כך לחלק מבן אדם. זאת הרפקתאה מרתקת. הענן יודע שאם הוא ירד לאדמה הוא עשוי להפוך חלק מהאוקינוס. וכך הענן לא פוחד. רק אנשים מפחדים.

גבעת החול נוצרה מחולות שהגיעו מהמדבר וממשיכים לנדוד. לגבעת חול בדיונה הגדולה יש התחלה וסוף, לידה ומוות. אבל בודהא אומר לנו שהגבעה היא ריקה. הגבעה מלאה חול, אבל הוא אין לה ישות נפרדת. הגבעה היא צורה שנתממשה בזכות הרוחות והחולות. אם הגבעה רואה רק את הצורה שלה, עם ההתחלה והסוף, היא תפחד מהלידה ומהמוות. אבל אם הגבעה תראה שהיא חול, אז היא תהיה משוחררת מלידה ומוות. כל גבעה נולדת וכל גבעה עומדת למות, אבל החולות חופשיים מלידה ומוות.

יום חמישי, אוגוסט 18, 2005

Players to the Buddha
Lamas and Buddhas
White Yama
Horse holding the Buddha Canopy
Boy Wind
Gold Mask dance
Shnorer Mask
Green Again
Boy Lama drumming
Yama, spirit of Death
Green and Drum
Red Monster and horns
Red Monster
the Band
Trumpet Man
Ceremony Master
Horns and band

