חזרנו ללה ההומה והמתויירת יותר ויותר. בינתיים התחיל אוגוסט, והמוני צרפתים הציפו את העיר עם תחילת ה"ואקאנס" המקודש. לא מצאנו מקום במלון שעזבנו ולקחנו חדר במלון סמוך, שהתברר כמיקח טעות, כי הכניסה אליו עברה ליד שירותים פרימיטיביים של בעלי הבית שהדיפו ריח שתן מתמיד.
פגשנו את הצעירות הגרמניות, ונדברנו לנסוע בשלישי לאוגוסט ולעשות את הרשיון דרך סוכן נסיעות שהן מצאו למחרת, מפני שהנסיעה הייתה אמורה להיות במכונית של חבר של בעל הבית שלהן, ולא בחברת נסיעות מסודרת. נפגשנו אצלו בבוקר, והוא שלח אותנו לעשות צילומים של הדרכון והויזה, והבטיח שהרשיון יהיה מוכן בחמש אחר הצהרים במשרד שלו. הגרמניות התנדבו לבוא למשרד ולקחת את הרשיונות, ונדברנו לחכות למכונית שתבוא אתן בשש בבוקר ליד המלון שלנו.
בשש בבוקר, השארנו את התרמיל הגדול אצל בעל המלון, (בינתיים עברנו למלון אחר לחדר נפלא שפונה למרפסת גג גדולה, וצופה לנוף ההרים והעצים עם שני חלונות גדולים) ויצאנו לעמוד בכביש עם התרמילים הקטנים, שקית מזון לדרך, והכריות המופלאות שלנו שאינן עוזבות אותנו בכל נסיעה וכמובן במדיטציה.
חיכינו וחיכינו והמכונית לא הגיעה, ואנחנו לא ידענו היכן הגרמניות גרות, ומה מספר הטלפון של הנהג. ניסינו למצוא הודעה במסעדה החביבה עליהן, שבה השארנו להן כבר פעם הודעה, אבל לא מצאנו שום דבר. המשכנו לחכות ובערך בשמונה, חזרנו למלון כדי לא להפסיד את החדר האהוב עלינו, מפני שראינו הרבה תיירים שהגיעו בטיסה, מסתובבים עם התרמילים ומחפשים מלונות.
היה מוזר שלא התאכזבנו מאוד ולא כעסנו, אף על פי שלא הבנו מה יכול היה למנוע מהגרמניות להודיע לנו או להשאיר הודעה במסעדה על ביטול הנסיעה. אולי הייתה זו השפעת סוף השבוע בכפר והמדיטציה, ואולי לא היינו שלמים לגמרי עם הנסיעה במכונית ולא בג'יפ דרך חברת נסיעות מסודרת כדי לחסוך קצת כסף.
חזרנו לחדר, פרקנו הכל ועשינו מדיטציה, ויצאנו לחפש שותפים אחרים, ובמקביל לברר על נסיעה למקום באוטובוס. ראינו כל מיני מודעות בכתב יד, על אנשים המחפשים שותפים לנסיעה לנוברה ואלי, אבל סוכני הנסיעות לא יכלו להבטיח שאותם אנשים עדיין מחפשים ולא מצאו כבר שותפים ונסעו. במקום אחד, אמר הסוכן שהאנשים ישראלים ומבוגרים ואולי יחזרו למקום בצהרים. השארנו להם הודעה בעברית על מקומנו, והלכנו למרכז המידע לתיירים כדי לברר על שעות הנסיעה של האוטובוסים. התברר לנו שהפסטיבל שבגללו מיהרו הגרמניות לצאת כדי לחזור אליו, נגמר מזמן והתרחש ביולי, ולא יהיה כמו שכתוב בחוברת של המרכז לתיירות ב-7 וב-8 לאוגוסט. אבל לא השגנו לוח זמנים של האוטובוסים, והלאדקיות הנחמדות במרכז המידע המליצו ללכת לתחנת האוטובוסים ולשאול שם. חיכינו למונית שתיקח אותנו לתחנה הרחוקה מהעיר, ולא הגיעה שום מונית, אך אנשי סוכנות הנסיעות הנחמדים שראו אותנו מחכים, הראו לנו דרך קיצור שבה נגיע לתחנה בעשר דקות. למרבה המזל רוב הדרך הייתה מוצלת בסימטאות צרות בין בתים ועצים. רק סופה של הדרך היה בשמש הקופחת כשריחות השתן מהתעלות שליד השביל לא מקלים עלינו.
התחנה נראתה הודית לגמרי, בבלגן ובדוכני המזון, הירקות והפירות, והאוטובוסים מהסוגים השונים שאי אפשר היה לדעת להיכן הם נוסעים ומתי. מצאנו את הקופה של האוטובוסים הגדולים ושמענו על הנסיעה לנורבה ואלי, שדרשה שהות של לפחות ארבעה ימים במקום, כי לא היו אוטובוסים לשם ובחזרה בכל יום. אחר כך ירדנו למשרד קטן של המיניבוסים הפרטיים ושם מסרו לנו על זמני האוטובוסים למקומות האחרים, הקרובים יותר, שאליהם התכוונו לנסוע בתחבורה ציבורית בכל מקרה.
חזרנו עייפים אך מרוצים, עם כל המידע על כל נסיעה שנרצה לעשות, ובדרך אפי אמר לי: נדמה לי שחלק מן הפתקים שאנחנו רואים על חיפוש שותפים לנסיעה הוא פיקטיבי ונוצר על ידי הסוכנים. ואז שאלתי אותו: ומדוע הסוכן אמר שהמחפשים הם ישראלים מבוגרים? ואפי ענה: כנראה רצה לרצות אותנו ולמשוך אותנו. זה נראה לי די הגיוני וישבתי לכתוב מכתבים במחשב, כשמחשבה זו מנקרת בראשי.
