בשישי ושבת לא הרגשתי טוב ושכבתי בבית, ולכן לא היינו באינטרנט, וביום ראשון ושני נסענו לאלצ'י ולת'וק-ת'אק ולא יכולנו להגיע אליו. רק ביום שלישי, ה-16.8 ניגשנו לקפה האינטרנט החביב עלינו, בעיקר כדי לבדוק איך עבר היום הראשון של ההתנתקות בארץ. ואז, כשבדקנו את הדואר ראינו שיש לנו מכתב מחברנו מיכה, שמחנו מאוד ופתחנו את הדואר, ונדהמנו לקרוא שניסה להתקשר בטלפון אבל כמובן שלא הצליח, (אין לנו קליטה בלה) ולכן כתב לנו בפשטות, שביום שישי טבע בנו אייל בים, וההלוויה נערכה ביום ראשון.
היינו המומים וכואבים, ואני פרצתי בבכי ספונטני ואפי ניסה להתרכז בשארית כוחותיו, ולכתוב משהו בתשובה. הכרנו את אייל מגיל צעיר במשך כל השנים הארוכות של הידידות עם מיכה, אהבנו אותו וידענו איזה אבא מסור וחם היה לו מיכה. רצינו לחבק ולנשק אותו ולומר לו שאנחנו אתו בצערו, אבל המסך הקר של המחשב לא אפשר זאת. הלכנו לצלצל, ואפי דיבר אתו בקושי רב, כשדמעות חונקות את גרונו. פתאום הבנו כמה הכל חסר משמעות ומתגמד: הטיול, החוויות, ההתנתקות, התוכניות המעורפלות שלנו לגבי העתיד – הכל הפך לחסר חשיבות ותפל. נותר רק העצב והצער והקושי לקבל קטיעה אכזרית כזאת של חיים צעירים ומלאים.
את הסיפור הבא תרגם אפי והוא מוקדש לזכרו של אייל מוקדי ז"ל, שנקטף בדמי ימיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה