31.7-1.8. מדיטציה בכפר סטוק

ראינו כל מיני הצעות אבל החלטנו לדחות הכל עד שנברר על טרק המשולב במדיטציה, שראינו בלונלי פלנט, אף על פי שפגשנו שתי גרמניות צעירות שרצו לצאת כבר בשבת לאזור שנקרא: נורבה ואלי, עמק הפרחים בג'יפ צמוד. אפי פגש מורה למדיטציה שהמרכז למדיטציה הפנה אותו אליו. הוא נמצא במשך השבוע בכפר צ'אנגספה הצמוד לעיר שבו גרים בעיקר ישראלים, והוא מין גרסה לאדאקית של באהגסו במקלאוד. נפגשנו אתו, והוא הסביר לנו מה קורה בסוף השבוע של מדיטציה שהוא עושה. החלטנו לצאת כבר בשבת הקרובה, אף על פי שנסתכן באיבוד החדר החמוד במלון.
יצאנו בבוקר עם כל הציוד כי Vivek, המורה, אמר שאולי נתלהב ונרצה להישאר שם, ומכיוון שהג'יפ סוחב לא דאגנו. בכפר ה'ישראלי' עצרנו, הצטרפה אלינו צעירה ישראלית בשם סוזאנה שמטיילת גם כן כחמישה חודשים בהודו, ועשתה מסלול דומה מאוד לשלנו, בלי דרג'ילינג וסיקים, אבל עם רג'אסטן. גם היא מתכננת לנסוע לבורמה, אחרי נסיעה לנפאל ביציאה לחידוש הויזה.
לאחר כשעה נסיעה הגענו לכפר סטוק, שכולו ירוק עם עצים ושדות וזרמי מים בכל מקום, וחומות הבנויות כמו הבתים מבוץ בין השדות והזרמים. אחרי הליכה קצרה בין החומות הציוריות הגענו לביתו של ויואק. הבית קטן ופשוט, בלי טיח ובלי צבע, אבל על ידו יש גינת פרחים נפלאה, וניחוח הפרחים היה ממש משכר. ליד הבית גם שדות חרדל ואפלפה, וקצת יותר רחוק שדות שעורה.
ישבנו בחדר ההסבה, על מזרונים ושטיחים צבעוניים, ושתינו תה על שולחנות מסורתיים צבעוניים קטנים. אחר כך הוגשה ארוחת בוקר פשוטה, של ביצה וירקות מאודים בתוספת הלחם המקומי, מעין פיתה חסרת טעם כמו הפיתה הטיבטית. הצטרפו אלינו שתי נשים: מריה ההולנדית, מתנדבת בכפר בנורבה ואלי, וסנדרין, צרפתיה המטיילת בהודו לבדה.
דיברנו על הבודהיזם והדתות האחרות, וויואק סיפר שהיה נוצרי מאמין, ומה שהכי מפריע לו בדתות האלה הוא האקסלוסיביות שלהן, והדרישה לקבל מה שכתוב בכתבי הקודש גם אם הוא לא מובן. לאחר הארוחה עלינו ל"אולם המדיטציה", חדר לא גדול במיוחד שכולו מזרונים וסדינים ושטיחים, וחלונות הפונים אל הנוף המרהיב. ויואק הסביר לנו את מה שצפוי לנו במשך היומיים הבאים, ובעיקר את כללי ההתנהגות שאנחנו מקבלים על עצמנו: לא לדבר ולא להשתמש ברמזים בתנועות, לא לקרוא, לכתוב, לצייר או לצלם, לא לעשות סקס ואפילו לא לחשוב מחשבות מיניות, ולישון באוהלים נפרדים בחלקת המגורים שנמצאת מעבר לשדה הסמוך לבית.
התחלנו במדיטציה מודרכת, שבה ויואק הסביר לנו איך להתרכז בנשימות בלבד, ולחזור אליהן בסבלנות בכל פעם שהמחשבות ישתלטו עלינו מבלי להילחם בהן, איך להתרכז בכאב או באי נוחות אחרת ולהתבונן בהם מבחוץ, כמשהו חולף שאיננו חלק מאתנו, עד שיפסיקו להטריד אותנו, איך לראות את כל מה שמסביבנו ובתוכנו כ'לא טוב ולא רע' – בלי שיפוטיות, אלא כקיים וחולף, ולא משפיע עלינו וכך להגיע לניקיון ושלווה ב"mind" שלנו.
