שִׁיר הַזּוּגוֹת

שִׁיר הַזּוּגוֹת (לפי מנגינת יָא יָרֵחַ)

(נכתב והושר במסבת סיום שנת הכשרה בכנרת יולי 67)

הָעִנְיָן רַבּוֹתֵינוּ מֻכָּר לְכֻלָּנוּ,

גַּם עַל יָא יָרֵחַ הַנַּחַל כְּבָר שַׂר.

וְלָא הֶאֱמַנּוּ בּוֹ עַד שֶׁהִגַּעְנוּ,

אֲבָל כְּשֶׁהִגַּעְנוּ – הָיָה מְאֻחָר.

כְּבָר אָדָם וְחָוָה בְּלִי חֹכְמֶּ'ס וְיֶדַע

יָדְעוּ לֵיהָנוֹת בְּלִי לַחֲשֹׁב עַל עָתִיד

וְכָךְ זֶה מַמְשִׁיךְ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת וְגֶזַע –

נָכוֹן, רַק הַמִּין מְשַׂחֵק פֹּה תַּפְקִיד.

הַזּוּגוֹת הוֹי אֲהוּבֵינוּ מַחֲמַדֵּינוּ,

הוֹ, מָה נַעֲשֶׂה לָכֶם.

הַזּוּגוֹת, הוֹי מַחֲמַדֵּינוּ יָקִירֵינוּ,

חַיֵּינוּ שֶׁלָכֶם.

בִּשְׁנַתְכֶם תִּרְאוּ אַרְמוֹן רְחָב יָדַיִם,

תָּגוּרוּ בּוֹ כָּל הַיּוֹם,

מִטְבָּחוֹן קָטָן, מִטָּה כְּפוּלָה פִּי שְׁנַיִם –

יָקִירֵינוּ – הַמְשִׁיכוּ נָא לַחֲלֹם.

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח, זֶה הָיָה בַּכִּנֶּרֶת,

מַחֲנֶה עֲבוֹדָה, כְּבָר הַבַּיְתָה חוֹזְרִים.

הוֹי מָה זֶה קוֹרֶה פֶּה – מַחֲלַת הַאָהֶבֶת,

צָצִים מִסָּבִיב לִי זוּגוֹת כִּזְבוּבִים.

רַבִּים מֵאוֹתָם כְּבָר אֵינָם פֹּה אִתָּנוּ,

וְגַם זֶה לְזוֹ לֹא שָׁמְרוּ פֹּה אֵמוּן.

אַךְ אֵלֶּה שֶׁפֹּה נִשְׁאֲרוּ לֹא עָלֵינוּ,

תְּקוּעִים עַד צַוָּאר בִּבְעָיַת הַשִּׁכּוּן.

הַזּוּגוֹת...

יֶשְׁנָם לְיָדֵינוּ צְרִיפִים לַתִּפְאֶרֶת,

וְאֶפִי וְאֶתִּי שׁוֹכְנִים בָּם כָּבוֹד,

מִיּוֹם שֶׁעַלִּיזָה סָגְרָה אֶת הַדֶּלֶת,

אָז גָּדִי יָשֵׁן בְּמִטּוֹת אֲחֵרוֹת.

וְזֹאת יֵשׁ לִזְכֹּר, וְאֶת זֹאת יֵשׁ לָדַעַת,

יֵשׁ לָנוּ אֲפִלּוּ גַּם חֶדֶר אוֹרְחִים.

אִמְרוּ – מִמָּתַי זֶה גַּם רִבְקָה אוֹרַחַת?

שִׁתְּקוּ! בַּג עוֹשֶׂה גִּיוּסִים לַגַּרְעִין.

הַזּוּגוֹת...

יֶשְׁנָם גַּם כְּאֵלֶּה, נֹאמַר זֹאת בְּלִי נֶדֶר,

אֶת כֹּל הַפְּרוֹבְּלֶמוֹת פָּתְרוּ הֵם לְבַד.

אַדְוָה וְגַם אָשֶׁר כָּבְשׁוּ לָהֶם חֶדֶר,

טוּרְצִ'ינְסְקִי וְשָׂרָה חַיִּים בְּנִפְרָד.

וְכָךְ זֶה מַמְשִׁיךְ בַּשִּׂמְחָה וּבְחֵשֶׁק,

וְאֵין שׁוּם חָשַׁשׁ שֶׁאֵי פַּעַם יַפְסִיק.

וְאִם עוֹד נִחְיֶה וְנָגוּר עוֹד בַּמֶּשֶׁק –

נִזְכֶה עוֹד לִרְאוֹת בִּשְׁבִירַת הַכּוֹסִית.

הַזּוּגוֹת...