15.8.05 פסטיבל וריקוד מסיכות בת'וק-ת'אק



למחרת יצאנו שוב מוקדם כדי להגיע לת'וק-ת'אק, כפר במרחק של שעה וחצי שבו עמד להיערך פסטיבל של ריקודי נזירים עם מסכות. הגענו כבר בשבע וחצי לתחנה, וראינו את האוטובוס הראשון יוצא כשהוא מלא לחלוטין. חיפשנו את מקום החניה של האוטובוס הבא, ובקושי מצאנו בו מקום ישיבה, כמעט חצי שעה לפני היציאה.
הפעם האוטובוס היה מלא בתיירים ומקומיים כבר מן הרגע הראשון, וכל הזמן ישבו נוסעים על הגג ונתלו על הדלת הפתוחה ועל החלונות. גם העומדים גלשו לעבר היושבים על הספסלים, נשענו וישבו עלינו ועל התיקים שלנו. (שהיו בהם בננות ואגסים שלקחנו לדרך...)
למרות התחנות הרבות שבהן עצר האוטובוס שבכל אחת מהן ירדו ועלו אנשים, הצפיפות לא פחתה לרגע לאורך כל הדרך. כשהתקרבנו לאזור הפסטיבל ראינו המון ג'יפים חונים לצד דרך העפר המתרוממת על הגבעה שעליה נמצא המנזר. האוטובוס נעצר, בגלל שלא היה מקום גם לג'יפים ולמיניבוסים היורדים על הדרך הצרה. אנשים החלו לרדת מהאוטובוס, וגם אנחנו הצטרפנו אליהם והלכנו ברגל לכיוון הרחבה שעליה היו אמורים להיות ריקודי המסכות.
ככל שהתקרבנו ראינו יותר דוכני מזכרות, חטיפים ומשקאות קלים, מסעדות מאולתרות, דוכני שאלים ובגדים מסורתיים, ואפילו דוכני בגדים רגילים לקונים מקומיים. המקום נראה יותר כמו שוק מאשר חגיגה דתית עממית מסורתית. עברנו שער בד מקושט ואחריו ראינו שוב דוכנים שונים ומאחוריהם המנזר והמקדש, שלידם הרחבה המכוסה באוהל גדול מבד צבעוני מקושט. משני צדי האוהל ניצבו שורות כיסאות פלסטיק מגודרות בחבלים, על הקיר שגדר את הרחבה נשענו שתי חצוצרות ענקיות על מעמד מקושט, ובאמצע האוהל היה מין מזבח קטן מקושט בפרחים ובסרטים צבעוניים. ממול הקיר היו מדרגות שהובילו למקדש ועליהן ישבו הרבה אנשים, בעיקר הצלמים הרציניים, שגם אפי הצטרף אליהם תוך זמן קצר.
נשארה כמעט עוד שעה לתחילת הטקס, ועלינו למעלה להביט ברחבה מתוך מין משטח חולי המגיע עד לקיר התוחם את הרחבה המרכזית. ישבו שם כבר הרבה תיירים, ביניהם קבוצת צרפתים די מגונדרים, שוכבים אפרקדן על אפודי הצלמים המהודרים שלהם, ומביטים לרחבה כשהמצלמות בידיהם. היה די קשה לעמוד או לשבת מאחוריהם, כיוון שהם תפסו מקום של שלושה אנשים היושבים זה אחרי זה. אבל הם התעלמו מהאנשים סביבם, ולא נענו לבקשות לשבת כמו כולם, כדי שגם אחרים יוכלו לראות את הטקס, והעמידו פנים שהם אינם מבינים אנגלית בכלל. אפי התייאש ועבר למקום אחר, נוח יותר, ואני נשארתי שם. לא האמנתי שהם יישארו שוכבים כל הזמן, זה פשוט לא נוח במיוחד עם רוצים לצלם...
ואכן, כאשר התחיל הטקס הם התקפלו קצת ואני מצאתי לי מקום בין רגליהם, וזכיתי למבטים זועמים בכל פעם שנגעתי בהם בטעות.
מהמדרגות ירדה תזמורת נזירים במצנפות אדומות, תופים, חצוצרות ופעמונים, הם סובבו בעיגול את הרחבה בצעדי ריקוד איטיים, ועצרו כשנזיר שפניו מכוסות במטפחת לבנה הושיט קערה גדולה, שלידה נערך טקס כלשהו שלא הצלחנו להבינו. התזמורת נערכה שוב ליציאה, ועלתה לאיטה במדרגות.
ואז ראינו נזיר בתלבושת צבעונית מיוחדת, ומסיכה של מפלצת כמו אלה שמצוירות על קירות המקדשים הטיבטיים, רוקד לבדו בצעדים מדודים ואיטיים, אך עם קפיצות והרמת רגל מדי פעם. הריקוד נמשך וחזר על עצמו, ואז הצטרפו אליו עוד נזירים לבושים בתלבושות ומסיכות דומות, ורקדו אתו בהתאמה – ושוב כשהם חוזרים פעמים רבות על אותם צעדים וסיבובים מסוגננים, כמין בלט איטי אך קופצני.
בינתיים הגיעה למקום אישה לאדאקית פשוטה, לבושה בשמלה המסורתית הגסה וביקשה ממני לזוז כדי שתראה יותר טוב. אבל לא יכולתי לזוז כי הרגלים של הצרפתים השתרעו על כל השטח מכל הצדדים, ואני הסברתי לה בתנועות ידיים את הבעיה. ואז הרגשתי כמה מגוחכת התמונה הזאת: האישה המקומית שזה בעצם החג שלה, ואנחנו רק האורחים בו, אינה יכולה לחוות את הטקס בגלל התיירים המפונקים וההישגיים, והאובססיה שלהם להשיג תמונה טובה של הריקוד, כשאפשר למצוא גלויות וספרים וחוברות עם תמונות מצויינות של הריקודים האלה.
