תמונות מצהיבות בחרוזים

תמונות מצהיבות בחרוזים

אני כבר בן שישים, זה נחמד בתאוריה,

ולכן יש לי עוד פריבילגיה שאין לאחרים...

למשל, הזכות לשכוח , פרטים, שמות, הסטוריה

כי האלצהיימר מתחיל כבר לשלוח אותות ומסרים.

ולכן, כשנדרשתי לחזור ולזכור כל פרט,

מה היה איך היה מי היה ומדוע

התברר כי הדיסק כבר מזמן מפורמט

וכל מה שהיה אז זכור – עכשיו הוא לגמרי שכוח.

אך איתרע מזלי, בלי תכנון, שלא יהיו לכם אי הבנות,

כמו הנזל וגרטל ועמי ותמי ממש מאותם סיפורים,

השארתי בדרך חיי, וחיינו, כמה אבנים לבנות

חתיכות של הסטוריה טמונות בפזמון ושירים.

כמו למשל אותה תמונה של אסיפת מסגרת,

אי שם בשנת שישים שש, היכן כבר לא זוכר

כשהרוחות התלהטו באווירה מאוד סוערת,

לבחור בשם של הגרעין – וכל אחד בוחר.

אָסוּר שֶׁזֶּה הַשֵּׁם יִהְיֶה נָדוֹשׁ כְּלֶחֶם,

לָכֵן נִקְרָא לוֹ "בֶּן-יָאִיר", אוֹ שְׁ "סַנְסַן",

אַךְ מָה יִהְיֶה אִם יִצְחֲקוּ לוֹ, לֹא עָלֶיכֶם –

אֲזַי נִקְרָא לוֹ אֶשֶׁד, תֹּמֶר, אוֹ אֵיתָן.

אוּלַי נִקְרָא לוֹ "מְצָדָה" – אוֹ, זַהוּ, יֹפִי!

כֻּלָּם בְּיַחַד אָז נַצְבִּיעַ פֹּה בְּעַד.

- אוֹי, מָה אִתְכֶם, הֲרֵי לַשֵּׁם אֵין דְּמוּת וְאֹפִי!

- אָז זֶהוּ, פֶּה אֶחָד, הַשֵּׁם הַזֶּה יָרַד!

אָז מָה עוֹשִׂים? אוּלַי פָּשׁוּט נִקְרָא לוֹ "סַעַר"?

זֶה מִתְחָרֵז עִם נַעַר, בָּעַר – כֵּן, אֲבָל

אִם מִסְתַּכְּלִים עַל כָּל הַשָּׁאָר וְעַל הַפַּעַר –

הַשֵּׁם הַזֶּה הֲרֵי הוּא שִׂיא הָאוֹרְגִּינָל!

כן, כן, היה זה סנדלון הגבר,

אשר ידע שעם גרעין עם שם כמו מצדה,

הוא לא יוכל לחזור הביתה לעולם, for ever,

וכך לימד אותנו איך מקבלים שם החלטה.

או למשל פגישות מסגרת. אירועים מכוננים,

נס ציונה, ימיה, פתח תקווה ונוף ים,

מדברים על הנושאים הכי מעניינים,

כמו כדורגל, כדורגל, וכדורגל גם.

אֲנַחְנוּ לֹא חוֹשְׁבִים עַל בְּעָיוֹת וְעֲרָכִים,

אֲנַחְנוּ גַּם תָ'רַדְיוֹ לֹא כָּל כָּךְ מַעֲרִיכִים,

אֲבָל בְּכָל שַׁבָּת נִפְתַח בַּשֶּׁבַע וְעֶשְׂרִים

בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ תּוֹצָאוֹת שֶׁל מִשְׂחָקִים אַחֲרוֹנִים.

בְּכָל פְּגִישַׁת מִסְגֶּרֶת סוֹעֲרוֹת פֹּה הָרוּחוֹת,

מוּנָפִים הָאֶגְרוֹפִים, וּמֻשְׁחָזוֹת הַלְּשׁוֹנוֹת.

כִּי אִם מָכָּבִּי תֵּל אָבִיב עוֹמֶדֶת לְהַפְסִיד –

אֲזַי גַּם סֶקְצְיָת נֵס צִיּוֹנָה לֹא עוֹלָה ללאומית...