קולו היה נעים ושלו, ואחרי כחצי שעה הפסקנו, והוא הכין אותנו לחצי שעה נוספת לבדנו בלי ההדרכה שלו. שוב הפסקנו לצליל הגונג הנעים, ושוב עשינו מדיטציה בהדרכתו ואז ירדנו, דוממים לארוחת הצהריים בחדר ההסבה, שאותה אכלנו לפי הדרכת ויואק, "mindfully" – כלומר בתשומת לב מוחלטת לכל נגיסה ותנועה.
אחרי הארוחה נחנו, ואז נפגשנו שוב לקול הגונג, להדרכה של הליכה מתוך "mindfulness", כלומר התרכזות בפעולת הרגליים בלבד. ושוב, חלק מהזמן עשינו את זה אתו, וחלק לבד. לאחר מכן נחנו שוב ושתינו תה, ואז יצאנו למצוא לעצמנו תעסוקה בבית ובחצר שתיעשה שוב בצורה של "mindfull", בתשומת לב מלאה לכל תנועה ופעולה. אני עליתי לחדר המדיטציה ויישרתי את הסדינים שהתבלגנו בזמן ההליכה, ואחר כך אספתי מעט אשפה שמצאתי מאחורי הבית, באזור המטבח, מכיוון החצר והשדה היו נקיים מאוד.
אחר כך יצאנו לשדות, וישבנו במקום על פי בחירתנו לעשות מדיטציה של הטבע, ואני מוכרחה להודות שהיה קשה להתרכז בטבע בלבד במשך כשעה וחצי של ישיבה, אף על פי שהריחות, הדבורים והפרפרים העסוקים ברביה ואיסוף דבש יכלו לשמש נושא מרתק למדיטציה...
הגונג קרא לנו להפסקה ומנוחה באוהלים, ואחר לארוחת הערב הטעימה מאוד בחדר ההסבה, שאחריה עלינו שוב לחדר המדיטציה, לעוד מדיטציה מודרכת ושיחה של ויואק על מה שעשינו. אחרי השיחה נשאר זמן לשאלות שלנו, שלא היו רבות למרבה ההפתעה, אף על פי שזו הייתה ההזדמנות הראשונה מהבוקר לפתוח את הפה ולדבר...
הלכנו לישון באוהלים, שהוצבו מבעוד יום בתוך חורשה קטנה על עשב רך, על שטיחים קטנים שריככו את השכיבה. צריך לציין שבבית היו רק שירותים פרימיטיביים של בור עמוק בחדר בקומה השניה, בלי דלי מים ועם חלון קטן וסגור מזכוכית, כשההפרשות נאספות למטה לעשיית קומפוס כמנהג המקום. ליד האוהלים לא היה שום מתקן, ורק שני כיורים המחוברים למיכלי מים גדולים. אבל הנחל פכפך ליד החומה שהקיפה את החורשה, ואפשר היה לצאת אליו או לשדה לידו, ולהשאיר את הניירות בסל האשפה שהוצב בחורשה. אני, המפונקת מאוד יחסית בנושא הזה, עמדתי במבחן בכבוד ולא עלו בי מחשבות כרגיל בנסיבות כאלה: מדוע צריך לסבול בתנאים כאלה כשאנחנו משלמים די הרבה? (40 דולר לאיש לכל סוף השבוע)
בחמש בבוקר העיר אותנו הגונג, אחרי שינה נעימה בטבע, בתוך שקי שינה חמים לקול פכפוך המים המרדים, והרוח שנשבה בחוזקה בלילה. עלינו לחדר המדיטציה ושוב ויואק בקולו הענוג והלוחש, הכניס אותנו למצב של שליטה במחשבה, כשהוא מזכיר לנו מדי פעם כי המחשבה פועלת בערמומיות ובקופצנות ומתמרדת, מדי פעם בכל פעם שנדמה לנו שהובלנו אותה לכיוון שאנו רוצים בו. הוא הדריך אותנו איך לעמוד על טיבם של המחשבה והמוח, ולהבין מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים.