זה היה רגע של הארה, ומייד הצעתי לה בתנועות לשבת במקום שבו עמדתי והתכופפתי מדי פעם כדי לראות את כל הרחבה. היא שמחה מאוד וישבה בכריעה צמודה לרגלי הצרפתיה הארוגנטית, שעשתה פרצופים חמוצים במיוחד בכל פעם שנגעתי בה. הצרפתיה הסתובבה לאחור בפנים זועמות, ונדהמה לראות את האישה הלאדאקית הפשוטה והמחייכת, יושבת כמעט על הרגלים שלה. אפשר היה ממש לראות בפניה של הצרפתיה את ההכרה במצב המגוחך, ובקולוניאליות של התיירים שתפסו את מקום המקומיים בכספם (מקומות הישיבה על הכיסאות היו בתשלום וכמובן שלא היו באפשרותם של רוב המקומיים) או בחוצפתם. אני חייכתי והכל נראה אחרת – לפתע הבנתי שזה כבר איננו טקס עממי אותנטי אלא הצגה שנועשה בעיקר לתיירים, שבאים וקונים ומפרנסים את המקומיים, ולכן כמה שאצליח לראות יהיה טוב. האווירה הייתה שונה מאוד מהפסטיבל הקטן שהיינו בו בטוקצ'ה, שבו לא היו כמעט תיירים.
עברתי לשבת במקום שאפי ישב בו, והתברר שהוא לא רק יותר נוח, אלא רואים בו הרבה יותר טוב אף על פי שהוא נמצא בקצה הרחבה החולית הצופה לרחבת הריקודים מתחתיה.
אחרי מסכות המפלצות הייתה הפסקה קצרה, ואז הופיעו נערים עם מצנפות עם דגלים צבעוניים שאחזו בתופים גדולים ומקלות תיפוף מחוברים, וצעדו תוך כדי תיפוף בקצב איטי ונידנוד מימין לשמאל וקדימה ואחורה. אחריהם הגיעו נזירים יחפים, לבושים בגדים בצבעי עור הנמר ומסכות של חיות, ורקדו ריקוד סוער ויצרי יותר, כשהתזמורת מלווה אותם בחצוצרות, מצילתיים ותופים.
ואז הכריזו ברמקול בלאדאקית, אנגלית וצרפית על הפסקה לארוחת צהרים. גם המוזיקה הושמעה ברמקולים וזה פגם מאוד באותנטיות של האירוע. ירדנו לחפש מסעדה ושירותים טבעיים, ולפתע ראינו את ידידנו דון-טוק, הטיבטי שרצה בעזרתנו לפרסום חומר עדויות שאסף על פגיעות הסינים בטיבטים במקלאוד. לאחר שלא הגיע לפגישה שסידרנו לו עם רן, מידידי טיבט בישראל, ותירץ זאת בתירוצים שונים ומשתנים, אנחנו איבדנו את האמון בו. הוא מכר מומואים לקהל, וניצל את האנגלית הטובה שבפיו, ולא גילה רצון לדבר אתנו, מפני שלמעשה היה אמור על פי דברו אז לחזור מזמן לטיבט...
אכלנו משהו במסעדה מאולתרת וחזרנו למקום הטקס, ושוב אפי תפס את מקומו בין הצלמים ואני למעלה, עם העם הפשוט, ושוב הופיעו הופיעו שתי מפלצות: אחת אדומה ואחת כחולה, ואחריהם מעגל גדול של מפלצות, וכולם רקדו בחינניות ובקלילות ובתיאום מופלא. המראה כולו היה מאוד אסטטי ואקזוטי, ונשא אופי של הצגה עתיקה ומסוגננת.
אחרי שהמפלצות יצאו, הייתה הפסקה קצרה ואז ירדו במדרגות שורה ארוכה של נזירים לבושים בתלבושות צבעוניות ומסכות ענקיות די פשוטות, רובן אנושיות, בגבהים שונים. הגבוהה מכולם הייתה דמותו של בודהה, שאחריו צעד נזיר עטוי במסכת סוס שהחזיק בידו שמשיה ענקית. כולם התיישבו על הכיסאות המרופדים הצבעוניים בשורה הראשונה של הכיסאות, שעד כה נותרו ריקים. הנזיר עוטה מסכת הסוס עמד מאחורי הנזיר שגילם את בודהה, והחזיק בשמשיה. ילד קטן עם מסיכה אפורה שעליה קווים גליים לבנים, הדומים לשפם לבן, החזיק בידו פרחים מלאכותיים ונפנף בהם ליד פניהם של היושבים, וסימל את הרוח שנשבה לידם.
ואז התחיל טקס די מייגע, שבו בכל פעם קם נזיר בעל מסיכה אחרת, וביצע כמה סיבובים של ריקוד לפני היושבים וחזר למקומו. ושוב נזיר בעל מסיכה אחרת, חזר על אותו הדבר. ובאמצע היו הפסקות ענקיות שבהן לא קרה דבר והנזירים רק ישבו בשקט וחיכו. היה די חם, ונדברנו שניסע בשלוש וחצי מפני שאמרו שהאוטובוס האחרון יוצא ב-4, וצריך לעלות עליו קודם. נפנפתי לאפי שישב עם הצלמים והחלטנו לחזור באוטובוס הבא.
גם הפעם האוטובוס היה מלא, וחלק מהתיירים עלו לגג, אך אנחנו ישבנו יחד ולא נמעכנו כל כך כמו בדרך לשם. החוויה כולה עוררה בי רגשות מעורבים: מצד אחד הנאה מן הטקס המסורתי המסוגנן והצבעוני מאוד, ומצד שני הסתייגות מן ההשתלטות המערבית של התיירים על האווירה כולה. שכחתי לציין שבמהלך הריקודים יצאו שני נזירים עם חלוקים צבעוניים פשוטים וגסים, ומסיכות גדולות אך פשוטות וגסות בעיצובן, ואספו כסף בקהל כשעטפו בצעיף משי לבן את צווארי התיירים, וביקשו מהם כסף. גם זה פגם מאוד בתמונה, אף על פי שאולי זה מנהג מקומי עתיק, ורק המעמד של תיירים עשירים ומקומיים עניים גרם להסתייגות שלי.
התנצלות לקוראים:
אני מניחה שדי נמאס לכם לקרוא את תיאורי ה"מדרכה צרה שלידה נחל המתפתלת בין חומות אבן ושדות" שלי, ואני מבקשת את סליחתכם על כך. פשוט, אנחנו לא שבעים מהמראות האלה ומתמוגגים מהם בכל פעם מחדש. מפני שלראות את המראה ולחוש את הקרירות שנושבת מן המים בצהרים החמים כשההרים החומים והיבשים למעלה – שונה מאוד מלכתוב או לקרוא על כך. אפי ניסה לצלם את אחת המדרכות/תעלות/חומות האלה ואני מקווה שיצליח להעביר את התחושה.