כן, המסגרת זה יצור מוזר מכל יצור,

מן כור היתוך, מן סמטוכה עד היום עוד לא גיליתי תרבותה.,

אך השפה אשר איחדה אותנו – הגה ועיצור,

היתה, לא תאמינו – אידיש רהוטה.

אֶצְלֵנוּ בְּגַרְעִין לֹא מְדַבְּרִים עִבְרִית כִּמְעַט,

אֶצְלֵנוּ בַּגַּרְעִין רַק מְדַבְּרִים בָּאִידִישְׁקַייט

כְּשֶׁשְׁלֵמֵה שְׁוָרְץ הָיָה גִּזְבָּר וְאֶת כַּסְפּוֹ סָפַר,

רַק הוּנְדְרֶט פִיפְצִיק זִיבְּצִיק נָיְין – תָּמִיד אוֹתוֹ דָּבָר.

כְּשֶׁבִּקַּשְׁנוּ מִלֵּאָה שְׁטְרוּם אֶת שְׁמָהּ פֹּה לְעַבְרֶת –

נָתְנָה לָנוּ רַק בְּאָבִינוּ, וְגַם אָפָאבְּרֵנְט!

גַּם רִינְגוֹ וְגַם דוּבְשָׁה בְּלוּמְבֶּרְג בָּהּ שׁוֹלְטִים מִזְּמַן,

אַךְ מִי אַלּוּף הַמַּאמַא-לוֹשֵׁן – יַעְנְקָלֶ'ה סָלָמָן!

קשה לראות את המשותף בין בנות נוף ים החסודות,

לנס ציונים הקשוחים עם הסיגריות בפיהם,

קשה לראות איך קרית אונו – רצינים עם תעודות –

מסתדרים בימיה, עם הפרועים ההם,

אך המציאות עולה על הדמיון, וההורמונים גם,

והערבוב מתחיל, וגם החגיגות,

ומחנה העבודה שבכנרת, והכרם, והים,

והגרעין, כמו תיבת נוח, נהיה זוגות זוגות.

בָּאָה כִּנֶּרֶת סוֹף סוֹף, מַחֲנֶה עֲבוֹדָה,

מָה שֶׁקָּרָה בַּטִּיּוּל, זֶה אָיֹם וְנוֹרָא.

כִּי לְכָל צַד שֶׁרַק תִּפְנֶה,

יָד עַל כְּתֵפָיִם, זוֹ עַל זֶה,

הֵי, מָה יָדְךָ עָלַי פֹּה שַׂמְתָּ?

מָה, גַּם אַתָּה כְּבָר הִשְׁתַּגַּעְתָּ...

כְּמוֹ פְרִידָה אֶת גָּדִי וְנֹגַהּ אֶת אוּרִי

וְאֶפִי אֶת אֶתִּי, וְכוּלֵי,

דְּבוֹרָה אֶת אוּרִי, וְאֵיתָן אֶת עֲדִי,

ודובשה אֶת לֵאָה וְעוֹד.

אַדְוָה אֶת אֲשֶׁר, מִיכַל אֶת אֲבִישַׁי,

וְרִבְקָה אֶת בַּג וְכַדּוֹמֶה,

וְכַמּוּבָן הֶחָמוּד מִכֻּלָּם –

אָשֶׁר – מַחֲזִיק הַנֵּר.

אחר כך התגייסנו. מחנה שמונים.

ארגז גרעין. תקציב משותף. נחושה. טירונות.

הבנות עם המדים – נראות על הפנים.

ערב גרעינים עם סוניה. והמון ציונות.

בְּאוֹתוֹ בָּסִיס מַצְלִיחַ

שְׁעַרִים יֶשְׁנָם שְׁלֹשָׁה,

לְאַף אֶחָד זֶה לֹא מַפְרִיעַ

שֶׁגָּדֵר, גַּם הִיא יֶשְׁנָהּ.

בַּמֶּרְכָּז יוֹשֵׁב שִׁין-גִּימֶל,

יֵשׁ שַׁרְשֶׁרֶת, סוֹרְגִים,

הָאַטְרַקְצְיָה שָׁם בַּשַּׁעַר –

עֲצִירִים לְלֹא שְׂרוֹכִים.

בַּצָּפוֹן יֵשׁ גַּם כֵּן שַׁעַר,

וְאָהוּב הוּא עַד מְאֹד,

בַּשַּׁבָּת, זָקָן וְנַעַר

מִתְאַסְּפִים בְּמַחֲנוֹת.

לְבַסּוֹף נֹאמַר לְנֹעַר

הַיּוֹשֵׁב עִמָנוּ פֹּה –

דְּעוּ, כִּי בַּדָּרוֹם יֵשׁ שַׁעַר-

צַדִּיקִים בָּרְחוּ דַּרְכּוֹ.

ואז הגענו לכנרת. שנת ההכשרה.

הגרעין בשיאו, כמו קיבוץ במיטבו

השנה הכי יפה, הכי טובה, הכי פורה.

כל מה שחיכינו לו – שמה בוא יבוא.

על שלושה דברים הגרעין בכנרת עומד –

על העבודה, ועל האהבה, ועל המועדון.

ובנושא העבודה, שם בדיוק אתה לומד

את כל הפוילשטיקים מגדול ועד קטון.

לַכִּנֶּרֶת הָיָה כֶּרֶם,

בּוֹ עֲנָבִים כְּזֶרֶם,

נְחַמְצֵ'ה פֹּה

שׁוֹלֶטֶת בּוֹ

שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְטֶרֶם...

לַכִּנֶּרֶת הָיָה לוּל

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל קִלְקוּל,

תַּרְנְגֹלוֹת

וּשְׁתֵּי בֶּלוֹת,

וְרַעַשׁ וּבִלְבּוּל.

לַכִּנֶּרֶת יֵשׁ עוֹפוֹת –

לֹא צִפֳּרִים יָפוֹת,

גַּם בַּפָּשׁוֹשׁ,

גַּם בִּסְנוּנִית

עוֹבְדוֹת רַק מְכַשְּׁפוֹת.

לַכִּנֶּרֶת יֵשׁ מָכוֹן

פָּרוֹת לָרֹב חוֹלְבִים,

אָז לָמָּה בָּהּ

כָּל הַפָּרִים

כָּל כָּךְ מְיוּחָמִים?

ואי לכך ניתש ויכוח בין זיקני הישוב

שעד היום עוד לא הוכרע ולא נסגר

מי מכולם היה בעצם החבר הכי חשוב –

האם אבישי הסדרן, או שזה שליימה הגזבר...

כולם עומדים ע"י סידור עבודה (אבישי הסדרן):

- איציק, אתה עובד היום במספוא.

- ויי, הגב, הגב...

- אשר (פלג), מחר בישול

- מצטער מאוד, אני חייב לצבא עוד שלושה ימי מארבים שהפסדתי כשהייתי על ההר...

- אדווה – מכבסה

- ויי, הרגל...

- שלמה – שקדים

- אני בקושי מדבר...

- בן שמש, חדר אוכל

- אני ברמב"ם

- אריק – שקדים

- ...הַחֲבֵרָה...

- מיכאל – בננות

- יש לי אימון בהרמת משקולות

- יגאל – כרם

- כנס ותיקי מפאי...

- ינובסקי – גן ירק

- ...נוסע לשיבטה

- ידיד – בננות

- מצטער, כנס מחזורים בקורס חובשים

- גדי – פלחה

- יווווווווווו, איזה כיף!!!!!!!!!!!!!

אז מה הפלא שכל הבנות –

כל אחת ואחת היא עמל חובבת

שרות לסדרן בכל ערב, שרות ורנות

סרנדה אחת אוהבת.

אֲנִי אוֹהֶבֶת לַעֲבֹד עָמַל כַּפַּיִם,

אֲנִי בִּכְלָל בִּכְלָל אוֹהֶבֶת לַעֲבֹד,

אֲבָל הַשֶּׁמֶשׁ לִי שׂוֹרֶפֶת ת'עֵינַיִם,

וּבַיָּדַיִם לִי צָצוֹת רַק יַבָּלוֹת.

אֲנִי אוֹהֶבֶת לַעֲבֹד שָׁם בַּפָּשׁוֹשׁ,

כִּי הַיְלָדִים שָׁם חֲמוּדִים וְשׁוֹבָבִים,

אַךְ זִיוָה הֶעֶלְתָה לִי אֶת הַדָּם לָרֹאשׁ,

כֵּן הִיא עָלְתָה לִי כְּבָר עַל כָּל הָעֲצַבִּים.