ירדנו לארוחת הבוקר, ויצאנו עם אחותו ובתה לטראק קטן ליד הכפר. הלכנו בין החומות לאורך התעלות והזרמים, עד שיצאנו למרחב הפתוח. עלינו לאט במדרון שהפך תלול יותר ויותר, למרות ההבטחות של ויואק שזה טרק קל מאוד שאפשר לעשות אותו אפילו בכפכפים! ההרים הקרחים והשוממים היו מרשימים, ורק שיחים ופרחים גיוונו לעתים את הצבע החום השולט. הנשימה הייתה כבדה בגלל הגובה, (התחלנו ב3700 בערך והגענו ל4900) ועשינו הפסקות רבות, שכולן הסתיימו בצליל הנעים של הגונג שהפעילה אחייניתו בת ה-12של ויואק.
בצהרים עשינו הפסקת תה, שהוגש בכוסות זכוכית מתרמוס שנשאו האחות ובתה, ואחר אכלנו ארוחה קלה, והכל בדממה ובלי לדבר, כשאנחנו מרשים לעצמנו רק הנדת הראש קלה וחיוך למדריכות המגישות לנו.
לאחר האוכל התפזרנו ברחבי ההרים והערוצים, וכל אחד ישב עם עצמו במשך שעתיים וחצי. אני מצאתי ערוץ קטן, מלא פרחים ושיחים קטנים שהדיפו ריחות נפלאים, ושכבתי בקערורית שכאילו נוצרה בדיוק לממדי גופי, ונרדמתי מייד לשינה נעימה וטובה. כשהתעוררתי התענן, והתחילה לנשוב רוח קרירה. ישבתי מול ההר, והתרכזתי בשיחים ובפרחים שעליו, והתעלמתי מטיפות הגשם שהחלו לרדת. בשלוש אחר הצהרים התאספנו שוב ויצאנו לדרך חזרה.
אבל הפעם המדריכות שלנו תפסו תאוצה ומיהרו לעלות ולא עשו כמעט הפסקות. הדרך הייתה קשה יותר מאשר בכיוון ההפוך, השבילים לא בטוחים, ולבסוף היה מדרון תלול מאוד, שעלינו עליו בלי שביל בכלל, כמו עכבישים המטפסים על קיר. אני התמלאתי מחשבות שליליות, על הדרך הקשה, והמדריכות חסרות האחריות שאינן בודקות מספיק את מצבנו, ולא הצלחתי להתבונן במה שקורה מנקודת מבט מדיטטיבית של "לא טוב ולא רע" ולקבל את המציאות בלי שיפוטיות ולהפריד בין אי הנוחות שלי וביני. שמחתי שאסור לנו לדבר, כי הייתי מתלוננת ומקטרת בלי סוף...
סוף סוף עברנו את המעבר הקשה, וירדנו לכיוון הכפר בהליכה, שנדמתה לי כארוכה הרבה יותר מזו שעשינו בבוקר. הגענו לבית ושתינו תה, ואחר כך נחנו באוהלים עד ארוחת הערב ואז עלינו שוב לחדר המדיטציה. עשינו מדיטציה מודרכת, וויואק סיכם את היום ושאל כל אחד מאתנו איך הרגיש במשך היומים שעברו. הפעם נטינו יותר לדבר ולספר על חוויותנו. כולם נהנו מאוד בסך הכל, ומריה ההולנדית סיפרה על כאבים בלתי פוסקים שהיו לה בכל מיני מקומות, עד שהבינה שהיא עושה מדיטציה על האגו שלה ולכן אינה מסוגלת להיפטר מהכאבים...
ויואק לימד אותנו איך לעשות מדיטצית "מטאה", מדיטציה של אהבה לקרובים ולרחוקים ולכל היצורים החיים, ולבסוף יצאנו למרפסת הגג וישבנו בחושך ועשינו שוב מדיטציה מודרכת, וחזרנו ל"noble silence"- כלומר הפסקת דיבור מוחלטת.
למחרת שוב העיר אותנו צליל הגונג בחמש, וישבנו למדיטציה אחרונה יחד, כשויואק רק נותן את הדחיפה הראשונה ואנחנו ממשיכים לבדנו. אני מוכרחה להודות שהצלחתי להתגבר על גירויים חזקים מאוד לגרד באף, שמציקים לי באופן קבוע ואף מעירים אותי מהשינה באמצע הלילה, והצלחתי גם להתגבר על הכאבים ברגלים הקפואות בתנוחה לא כל כך נוחה, ואפילו הרגשתי קלילה וחסרת גוף כשאני מרוכזת כולי בנשימות בלבד. זה הפתיע ושימח אותי, והראה לי שמדיטציה אינה קסם או מאגיה מסתורית, אלא טכניקה ליצירת שלווה והרמוניה פנימית, שאפשר ליישם את עקרונותיה בחיי היום מעבר לישיבה הקבועה של חצי שעה או שעה.
