אני כותבת כשבועים לאחר הנסיעה למנאלי, והתאריך הוא רק למען הסדר הטוב. יצאנו לדרך בידיעה שהדרך למנאלי סגורה ולכן אנחנו נוסעים למאנדי, עיר שנמצאת במרחק שש שעות ממקלאוד, ויוצאים משם לאגם מקודש לבודהיסטים שלידו יש מנזר ומעליו יש מנזר נוסף. קיבלנו הנחיות מדויקות מן הישראלים הבודהיסטים במקלאוד שכבר היו שם, וגם מנימה, שהתרגשה מאוד לשמוע שאנחנו נוסעים למקום הקדוש. אני לא הייתי נלהבת בגלל מזג האוויר הגרוע שנמשך ונמשך למעלה משבוע, וחששתי שלא יהיה נעים להסתובב שם ולכן לא נהנה. כשעלינו לאוטובוס מוקדם בבוקר, שאלנו אם זה האוטובוס למנדי, ואמרו לנו כן, אבל זה גם האוטובוס למנאלי. הופתענו ולא הבנו, וכשהגיע הכרטיסן למכור לנו כרטיסים שאלנו אם האוטובוס ממשיך למנאלי. כשנענינו בחיוב ובהודעה שהדרך כבר פתוחה התלבטנו לרגע, והחלטנו להמשיך למנאלי, כי מי יודע מתי שוב תיסגר הדרך ולכמה זמן. כך יצא שנסיעה של שש שעות באוטובוס ציבורי, הפכה לנסיעה קשה של 11 שעות מעייפות כמעט בלי עצירות מבלי שנתכנן או נתכוון לכך.
הדרך הייתה יפה מאוד, בתחילה הנוף המוכר של סביבת מקלאוד – הרים ירוקים וכפרים ועיירות קטנות, ואז הגענו למנדי, שממוקמת ליד נהר גדול. הנהר הזה שאג ושצף והתרומם בגלים ובמערבולות וזרם בכוח לידינו או מתחתינו לאורך כל הנסיעה שלנו. המים היו אפורים או חומים, ורק הקצף של הגלים והתרסקותם על הסלעים הרבים ועל הגדה היו לבנים. מעל הנהר התרוממו הרים גבוהים וירוקים לגמרי. כל פיסת אדמה, אפילו הסלעים הענקיים היו מכוסים בירק, וחלק מההרים היו מיוערים בצפיפות. לאט לאט עלינו יחד עם הנהר, לעתים מתקרבים אליו מאוד, ולעתים מתרוממים לגבהים עצומים מעליו.
מזג האוויר היה חם ובהיר ולמרות הצפיפות והדוחק הרגילים אפשר לומר שהיה די נעים לנסוע, אם כי כמובן שהאחוריים שלנו היו מכווצים מהישיבה הממושכת למרות הכריות המופלאות שלנו. אבל לאחר כעשר שעות, הגענו למרחק של שבעה קילומטרים ממנאלי, וראינו לפנינו את הנהר זורם במקום שבו צריך להיות כביש, ומאחוריו טור של מוניות ואוטוריקשות ונהגים העומדים לידן. הנהג והכרטיסן הודיעו לנו שאנחנו צריכים לקחת את החפצים וללכת כחמישים מטר על קטע הכביש הצר, שהיה ברוחב של שלושים סנטימטרים בערך, עד למקום שבו הכביש שלם ושם לקחת אוטוריקשה או מונית.
היינו די מדוכאים, ופתאום הופיע נהג אוטוריקשה שתפס יוזמה ועבר אל הצד שלנו, והציע לעזור בסחיבת התרמילים אם ניקח אותו לנסיעה למנאלי. וכך הלכנו: אני עם שני התרמילים הקטנים (שאחד מהם הכיל את המחשב) כריות הישיבה ושקית האוכל ואפי עם אחד התרמילים הגדולים והנהג עם התרמיל השני, עוברים במעבר הצר, והמים גועשים מתחתינו בצורה די מפחידה עד שהגענו לאוטוריקשה.