כֵּן כָּכָה הוּא דּוֹפֵק אוֹתָנוּ בְּכָל עֶרֶב,

אוֹתִי תּוֹקֵעַ מִי יוֹדֵעַ רַק לְאָן,

עַל כֵּן נָשִׁירָה וְנַזְכִּירָה לוֹ בְּלִי הֶרֶף,

הוֹ מָה נִשְׂנָא אוֹתְךָ כֻּלָּנוּ – הַסַּדְרָן.

נו, ואם באהבה עסקינן,

המצב מסתבך מיני זוג אלי צמד

מה שהתחיל במסגרת כשעשוע מלא ענין

הופך בכנרת לבעיה מתעצמת.

יֶשְׁנָם לְיָדֵינוּ צְרִיפִים לַתִּפְאֶרֶת,

וְאֶפִי וְאֶתִּי שׁוֹכְנִים בָּם כָּבוֹד,

מִיּוֹם שֶׁעַלִּיזָה סָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת,

אָז גָּדִי יָשֵׁן בְּמִטּוֹת אֲחֵרוֹת.

וְזֹאת יֵשׁ לִזְכֹּר, וְאֶת זֹאת יֵשׁ לָדַעַת,

יֵשׁ לָנוּ אֲפִלּוּ גַּם חֶדֶר אוֹרְחִים.

אִמְרוּ – מִמָּתַי זֶה גַּם רִבְקָה אוֹרַחַת?

שִׁתְּקוּ! בַּג עוֹשֶׂה גִּיוּסִים לַגַּרְעִין.

יֶשְׁנָם גַּם כְּאֵלֶּה, נֹאמַר זֹאת בְּלִי נֶדֶר,

אֶת כֹּל הַפְּרוֹבְּלֶמוֹת פָּתְרוּ הֵם לְבַד.

אַדְוָה וְגַם אָשֶׁר כָּבְשׁוּ לָהֶם חֶדֶר,

טוּרְצִ'ינְסְקִי וְשָׂרָה חַיִּים בְּנִפְרָד.

ואז פרצה המלחמה, והמוזות שתקו,

והחיילים האמיצים יצאו לחזית המפוארת

והארץ גדלה לה פתאום, והבנים מהבנות התרחקו,

ומביר גפגפה הרחוקה, עלו געגועים משם ועד כנרת.

אָנוּ פֹּה שׁוֹכְבִים עַל חוֹל וַאֲבָנִים,

רַק עוֹצְמִים עֵינַיִם רֶגַע וְהוֹזִים:

הִנֵּה נוּרִית שָׁבָה הֵנָּה מִן הַיָּם,

וְאִתָּהּ גַּם דְּרוֹרָה שׂוֹשׂ וְסוּזִי גַּם,

יְשַׂרְאֵלָה מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַשְׁעָרוֹת,

וְכַרְמֶלָּה שׁוּב צוֹבַעַת ת'קִירוֹת,

בְּבֵית בֶּנְץ הַיּוֹם יֵשׁ סֶרֶט מְהַנֶּה,

מִי מָחָר עוֹבֶדֶת "חֹפֶשׁ מַחֲנֶה"?

כִּנֶּרֶת כִּנֶּרֶת,

שָׁם כַּצִּי נוֹחֶרֶת,

וְלֵאָה נוֹחֶרֶת גַּם כֵּן.

וְאָנוּ בֵּינְתַיִם

נוֹחֲרִים שִׁבְעָתַיִם

בְּגַעְגּוּעִים אֲלֵיכֶן.

וזאת היתה אולי סופה של התמימות.

אחר כך קברנו חברים, והשאנו חברים,

וחשבנו שהאהבה נצחית, ושאלה האחרונים למות,

והמציאות הביאה אותנו למחוזות אחרים.

והגענו לעין גדי, ונשארנו,ועזבנו,

וכל אחד הלך לדרכו, קצת ביחד, והרבה לחוד,

התרחקנו הרבה, לפעמים התקרבנו,

לפעמים נשמר הקשר,לפעמים נקרע החוט,

וכך, בלי להרגיש – לפתע הזדקנו.

ועל כן כשאני רוצה להזכר בכל החברים הצעירים –

עם הבלורית, והחזון, וכל שמחת הנעורים,

אני חוזר לשם, לאז, אל ילדי השירים

בהם היינו ונשארנו שם כולנו בני עשרים.