אחרי המדיטציה הזאת שוחררנו מהשתיקה וכולם דיברו בחופשיות, וסיפרו ותיארו קצת את הרגשתם. ואז ירדנו לארוחת בוקר אחרונה ושם שוחחנו על הכל. ויואק סיפר על עצמו: הוא נולד בכפר למשפחה מאוד ענייה שגרה בחושה קטנה, שעכשיו משמשת למשכן הפרות. אמו נפטרה כשהיה בן שש, ואביו נאבק לפרנס אותו ואת אחותו הגדולה בעבודות מזדמנות אצל האיכרים השכנים. ואז הגיעו לכפר מיסיונרים פרוטסטנטים מלה, והציעו לאב לקחת את הילדים הקטנים לבית ספר בקשמיר כדי שקבלו חינוך טוב יותר. האב התפתה לסיכוי שבנו יהיה רופא או מהנדס, והסכים. עד גיל 12 למד בבית הספר הנוצרי בקשמיר והפך לנוצרי אדוק. ואז, במסגרת של מאבק בין נוצרים ובודהיסטים בלאדאק, הוציאו את כל הילדים שהובאו מלאדאק מבית הספר בקשמיר והעבירו אותם ללה, שם סגרו אותם בבית הספר המקומי, כשהם אינם יכולים לצאת וללכת הבייתה, כדי שלא ייפגשו עם המיסיונרים שפעלו בלה.
אבל לאחר חצי שנה, לא היה לאנשי המקום כסף להמשיך ולהחזיק אותם שם בבידוד, והם נענו להצעת נזיר בודהיסטי לא טיבטי, מבננגלור, לקחת את הבנים למנזר שלו, ולתת להם חינוך בודהסיטי.
במנזר היה ויואק, הילד הגדול ומנהיג החבורה הנוצרית, והוא נאבק כמיטב יכולתו בנזירים ובתורה הבודהיסטית שלימדו. אבל במהלך השנה הראשונה הפך לבודהיסט, בלי שידע מתי בדיוק זה קרה. לאחר סיום הלימודים, (אגב, לא כל הילדים השתכנעו כמוהו וחלקם עדיין נוצרים) הפך לנזיר.
ויואק נסע לבורמה ולמד שלוש במוסד בודהיסטי גבוה, המדגיש במיוחד את המדיטציה בהדרכת מאסטר גדול ומפורסם. כשגמר ללמוד חזר ללאדאק, ו'הוריד את הגלימה', כלומר הפסיק להיות נזיר. מאז הוא עוסק במדיטציה בצורות שונות והחל בסופי השבוע בכפר רק בתחילת העונה הזאת.
חשוב לציין שאחותו, בעלה ושתי בנותיהם בנות העשרה, ואשתו ההרה של ויואק, היו אתנו בבית במשך כל הזמן בלי ששמענו אותם, כאילו ריחפו על פני הבית כצללים. הם חיים בצורה פשוטה מאוד: מגדלים ירקות, שעורה, תפוחי אדמה, וחרדל, ועצי פרי שונים. אין להם מים זורמים, והכל נעשה בפלג הזורם ליד הבית: שאיבת מים לרחצה ולבישול, כביסה ורחצת כלי האוכל. ובכל זאת הבית נקי, מסודר, ארון כלים גדול מעץ כבד עומד בחדר ההסבה, עם שורות סירים גדולים ממתכת מבריקה, וצלחות וספלים מונחים בצורה דקורטיבית. לזוג ולבנות יש שני חדרים קטנים, ולויואק ולאשתו הצעירה חדר נוסף.
חזרנו ללה מרוצים ושלווים אחרי חוויה שתישאר אתנו לתמיד, המקום השקט והפשוט, האנשים החביבים וחייהם הפשוטים, ובעיקר המורה שלנו, ויואק, השאירו חותם עמוק בלבנו, והשפיעו עלינו בדרך שקשה להסבירה.