נסענו לכיוון העיר ועברנו ב"מנאלי החדשה" – עיר הודית טיפוסית, סואנת ומלאה רוכלים, מסעדות והרבה משרדים של חברות נסיעות וטיולים. כשסיכמנו את המחיר והנסיעה שאלנו את הנהג אם הוא מכיר את המלון שנקרא: "Double Dutch", שחברים במקלאוד המליצו עליו מאוד, והנהג ניענע את ראשו בהתלהבות. היינו בטוחים שהוא מכיר היטב את המלון, ולכן לא עמדנו על המשמר ונסענו לנו בנחת. פתאום ראינו גשר החוצה את הנהר, והנהג אמר: זאת "מנאלי הישנה", ולפני שהבנו מה קורה כבר היינו שם, והוא התחיל לשאול אם אנחנו רוצים למלון הזה או לאחר. כעסנו מאוד, ונזכרנו שהחברים אמרו שהמלון נמצא בכלל לפני מנאלי הישנה, בדרך בין שתי המנאלי. שאלנו אותו אם הוא יודע איפה המלון, והוא אפילו לא יכול היה לחזור על השם בדיוק כששאל אנשים ונהגי אוטוריקשות אחרים. זה היה ממש מרגיז, היינו עייפים ומטושטשים, ואילו היינו יודעים שהוא לא מכיר את המלון היינו שואלים קודם. פרקנו קצת את זעמנו על ההודים, ומנהגם המוזר להסכים לכל שאלה סגורה בחיוב. למשל: זו הדרך למלון x? התשובה תהיה תמיד כן. רק אם שואלים שאלה פתוחה: מה הדרך למלון x? או מציבים שתי אפשרויות מקבלים תשובה נכונה, או שלא מקבלים תשובה בכלל, וזה עדיף על תשובה שגויה מתוך רצון עז לרצות את השואל. בקיצור, אחרי שדרשנו ממנו לחזור לדרך המחברת בין שתי המנאלי, ואחרי ששאלנו הרבה אנשים שראינו בדרך, וכולם לא הכירו את המלון, החלטנו שכנראה המלון נסגר או שהוא מלא ולכן הורידו את השלט שלו.
נסענו לאורך הדרך ועצרנו במקום הראשון שראינו: "Sunshine Gesthouse", שכמו שאר המלונות בדרך הזאת, היה מוקף עצים ושיחים ופרחים. אפי עלה במדרגות וחזר עם בשורה משמחת: "יש חדר נהדר, אבל רק לארבעה ימים." היינו מותשים לגמרי והחלטנו לקחת את החדר, בתקווה שאחרי ארבעה ימים אולי כבר נצא לעמק ספיטי או ללאדאק.
המלון והחדר היו באמת מקסימים. המלון בנוי מעץ ולבנים בסגנון הראג', (תקופת השלטון הבריטי) חדרים ענקיים, עם חדר לאכסון שבו ארונות ענקיים מעץ כבד וחלל נוסף, ושירותים ענקיים (אבל עם ריצפת ביטון מחוספסת) גם כן. בחדר היה אפילו מערך של לחצנים ומפסקים חשמליים, שאחד מהם היה מיועד בעבר לקריאה למשרתים, ועכשיו היה כנראה ללא שימוש. מרפסת ענקית מעץ מכוסה בגג עץ הקיפה את החדרים, והנוף שנשקף ממנה היה עוצר נשימה. הגן הירוק המשובץ בפרחים צבעוניים ומוקף עצים ושיחים, וההר הירוק שמאחוריו פסגות מושלגות המתנשא באופק בקרוב, ומתחת העמק הנפלא על שדותיו הירוקים. ציפורים צייצו ופרפרים חגו מעל הפרחים והייתה תחושה של אביב בגן העדן ששום דבר לא יכול להפריע לו.
אבל בכל זאת: לחדר היה ריח טחוב של עץ רטוב, חלק מהריצפה היה עשוי משום מה מפח, והשמיע צליל משונה כשקמתי בלילה, המזרונים היו קשים מאוד ונשפכו לריצפה, והכי חשוב: לא היה שום תקע חשמלי בחדר. (ואנחנו זקוקים לתקע כדי להשתמש במחשב, לטעון את הבטריות של המצלמה והפנסים ולהכין לעצמנו תה בכף החשמלית!) כך שהיופי המסחרר לא כיסה על הפגמים האלה. בערב הראשון לא היו מים חמים (יש רק בין 8 ל-11 בבוקר) וחיכינו כחצי שעה ל"hot bucket", ואז כבר היה מאוחר לצאת לחפש מסעדה ואכלנו במלון – ארוחה די מזעזעת בשמנוניות ובטעמים שלה – אבל היינו כבר אדישים לגמרי. למחרת הכל נראה יותר טוב – השמש זרחה והכל נראה יפה, הלכנו לטייל במנאלי הישנה, מעוז הישראלים ומרכז עישון החביב עליהם. הופתענו מהמקום, שלא היה צפוף וסואן, אלא מרווח ומתפתל לאורך כביש העולה לקצה הגבעה שמעל הנהר. החנויות לתיירים, המסעדות עם השלטים בעברית והמאכלים הישראליים הטיפוסיים, (כולל "פלאפל יהודה המקורי מגואה") ועשרות משרדי הנסיעות, החלפת הכסף והאינטרנט, ספרים ומכוני יופי המכריזים על עצמם בעברית עם המלצות חמות, וכמובן מלונות וגסטהאוזים למכביר – כל אלה השתרעו לאורך הרחוב בדלילות שהמעיטה את תחושת "מלכודת התיירים" שיכלה להיווצר לו היו כולם צפופים ברחוב מישורי דחוס. אבל אולי אופייני למקום שאין בו שום חנות ספרים, וכך גם במנאלי החדשה, הגדולה יותר. לכאן באים לפני או אחרי טראקים או נסיעות לספיטי וללאדאק, או כדי לעשן ולבלות במסיבות טראנס עליזות.
המשכנו לעלות גם אחרי שנגמרו החנויות והיינו בכפר עצמו, עם הפרות והעיזים והכבשים, והאיכרים עם הטרקטורים עמוסי החציר הירוק. גם כאן היו מפוזרים כמה מלונות ובעיקר גסטהאוזים, אבל אלה היו מוסתרים ברחובות צדדיים ורק השלטים העידו על קיומם. ובכל זאת, הרחובות היו מלאים ישראלים ואחרי ההינדית (ואולי לפניה!), עברית היא השפה המדוברת במנאלי הישנה.
ירדנו למרכז העיירה, שוחחנו בטלפון עם הילדים, והתעניינו באפשרויות הנסיעה בג'יפ משותף ללאדאק. התברר, שכל סוכן נסיעות שפונים אליו מבטיח שאצלו אפשר לארגן קבוצה שתיסע ללאדאק בג'יפ, והמחירים אינם שונים. אבל אנחנו התחלנו להרגיש לא טוב, והחלטנו לדחות את הנסיעה לכמה ימים עד שנבריא. בכל זאת, התפתינו לצאת לעוד טיול קצר ביער הנפלא שמפריד בין הנהר לכביש, לאורך הדרך בין שתי המנאלי. אבל בסוף הטיול קרסנו לחדר, ולא יצאנו מממנו אלא לאכול בערב.
למחרת היה שוב יום יפה וצח שהפך להיות חם מאוד, ואנחנו יצאנו לואשישט, שהומלץ על ידי חברים במקלאוד וגם על ידי בתנו הדס, כמקום מגורים נחמד ושקט. הלכנו ברגל למנאלי החדשה ולקחנו משם אוטוריקשה למרכז הכפר. היה חם מאוד כשהגענו, ואני הרגשתי מאוד לא טוב. המקום נראה לי צפוף וגדוש במסעדות, חנויות תיירים ומלונות, וכל תנועה לכל כיוון הייתה כרוכה בעלייה או ירידה תלולה מאוד. ישבנו לאכול 'בוהריים' במסעדה נעימה שהגישה ארוחת בוקר ישראלית מצויינת, על מרפסת שהשקיפה על הנהר וההר הירוק, בצד ההפוך לזה שנשקף מן המלון שלנו. על ההר היו כפרים קטנים, מלונות פאר "resorts", שבהם אוהבים ההודים לנפוש בשיטת ה"all included" וסלעים ירוקים שביצבצו ביניהם ובין השדות המגודרים בטראסות יפיפיות. למרות הנוף היפה לא רצינו להישאר שם, בעיקר בגלל שהכפר מרוחק משתי המנאלי, וצריך לנסוע לכל סידור שנצטרך לקראת הנסיעה.