לפתע הופיעו שני ראשים בחלון, גבר ואישה בסביבות גילנו, ושאלו אם אנחנו אפי ואתי, ואנחנו ענינו: אתם באמת קיימים? אינכם פרי דימיונו של הסוכן? וכך פגשנו את תמי ואריק שהשאירו את המודעה בסוכנות הנסיעות ומצאו את התשובה שלנו עליה. נדברנו להיפגש אחר הצהרים בסוכנות ולסכם את כל הפרטים אחרי שהרשיונות שלנו יהיו מוכנים. ואכן סיכמנו על נסיעה של שלושה ימים ושני לילות והבטחה שהנהג יודע אנגלית ומכיר את המקום היטב. בערב נפגשנו שוב עם תמי ואריק ויצאנו למסעדה טיבטית עם זוג צעיר שהם פגשו, בת לישראלים לשעבר מצרפת והחבר הצרפתי דובר האנגלית המצויינת שלה. היה ערב נחמד וקבענו להיפגש בבוקר לפני הנסיעה לארוחת הבוקר במדעדה שליד המלון שלנו.
בבוקר הגיע הנהג עם המכונית והתברר שהוא מתקשה מאוש לדבר אנגלית, מה גם שיש לא פגם דיבור קל שמקשה עוד יותר להבין את דבריו, ולא ברור מה הוא מבין מהאנגלית שלנו. כרגיל במקרים כאלה אין מה לעשות: הבטיחו? אז הבטיחו... האם נעזוב את הנסיעה אחרי ששילמנו חצי והתכוננו ואיפסנו את התרמילים? ברור שלא, ועל זה בונים הסוכנים כנראה.
יצאנו לדרך והתחלנו לעלות בדרך תלולה ומתפתלת, שזרמים ואבנים קוטעים אותה מדי פעם. ההרים בצבעים פסטליים של אדום, חום, ירקרק נחושת, ואפור והעמקים המשובצים בכתמי ירוק לא הפסיקו להפעים אותנו. לבסוף הגענו למעבר הגבוה ביותר בעולם שאפשר להגיע אליו ברכב, ושם עצרנו עם כל הג'יפים של התיירים לצלם ולהתפעל. היה שם קר מאוד ונשבה רוח מקפיאה, ואני סבלתי מקוצר נשימה ולחץ נוראי על הראש. ירדתי איך שהוא מהג'יפ אבל היה לי קשה ללכת ושמחתי שעלינו על הג'יפ והתחלנו בירידה ארוכה. הגענו לנוברה- ואלי ונסענו לאורך הנהר, בכבישים שהפכו לדרכים מאובקות ובעמק הירוק ראינו את הדיונות והחולות, שרובן היו צחיחות וחלקן משובצות בשיחים ירוקים. המראה היה יפה אם כי לישראלים שמכירים דיונות אולי פחות מרשים מאשר לאירופים. מרחוק ישב לו גמל פרא מתחת לדיונה גדולה, ושלושה צעירים שירדו מאופנוע שהשאירו לצד הכביש, התחילו להתקרב אליו. הגמל ישב באדישות ואנחנו ראינו מרחוק איך הבחור מתקרב אליו ואז פונה הצידה ומתרחק ממנו. כנראה שהגמל חשף את שיניו הגדולות וזה היה מספיק...
המשכנו לנסוע עד שהגענו לדיסקיט, ושם מצאנו מייד גסטהאוז חמוד, מוקף עצים ובמרכז החצר גינה גדולה של פרחים וירקות. מצאנו חדרים מתאימים ויצאנו בג'יפ לאכול במרכז הכפר במסעדה היחידה והתרשמנו שהכפר עצמו לא כך כך מרשים: רובו צחיח והבתים חשופים ועגומים. הג'יפ הביא אותנו למנזר הקטן בכפר הונדר, שהציורים שלו כבר בקושי נראו וזקוקים באופן דחוף לשיפוץ וחידוש הצבעים. המנזר נמצא בלב שדות ועצים ואבנים ענקיות, ליד נהר גדול והמון פלגים קטנים ואבנים קטנות על הסלעים הגדולים שכתובות עליהן מנטרות צבעוניות. הכפר עצמו קטן אך יפה ומטופח.
משם המשכנו בג'יפ למנזר של דיסקיט, הנמצא בראש הר גבוה, ומרשים מאוד מרחוק. ראינו שם קבוצה של סטודנטים צ'כים והמורה שלהם, שמשפצים את הציורים שנמצאים על הקיר החיצוני. המנזר עצמו לא מרשים במיוחד מקרוב, ורוב המקדשים היו סגורים בפנינו. הנהג הציע לנו לרדת משם ברגל ולהגיע לגסטהאוז שנמצא ממש מתחתיו, ואנחנו קפצנו על ההזדמנות לחלץ קצת את העצמות וללכת, במיוחד בירידה. הדרך הייתה נעימה, והשמש כבר לא העיקה עלינו ונהנינו מין הנוף המשתנה עם הצבעים והשמש השוקעת לאט.
הגענו לגסטהאוז והזמנו "hot bucket" למקלחת ונהנינו מאוד משטיפת האבק שהצטבר עלינו במשך היום. ארוחת הערב הגיעה באיחור גדול והייתה די שמנונית ומגעילה, אבל לא הייתה לנו הרבה ברירה, וצנחנו עייפים למיטות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה