העלה והחיים

מאת טיך-נאת-האן

יום סתיו אחד הייתי בפרק, שקוע כולי בהתבוננות בעלה קטן אבל יפה, עלה בצורת לב. הוא היה בצבע כמעט חום, ובקושי עוד היה תלוי על הענף, מוכן כמעט להנתק וליפול. ביליתי איתו זמן רב, ושאלתי אותו הרבה שאלות. הבנתי שהעלה הוא האבא של העץ. כרגיל אנחנו חושבים שהעץ הוא האבא והעלים הם רק ילדים, אבל כשהתבוננתי בעלה ראיתי שהעלה הוא גם אבא של העץ. השורשים מעלים לעץ רק תמיסה של מים ומינרלים, לא מזון מוכן כדי להזין את העץ, ולכן העץ מחלק את המיץ לעלים. והעלים לוקחים את האחריות וובעזרת השמש וגזים שהם קולטים מן האוויר,הופכים את התמיסה למזון ושולחים אותו חזרה להזין את העץ. לכן, העלים הם גם האבא של העץ. ובגלל שהעלה קשור לעץ עם גבעול, קל לראות את הקשר ביניהם.

כבר אין לנו גבעול שמחבר אותנו לאימא שלנו, אבל כשהיינו ברחם שלה היה לנו גבעול ארוך מאוד, חבל הטבור. החמצן והתזונה שנזקקנו להם הגיעו דרך הגבעול. לרוע המזל, ביום שאנחנו קוראים לו יום ההולדת שלנו הגבעול נחתך ואנחנו קיבלנו במקומו את האשליה שאנחנו עצמאיים. זו טעות. אנחנו ממשיכים להיות תלויים בהורים שלנו למשך זמן רב, ויש לנו גם עוד כמה אבות. יש לנו הרבה גבעולים שמחברים אותנו לאמא אדמה. יש גבעול שמחבר אותנו לענן. אם אין ענן, אין לנו מים לשתות. אנחנו עשויים משבעים אחוז מים לפחות, ושם נמצא הגבעול לענן. זה הקשר גם עם הנחל, עם היער, עם המדבר, עם האיכר, ועם חוטב העצים. יש מאות אלפי גבעולים שמחברים אותנו לכל דבר ביקום, ולכן אנחנו יכולים להתקיים. האם אתה רואה את הקשר בינך וביני? אם אתה לא שם, אני לא כאן. זה בטוח. אם אתה עוד לא רואה את זה, תתבונן עמוק יותר ואני בטוח שתראה. כמו שאמרתי, זו לא פילוסופיה. אתה צריך באמת לראות.

שאלתי את העלה אם הוא מבוהל בגלל שהגיע הסתיו והעלים האחרים נשרו. העלה אמר לי: "לא, כל האביב והקיץ חייתי יפה מאד. עבדתי קשה ועזרתי להזין את העץ, וככה חלק גדול ממני נמצא בעץ. אנא, אל תאמר שזהו האופן היחיד בו אני קיים, כי צורת העלה היא רק חלק קטן ממני. אני כל העץ. אני יודע שאני כבר בתוך העץ, וכשאחזור לאדמה, אני אמשיך להזין את העץ. לכון אני לא פוחד. כשאעזוב את הענף וארחף לקרקע, אני אנופף לעץ לשלום ואומר לו: "נתראה בקרוב".

צריך לראות את החיים כולם. אל תאמר: "החיים של העלה". אמור רק "החיים בעלה והחיים בעץ, החיים שלי הם רק חיים, וניתן לראות אותם בי ובעץ".

נשבה רוח אותו יום, וכעבור דקות אחדות ראיתי את העלה עוזב את הענף ומרחף אל הקרקע, רוקד בחדווה, כי בשעה שריחף כבר ראה את עצמו שם, בחזרה בעץ. זה היה כל כך משמח. הרכנתי את ראשי, וידעתי שיש לנו הרבה מה ללמוד מן העלה כי הוא לא פחד – הוא ידע ששום דבר לא יכול להיוולד ושום דבר לא יכול למות.

הענן בשמים לא יפחד גם הוא. כשתגיע העת, יהפוך הענן לגשם. זה נחמד להיות גשם, ליפול, לזמר, ולהפוך חלק מנהר המיסיסיפי, או האמזונה, או המקונג, או הירקון, לרדת על ירקות ולהפוך אחר כך לחלק מבן אדם. זאת הרפקתאה מרתקת. הענן יודע שאם הוא ירד לאדמה הוא עשוי להפוך חלק מהאוקינוס. וכך הענן לא פוחד. רק אנשים מפחדים.

גבעת החול נוצרה מחולות שהגיעו מהמדבר וממשיכים לנדוד. לגבעת חול בדיונה הגדולה יש התחלה וסוף, לידה ומוות. אבל בודהא אומר לנו שהגבעה היא ריקה. הגבעה מלאה חול, אבל הוא אין לה ישות נפרדת. הגבעה היא צורה שנתממשה בזכות הרוחות והחולות. אם הגבעה רואה רק את הצורה שלה, עם ההתחלה והסוף, היא תפחד מהלידה ומהמוות. אבל אם הגבעה תראה שהיא חול, אז היא תהיה משוחררת מלידה ומוות. כל גבעה נולדת וכל גבעה עומדת למות, אבל החולות חופשיים מלידה ומוות.