חזרנו למלון ובדרך בדקנו מלונות אחרים לידו. ראינו מלון שכבר יום קודם שמנו לב אליו: "Jhon Banon's Gesthouse". חצר גדולה וירוקה עם דשאים ושיחים ועצים ופרחים הגדלים פרא בלי טיפוח, וביניהם בתים יפים של שתי קומות, עם גגות עץ וקישוטי עץ בסגנון אנגלי. החלטנו להיכנס ולשאול. הכל נראה מוזנח ונטוש ורק בבית אחד, בן קומה אחת, היה אור וראינו את הטלוויזיה דולקת. דפקנו, ויצא אלינו אדם מבוגר שנראה יותר לבן מהודי. שאלנו על חדר, והוא השיב באנגלית מצויינת במבטא נפלא אבל בגמגום ובנימה מבולבלת, שעכשיו הכל סגור ואין לו צוות. הסברנו שאנחנו רוצים את החדר רק מה- 12.7, כלומר בעוד שלושה לילות, ואולי יוכל לגייס מחדש חלק מהצוות בשבילנו. לשמע דברינו הסכים, והלך לחפש מפתח כדי להראות לנו חדר. הוא צלע קצת והבוהן שלו הייתה חבושה בתחבושת מלוכלכת, וכשהגענו לבניין ראה שלקח את המפתח הלא נכון. השקפנו מן החלון על החדר, שנראה גדול ומרווח ושאלנו על השירותים והמים החמים. הכל נראה בסדר, ולמקום כולו היה קסם של משהו שנשאר כפי שהוא, לפחות משנות החמישים. לא יכולנו לעמוד בפניו, למרות המחיר הגבוה: 550 רופיות. סיכמנו שנבוא ב- 12 בצהריים, ונפרדנו לשלום. לפני שהלכנו אפי לא יכול להתאפק ושאל את האיש מה שמו, והוא השיב:ג'ון. אפי שאל: ג'ון בנון? ואז התברר שסבו היה אירי שהתחתן עם הודית והקים את הבית לעצמו, ואחר המקום הפך למלון.
אפי לא היה שקט מפני שלא ראינו את החדר, אבל אני הרגעתי אותו, ואמרתי שזה לא יכול להיות יותר גרוע מהחדר שאנחנו ישנים בו עכשיו. בינתיים נודע לנו שגם בעל המלון שלנו הוא נכדו של מייג'ור אירי מהצבא הבריטי, שנשא לאישה מקומית ובנה את הבית לעצמו אחרי פרישתו. רק בשנת 1944 הפכו את הבית למלון והמשפחה עברה לגור בבית קטן יותר בחצר הגדולה. המוצא המעניין הזה הסביר את האנגלית הטובה שלו ואת המראה הלבן בעליל של בתו הצעירה. התחלנו לחשוד שהמקום הזה היה עיר מקלט של אירים שפרשו מן הצבא הבריטי ונשאו נשים מקומיות, במיוחד מכיוון שבהמשך הדרך, יש קומפלקס שלם של בר-מסעדה, קפה ומלון מפואר, שכולם נקראים ג'ונסון, ונמצאים צמודים זה ליד זה.
במלון המשכנו בדמדומי הקריאה שינה ומנוחה, בדרך להבראה, ויצאנו רק בערב לאכול. גם למחרת יצאנו לאכול מאוחר כמעט בצהריים ,והרגשנו כל כך גרוע שחיפשנו מקום קרוב. ראינו בית קטן שהשלט שלו הכריז:"Jo Jo", ומבעד לקיר הזכוכית ראינו דוכן וכיסאות ושולחנות. בפנים היה דוכן סלטים קטן, חזיון נדיר בהודו – אנחנו עדיין לא ראינו משהו כזה בכל המקומות שהיינו בהם. בכלל, החדר היה נקי ומרוהט בצורה מודרנית והכי חשוב: הכל היה שלם ובלי שום כתמים, חוטי חשמל מתדלדלים, חורים או נזילות.