Shadows of roof passangers
Full down and full up
Rivers Hindus and Zanskar meet
Welcome Women
Rinpoche Guesthouse
Boarding the drum to the bus roof
Women board the bus for welcoming the Rinpoche
Two young Lamas
Waiting for the Rinpoche
Tangka Flags
Sandf Mandala
Alchi Gompa

14.8.05אלצ'י וקבלת פנים לרינפוצ'ה



הנסיעה לאלצ'י היית הרבה יותר קשה, כי האוטובוס היה כמעט מלא כבר כשעלינו עליו בשבע וחצי, חצי שעה לפני היציאה! אני ישבתי ואפי עמד כשראשו כפוף, מפני שהתקרה של האוטובוס בנויה ללאדאקים קטנים, ולא למערביים גדולים ומגושמים כמונו.
היה צפוף מאוד וחלק מהתיירים עלו על הגג, וישבו על התרמילים בשמש. ליד אפי עמדה שוויצרית צעירה וגבוהה מאוד, שסבלה מאוד מהתקרה המאיימת בכל הקפיצות בדרך. התחלנו לדבר אתה, והסתבר שהיא סטודנטית מברן, שסיימה שנה ראשונה בלימודי מזרח תיכון ולומדת ערבית. היא כבר טיילה באוסטרליה ובניו- זילנד לפני הלימודים, אחרי שעבדה שמונה חודשים לשם כך. הפעם באה עם חברה לביקור קצר בהודו, ובחורף היא מתכננת לבוא למצרים, לסמסטר לימודי ערבית באוניברסיטה, שייחשב לה כחלק מהלימודים. היה נחמד לשוחח אתה והזמן עבר במהירות, אם כי לא בנוחיות. התחלפתי עם אפי כי לי היה יותר קל לעמוד זקופה מבלי להתנגש בתקרה... אחרי זמן קצר הציע אפי לשוויצרית לשבת, והיא שמחה מאוד, כי כל גופה התעוות במאמץ לשמור על יציבות מבלי לפגוע בתקרה... ואז קמו כמה אנשים וירדו והתפנה מקום לשנינו יחד. סוף סוף הגענו לאלצ'י, אחרי נסיעה של כשלוש שעות, אם כי רוב הדרך הייתה סלולה ויציבה. ישבנו לשתות משהו במרכז הכפר ויצאנו למקדשים, כשלפנינו כארבע שעות ארוכות עד ליציאת האוטובוס בחזרה.
במנזר יש שני מקדשים גדולים שחלקם אפלים, ואי אפשר לראות בהם כמעט כלום, ועוד שני מקדשים עם פסלי בודהה כהים מאוד ומיוחדים בהשפעות הקאשמיריות שלהם. בכלל היה משהו מוסלמי בסגנון הבנייה, והרגשנו שאנחנו נמצאים כבר בדרך לקאשמיר ולאזור שהיה פעם מוסלמי לגמרי.
בירידה אל המנזר ראינו אוהל גדול בחצר גדולה שצמחו בה גם עצים גדולים, והתברר שזה מוכן לפוג'ה הגדולה שתהיה מחר. ישבו שם אנשים וקישטו את המקום בדגלים וקישוטים מסורתיים, אבל לא היה טעם לשבת שם, ולכן עלינו למעלה למרכז לחכות לאוטובוס. ליד הכיכר ראינו קבוצת נשים לבושות בלבוש מסורתי, יורדות ומתיישבות בבית הקפה וליד החנויות שלידו. ראינו גם נערים לבושים במעיל הלאדאקי המסורתי וחגורים חגורות צבעוניות, מחזיקים בידיהם מין תיבות מתכת קטנות ופתוחות שבהן הציתו קטורת, הולכים לכיוון המרכז.
אחד המדריכים שהלך עם הנוסעים האיטלקים שלו, אמר להם שמצפים לביקור של רימפוצ'ה חשוב והוא צריך להגיע ב- 12 בערך. שמחנו, וידענו שעכשיו יש לנו אירוע שימלא את שעות הציפיה הארוכות. אבל הזמן עבר ושום אורח חשוב לא הגיע. לפתע הופיעה עוד קבוצת נשים לבושות בבגדים מסורתיים, אבל הדורות יותר, עם שאלים צבעוניים מבריקים ומעוטרים בפרווה מלאכותית ופרחים צבעוניים מלאכותיים בידיהן, וגברים לבושי מעילים מסורתיים שהחזיקו צעיפי משי לבנים ומקלות קטורת מעשנים. כולם עלו על האוטובוס שלנו שהתקרב למקום. הנשים ישבו על הכיסאות בפנים, והגברים והנערים בלווית שני מתופפים עלו על הגג. האוטובוס עמד זמן מה וחיכה ואז יצא לדרך בליווי קולות שירה ותיפוף של הנוסעים.
