24.5.05 ספריה

היום ירדנו לספריה של הטיבטים לשמוע הרצאה בבודהיזם. הדרך הייתה יפיפיה, כביש היורד ירידה תלולה בתוך יער על צלע ההר, ורק המחשבה על החזרה לעיר העיבה קצת על ההנאה. הגענו למתחם, שבו נמצאים כל המשרדים הרשמיים של הממשלה הטיבטים הגולה והארכיב והספריה הלאומית לשלהם. הכל נראה טיבטי ומסורתי, אך גם מאוד מודרני ומוחזק היטב. הלימודים מתנהלים, בחדר די גדול, שבו מונחות הרבה כריות על הריצפה, ומולן התמונה של הדלאי לאמה ועוד נכבדים עטופות בצעיף המשי הלבן המסורתי, ועוד אבזרים וקישוטים טיבטיים מסורתיים ומושב מוגבה מקושט עם מיקרופון ועוד מושב נמוך יותר עם מיקרופון גם כן. לאט לאט החדר התמלא באנשים, רובם לבנים ומיעוטם טיבטיים. ואז כולם קמו וקדו כשידיהם צמודות זו לזו וקרובות לחזה, וחלק אפילו עשו את זה "למהדרין": ידיים על החזה, הפה, והמצח ואחר כך הנחת המצח על הריצפה, וכל זה שלוש פעמים. ואז כולם התיישבו ובמיקרופון נשמעה שירת פסוקים טיבטיים, מפי אישה לבנה מבוגרת שפניה היו חכמות וטובות ועיניה קרנו בחום אנושי.
הקהל בחדר התחלק לגברים לבנים צעירים, "חנונים": רציניים מאוד, צנומים ובעלי משקפיים, נערות צעירות בתלבושת פסבדו הודית או "חנוניות", ומבוגרים במודלים שונים: פסבדו הודים ובעלי שיער שיבה ארוך, או בעלי הופעה סולידית יותר, כמונו בערך.
על הדוכן הגבוה ישב זקן צנום וקטן שפניו החייכניות היו עטורות במשקפיים ענקיות שרק הוסיפו לארשת המבדחת והנעימה של פניו. על המושב הנמוך ישבה האישה הלבנה שקולה נשמע במיקרופון. ההרצאה ניתנה בטיבטית, ותורגמה משפט, משפט על ידי האישה הלבנה, אך הנזיר הזקן יודע אנגלית והוא תיקן אותה כשלא הבינה או לא דייקה. היא עצמה חזרה אל הדובר לעתים ושאלה כדי לוודא שהבינה נכון, וזה יצר אווירה נעימה ולא פורמלית. ההרצאה הייתה בנויה היטב, מאורגנת לפי כל כללי הרטוריקה ובניית מאמרים אקדמיים. הנזיר פרש את תוכניתו ועמד בה בכבוד. הוא פירש טקסט עתיק שמשמש כהקדמה לכתבים בודהיסטיים ועמד על התרגום שלו מסנסקריט לטיבטית. אני פשוט נשביתי בקסמו והחלטתי לאמץ לי אותו כסבא... מדי פעם הוא התבדח, והתנצל על כך שדבריו עוסקים בפסוקים מעטים, והסביר שטוב להבין היטב מעט פסוקים מלהספיק לקרוא פסוקים רבים בלי להבין.
גם אפי התלהב כמוני, והחלטנו להמשיך ולבוא בכל יום לשם.