בעלי המקום, גבר ואישה הודים קיבלו אותנו יפה, והגבר הסביר באנגלית מצוחצחת ובמבטא מושלם שאפשר לקחת פלטת סלטים מכל המבחר, עם לחמניה שהם אופים בעצמם. האוכל היה טעים ובעיקר הזכיר את הבית והעולם שעזבנו מאחורינו, ומצאנו אפילו עיתון הודי באנגלית, שזה משהו נדיר במנאלי הישנה. אפי התחיל לשוחח עם הגבר, והתברר ששמו הנרי, ושבתו נקראת ג'ואנה, ולכן המקום נקרא ג'וג'ו. אפי סיפר לו על ג'וג'ו מישראל ועל הצלחתו המסחררת בתקשורת, והנרי צחק. כשסיפרנו לו שאנחנו גרים בסנשאיין גסטהאוז, ומתכוננים לעבור לבאנון גסטהאוז שלידו, הנרי הופתע מאוד. לדבריו המלון סגור לכל הקיץ, הגבר שדיברנו אתו הוא האב שחולה באלצהיימר, ואילו הבן שמנהל את העניינים חי בדלהי, ולכן המקום סגור בינתיים. הנרי הוא בן דוד של ג'ון ויש להם סב משותף, והוא טרח להתקשר למישהו מהמשפחה, ולברר בדיוק מה קורה עם המלון. ואכן כמו שאמר, אין שום צוות ואין מלון, והזקן כנראה פשוט שכח על קיומנו מיד לאחר שנפרדנו ממנו. אילולא פגשנו את הנרי היינו מגיעים ביום שלמחרת עם התרמילים, ומוצאים את המקום נטוש ואיש לא היה מחכה לנו. הודינו להנרי ושאלנו בעצתו על מלונות אחרים בסביבה, מפני שהסתייגנו ממגורים במנאלי הישנה המלאה בישראלים ובמעשנים. הנרי המליץ על כמה מקומות אבל הם היו יקרים מאוד, ואז הציע לנו לרדת לנהר ולפנות ימינה אחרי הגשר, ולא להמשיך בכביש הראשי של מנאלי הישנה.
אחרי האוכל יצאנו לדרך, וראינו כמה גסטהואזים לפני המקום שבו הכביש קרס, ורק סולם קטן בלי מעקה מאפשר מעבר למלונות הבאים. הם לא מצאו חן בעינינו, אבל פתאום הופיע בחור צעיר והזמין אותנו לבוא אחריו דרך הסולם הקטן, ולעלות מעל המלונות הגדולים ליד הנהר, לגסטהאוז קטן מאוד וריק שהיה בנוי על צלע הגבעה. הבחור הציע לנו את החדר הקיצוני שלידו לא עוברים השכנים. (אם יהיו כאלה, כי המקום היה ריק) החדר היה נחמד וגדול, והשירותים מרווחים ועם מים חמים. הסכמנו על המחיר, (150רופיות) וקבענו שיבוא ב-11 למלון שלנו לעזור לנו עם התרמילים. חזרנו למלון שמחים ומרוצים והמשכנו בשגרת הקריאה, שינה, מנוחה ואכילה בדרך להבראה מלאה.
למחרת קמנו מוקדם, ארזנו הכל, ויצאנו בשעה היעודה לכביש לחכות לבחור מהמלון. אבל מכיוון שכבר לא היינו ירוקים בהודו, הטלנו ספק אם הבחור בכלל יגיע, ואחרי כמעט שעה, יצאתי ברגל לגשר להזמין שם אוטוריקשה שתיקח את התרמילים עד לשם. כשירדנו מן האוטוריקשה מצאנו את הבחור מן המלון עומד שם. נדמה לי שהוא הופתע לראות אותנו, ובמיוחד התאכזב למראה התרמילים הגדולים שלנו, אף על פי שחזרנו והדגשנו לפניו יום קודם שהם גדולים וכבדים. אבל למראה נחישותנו נאלץ למצוא עוד בחור ויחד סחבו את התרמילים וירדו בסולם הקטן והלא נוח ועלו בשביל הצר אל הגסטהאוז.