אמרו לנו שהרימפוצ'ה יגיע בערך ב-2, והיה עוד המון זמן. לא היינו רעבים אבל רצינו לשבת בצל וישבנו במסעדה קרובה. הזמנו משהו לאכול ולשתות, וכשקיבלנו את הצלחת עם המזלג היחיד ביקשנו עוד מזלג. זו הייתה טעות, מפני שמיד קיבלנו עוד צלחת עם אורז וירקות. זה היה הרבה מעבר ליכולתנו ואפי יצא לחפש את השוויצרית וחברתה, ולהזמין אותן לאכול מהצלחת המיותרת. הן התיישבו אתנו אבל לא אכלו, ורק אירחו לנו לחברה והיו בנות שיחה נעימות. דיברנו על הכל, על הטיול, הלימודים, דור ההורים שלהם, (האמא של השוויצרית הייתה בישראל בשנות השישים כמתנדבת) הצעירים הישראלים, עישון הסמים והפוליטיקה הבלתי נמנעת.
ואז נשמעו קולות שירה ותיפוף והאוטובוס הגיע, ומייד ירדו ממנו כל הנוסעים, והסתדרו בשתי שורות לאורך הכביש. שני ג'יפים מקושטים הגיעו אחריהם ועצרו בתחילת הדרך היורדת למנזר. כמה נזירים מבוגרים בעלי מראה מכובד ירדו מהם, והמלווים קדו והצמידו ידיהם לחזה כשהם ירדו והתחילו ללכת למטה. כל הקהל צעד בשורות ארוכות חריהם, מסביב לסטופות הגדולות ובחזרה למקדש עצמו, ולמנזר שעל ידו. ובזה נגמר הכל, מאז הבוקר חיכו בני הכפר לרגעים המעטים האלה, שבהם ליוו את הרימפצ'ה ומלוויו הנכבדים למנזר ולחדרים שבהם נחו מן הדרך. זה היה מרשים יותר מהמקדש עצמו.
גם הנסיעה באוטובוס הציבורי, והדרך שבה נמצא מקום לכל מי שרצה לעלות וילדים הושבו על ברכי אנשים זרים, וחבילות הועברו מיד ליד אל פנים האוטובוס ונמצא להן מקום בתוך הצפיפות – וכל זה בחיוכים ובהמון רצון טוב ועזרה הדדית, גם זו הייתה חוויה מעניינת ונעימה יותר, מן הביקור באתר עצמו.
הנסיעה בחזרה הייתה קלה יותר ופחות צפופה, וישבנו ביחד כל הדרך. מדי פעם זכינו למטחי מים מהנחל מידי אנשים שעמדו לצדי הכביש, והשליכו דליים לעבר הנוסעים בקול צחוק גדול. מסתבר שזהו מין ספורט עממי החביב על הלאדאקים, במקומות הרחוקים שבהם לא עוברים הרבה אוטובוסים. זה נעים מאוד ומרענן כשחם, וגורם לכל הנוסעים לצחוק וליהנות מהתעלול.

View from Shey Palace
Ladakhi Children
Thiksey Gompa
Eti between the Flowers
Flagpole in Thiksey
In Thiksey - a bridge like in Venice
Detail of Mayteriya Buddha in Thiksey
Kashmiri Style wall painting
Children Lamas at the monastery sweet shop
Wall painting of Tsong-Ka-Pa, founder of Gelugpa tibetan buddhism sect
Diskit Gompa View
Tiksey Gompa
On the way to Tiksey Gompa
Playing the Flute (Hadas, is this not the same house you shot?)
Tiksey Gompa
Detail of the gallery
Himis Arabesque
Himis Gallery