ואז, כשהורדנו הכל על המרפסת אמר הבחור לפתע: החדר שראיתם אתמול כבר נלקח ואתם יכולים לקחת חדר אחר, איזה שאתם רוצים. אבל אנחנו כבר היינו כל כך מאוכזבים וחסרי אמון אליו שויתרנו על הכל. ניסינו להוציא מהם מדוע התנהגו כך, כשאתמול נדמה היה שהם זקוקים נואשות לאורחים, ואנחנו מפעילים את המקום השומם. הבחור טען שבעל הבית נתן את החדר למישהו אחר בלי שישאל אותו, והוא לא יכול לעשות שום דבר נגדו. ייתכן שזה מה שהיה, אבל קשה לי להאמין, וזה לא מסביר מדוע לא באו לקחת אותנו, אלא אם כן התכונה ההודית המוכרת לנו: להתחמק מהודאה בכישלון או חוסר יכולת בכל דרך, גם אם זה גורם לכישלונות ולאכזבות גדולים יותר לאחר, היא שהכתיבה את התנהגותו. (ראו "המעבר להודו" של ה.מ. פורסטר) השארנו את התרמילים לידם ויצאנו לחפש מלון אחר. לא רחוק מתחת היו שני מלונות גדולים, אחד נראה די מגעיל והשני היה נחמד והמרפסת הקטנה שלו צפתה אל הנהר הגועש, אם כי הסיכוי לשבת בה לא היה גדול בגלל הגשם שירד וירד, בטפטוף טורדני אך לא מזיק במיוחד.
החדר היה גדול מאוד והייתה בו גם טלוויזיה, והבחור המנהל את המקום היה חביב מאוד ובא יחד עם עוד עובד לקחת את התרמילים. סוף סוף מצאנו לעצמנו מקום להיות בו, לא רומנטי כמו המלון ה'אנגלי', ולא בחיק הטבע כמו הגסטהאוז הגבוה על המדרון, אך נוח ומרווח. אבל החלטנו להמשיך ולהחפש מקום בשביל הצר שהיה דרך הקיצור למרכז מנאלי הישנה שהבחור מהמלון הקודם הראה לנו. עלינו בשביל התלול והמוקף כולו שדות ומטעים ועשבים ואבנים וזרמים אקראיים של מים מבתרים אותו, וראינו ארבעה גסטהאוזים, אחד אחרי השני, בלב המטעים ליד השביל. המקום היה מקסים ושקט, ובגסטהאוז האחרון ראינו בחורה ישראלית יושבת על המרפסת וקוראת ספר בעברית. המרפסת הקטנה הייתה מוקפת בשושנים והשקיפה על מטעים וההר הירוק שממול. התלהבנו בקול והבחורה אמרה לנו שהמקום באמת נחמד, ויש מים חמים ושירותים פרטיים וזה עולה רק 150 רופיות. כששאלנו אם יש חדר פנוי, סיפרה שהיא והחבר שלה עוזבים לספיטי למחרת, והפנתה אותנו לנער המנהל את המקום לקבוע אתו. ראינו את החדר וסיכמנו אתו שיבוא למחרת ב-10 בבוקר לעזור לנו עם התרמילים בדרך הקיצור.
ושוב, למחרת, אנחנו ארוזים ומוכנים ומי לא בא? אין הפתעות בהודו, אף על פי שהזוג הישראלי אמר שאפשר לסמוך עליו. אפי יצא אליו וחזר עם שני סבלים שהבחור ארגן מיד, אחרי ששכח בכלל על כל העניין. לפחות היה סימפטי והשתדל לתקן את המעוות מהר. וכך התמקמנו בביתנו השלישי במנאלי, נאנדה דווי, מקום מקסים, אך חביב מאוד על הישראלים המעשנים, כפי שהתברר לנו במהירות.
במשך הזמן הזה אפי החלים לגמרי ואני עדיין השתעלתי והכתף כאבה לי, כנראה כתוצאה מהמחלה. מאחר שהעניין נמשך מתחילת הטיצ'ינג במקלאוד ב-24.6 החלטנו ביום שישי ה- 16.7 שאלך לרופא במרפאה המיוחדת לזרים ותיירים שראינו ליד הגשר בכניסה למנאלי הישנה. הרופא היה נמחד ודיבר אנגלית טובה וברורה, בדק אותי היטב, וקבע שאין לי דלקת ריאות או ברונכיט ונתן כדורים שאמורים לעזור לי תוך יום-יומיים. שאלתי אם אוכל להתחייב לנסיעה לספיטי ביום ראשון והוא אמר בביטחון שלא תהיה כל בעיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה