למחרת יצאנו ישר לדרך, שנראתה משום מה יותר קלה הפעם, ולקראת הצהרים הגענו ללה, ומצאנו שהחדר הקסום שלנו נתפס ויש לנו רק חדר בקומת הקרקע, כשהחלון צמוד לשביל שבו עוברים כל הדיירים והעובדים. בעלי המלון הנחמדים לא ויתרו ורצו אותו סכום עבור החדר שהיה הרבה יותר מוזנח, ולנו לא היה כוח וחשק לחפש, וגם ידענו מניסיון שהשעה מאוחרת מדי למצוא מקום טוב אחר, ולכן לקחנו את החדר. אבל למחרת בבוקר, יום ראשון, יצאתי מוקדם כשאפי עוד ישן, והלכתי לכיוון הפחות יוקרתי, אך הקרוב גם כן למרכז העיר. במלון הראשון ששאלתי לא היה מקום, בשני היה חדר נחמד אך הוא עלה 900 רופיות, הרבה מעל התקציב שלנו, ובשלישי - מקום שנראה כאילו לא גמרו לבנות אותו כשהברזלים בולטים מהבנייה, אין צבע על חלק ממנו ובחלק מהחדרים החלונות והדלתות פעורים עדיין – הראתה לי בעלת הבית הנחמדה והנמרצת חדר קטן בלי נוף בכלל בקומת הקרקע. כשראתה את הבעת הפנים החמוצה שלי, הזדרזה להעלות אותי לקומה השניה לחדר גדול ומואר עם שני חלונות גדולים שאחד מהם פונה לנוף ולשדה שמעבר לדרך והשני אל המלון הסמוך, ויש לו מרפסת נעימה ופשוטה עם שולחן וכיסאות. הסכמתי מייד, והמחיר היה סביר: 300 רופיות ומיהרתי לאפי בתחושת ניצחון, שאפשר למצוא חדר יותר זול ויותר טוב אם רק מתרחקים קצת מהמרכז.
תוך כחצי שעה עברנו לביתנו החדש, והתאקלמנו מייד. ישבנו על המרפסת הצופה לחצר ולגינה הקטנה, והקשבנו לשיכשוך הנחל העובר ממש מתחת לדרך המובילה אל המלון. יצאנו לעיר ומצאנו דרך קיצור העוברת בין גדרות וחומות בתים, על מדרכה סלולה לצד הנחל הזורם והשיחים הגדלים בתוכו. בדרך ראינו איש הולך עם שקית פלסטיק ושני חיצים גדולים ומהודרים בידיו. אפי ניגש אליו בלי היסוס ושאל אם יש איזה שהן תחרויות קשת בסביבה בקרוב, והאיש אמר: תחרויות אין אבל יש אימונים היום בכפר שנקרא טוקצ'ה, ונמצא במרחק של קילומטר וחצי מלה. האיש אמר שהאימונים יהיו מהשעה שתיים ובערב יהיו ריקודים ומוסיקה. שמחנו מאוד אבל החלטנו לא לשנות את התוכנית שלנו לבקר בבוקר במנזר היפה שנמצא בעיר וללכת לאימונים בכפר אחרי הצהריים.
הדרך למנזר הייתה רובה שביל מרוצף הועבר בין חומות ושדות וכל הזמן הנחל מפכפך לידו והקרירות הנושבת ממנו מקלה על ההליכה והעלייה, וחלק מהדרך היה בצל. ליד המנזר היו כמה סטופות צבעוניות מאוד ומקושטות מאוד, במידה מסויימת בסגנון הינדי יותר מאשר הסגנון הטיבטי המצועצע אך העדין יותר. המקדש במנזר עצמו היה סגור לארוחת הצהריים, אך הסטופות מסביבו היו יפות ומסוגננות ומטופחות מאוד והכל טבל בירק השדות שמסביב. ירדנו למלון למנוחה קצרה, ויצאנו שוב על פי הנחיית בעלת הבית החביבה בדרך קיצור נוספת אל הכפר טוקצ'ה.
הדרך התפתלה שוב על מדרכה צרה בין חומות וגדרות ובתי מלון וגסטהאוזים, כשהנחל הניצחי זורם לו לידה, ויצאה אל הכביש הראשי המוביל את הכפר. אבל אז התענן והתחילה רוח והעיפה המון אבק שנכנס לעינים והטריד. כל הזמן שמענו קול תיפוף מרחוק ושיערנו שזו החגיגה.
הגענו לכפר וקול התיפוף נשמע חזק יותר, אבל לא ראינו שום דבר שמזכיר חגיגה או אימוני קשתות. שאלנו אישה אחת שעמדה ליד חנות קטנה והיא שלחה את בתה הקטנה להראות לנו את הדרך. ירדנו מן הכביש ונכנסנו, איך לא, לדרך צרה על מדרכה בין חומות וגדרות ושדות כשנחל זורם לידה, שהסתיימה בהתרחבות של הנחל. מעברו השני ראינו משטח חולי רחב שעליו אוהל צבעוני גדול ולידו, מין מתחם סגור בבדים שבו מבשלים, וקרוב יותר, תלולית עפר גבוהה שעליה נשענת מטרה גדולה.
באוהל ישבו בעיקר נשים לבושות בתלבושת המסורתית הלאדאקית: שמלה כהה וכבדה החגורה בחגורה צבעונית, אל בתוספת הן לבשו כובעי צילנדר צבעוניים ומקושטים שהתחתית שלהם חתוכה בעיגול, ומים שאלים צבעוניים מבדים מבריקים הקשורים בחוט ליד הצוואר. היו שם גם גברים רבים לבושים גם הם בחלוק הכהה המסורתי שדומה לחלוק הטיבטי אבל הוא יותר כבד ותמיד סגור עם כל הכפתורים, וחגורים חגורות בצבעים זוהרים. בדיוק כשהגענו הם התחילו לרקוד, גברים ונשים בשורה ארוכה ההופכת לעתים לעיגול, בתוך האוהל. הם פסעו תנועות קטנות ומדודות והניעו את זורועותיהם בחינניות, מדי פעם כששינו את כיוון ההליכה או הסתובבו. ליד קיר האוהל הגדול ישבה להקת מוסיקאים: שלושה מנגנים בחלילים משונים, שצריך לנפח את הלחיים בכל הכוח כדי לנגן בהם וקולם די גס וצורם, ושלושה מתופפים שהכו בתופים בעוז ואותם שמענו קול הדרך. כשהריקוד הסתיים השמיעה הלהקה תרועה, והגברים מיהרו לחבית קטנה שבה היו כל החיצים. כל אחד בחר לעצמו שני חיצים בקפדנות, ומיד התחילו לירות לעבר המטרה, כשרק מעטים מתקרבים לעיגול הלבן הקטן, ורבים מהחיצים לא הגיעו בכלל ליד התלולית.
כל הזמן התזמורת השמיעה מוזיקה עליזה, והנשים ישבו לנוח על הכריות הצבעוניות ליד השולחנות הקטנים הדומים לספסלים. נשים הגיעו מהמטבח וחילקו תה מתרמוסים ענקיים, ואנחנו הוזמנו לשבת ליד אחד השולחנות הקטנים ליד כמה מהנשים, כמעט במרכז האוהל. כובדנו במיץ ובתה מלוח ובממתקים, ושוחחנו עם אחת הנשים הצעירות שישבה לידינו. היא סיפרה שמוצאה בכלל מנוברה ואלי, והיא פגשה את בעלה בלה, במשרד לעזרה לסטודנטים שבו שניהם עובדים. למשפחת יש גסטהואז ואדמה והם חיים מהם. הפסטיבל הקטן הזה נערך בכל שנה במשך יומיים, ולמעשה לכל כפר גדול יש פסטיבל כזה.
בינתיים פסקו היריות בקשתות ושוב התחילו ריקודים, הפעם של הנשים הזקנות המכובדות שישבו ליד הקיר המרכזי, כשמצדן השני יושבים הזקנים המכובדים. (כמו במערב, גם כאן מספר הנשים הזקנות עולה בהרבה על הגברים.) הן רקדו בחינניות ובקלילות, ועשו תנועות מסוגננות באצבעותיהן שהזכירו לי את התנועות שהטיבטים עושים בזמן התפילה. הן נעו בעיגול כשהזקנה המובילה מרוכזת כולה בריקוד ועיניה עצומות. ואז הסתיים הריקוד במין תנועת ידיים לכיוון מרכז המעגל ושוב השמיעה הלהקה את התרועה והגברים מיהרו לבחור לעצמם חיצים. מסתבר שמי שיש לו חיצים מביא אותם וכולם מתחלקים בהם, וכך הצעירים ואנשים שאין להם חיצים נהנים מהם.
לקראת השעה 6.30 אמרה לנו הבחורה הצעירה שעכשיו תהיה הפסקה, וב-8.30 ימשיכו עם הריקודים. לאורך כל הזמן שהיינו שם לא היו כמעט תיירים, רק כאלה ששמעו את התיפוף או עברו שם במקרה. זה נתן הרגשה אמיתית של שמחה עממית מסורתית, שאנחנו רק האורחים המקריים שלה והיא נערכת כולה למען אנשי הכפר.
הלכנו לאכול במסעדה טיבטית נחמדה, והחלטנו לחזור אחרי הארוחה לכפר. זמן קצר אחרי שהזמנו אוכל פסק החשמל כרגיל בלה, והיה חושך מוחלט, בלי נרות או נורות חירום, מפני שבעלי המסעדה ניסו להפעיל את הגנרטור. (תמיד הוא נמצא סמוך לכניסה והאדים של הדלק נכנסים למסעדה ומחניקים את האוכלים...) זוג שדיבר אנגלית, נכנס למסעדה ולא ראה כלום אבל לאחר זמן ראו שאין שולחן נפרד, ואנחנו הזמנו אותם לשבת אתנו. מייד התברר שהם ישראלים, ירושלמים דתיים והם דיברו אנגלית מפני שהבעל, קני, מאנגליה. השיחה קלחה בנעימות ומייד ידענו זה על זה הרבה דברים והיה לנו המון נושאים משותפים. הם טיילו קצת עם בתם שמטיילת פה שלושה חודשים, והתכוננו להמשך הטיול לבדם, אחרי שיצאו לטרק של שלושה ימים בדרך ללה, ונאלצו להפסיק אותו מפני שהיה חם מאוד וקשה מדי. כל הטיול שלהם היה מתוכנן מראש עם ג'יפים צמודים ומדריכים, כמו שאנחנו טיילנו בזמנו בתאילנד.
יומיים אחר כך הם תכננו לצאת לאגם צימורירי בג'יפ צמוד. אני נאנחתי, כי בדיוק באותו יום קראתי עליו בלונלי פלנט וחשבתי שלא נגיע לשם כי מוכרחים ג'יפ צמוד וקשה מאוד למצוא שותפים. אסתי וקני הציעו לנו להצטרף אליהם בספונטיות, ואנחנו נענינו בחיוב, גם כן בספונטניות. כנראה, כשיש קשר טוב בין אנשים לא צריך לחשוב יותר מדי והדברים זורמים באופן טבעי.
סיפרנו להם על הפסטיבל, והצענו להם להצטרף אלינו לשם אחרי הארוחה. הם הסכימו ורק עברנו במלון שלהם להתארגנות. התברברנו קצת בדרך כי כבר היה חושך, וחשבנו להגיע דרך העיר בלי לעבור דרך המלון שלנו, אבל לבסוף חזרנו לדרך שהכרנו, והגענו על פי הסימנים שזכרנו.
האוהל היה מלא באנשים, רובם לבושים בתלבושות המסורתיות, והנשים רקדו במרכז האוהל, והמון צעירים וצעירות וילדים ישבו בצדדים על הריצפה והיו מרותקים למחול. הפעם לבשו הנשים שמלות צבעוניות מבד מבריק עדויות בשרשרות וחגורות כסף מעוטרות, ועל גבם היו שאלים יותר חגיגיים, ששוליהם היו עטורים בפרווה, והמעגל כלל גם נשים צעירות יותר.
שוב הזמינו אותנו לשבת באותו מקום במרכז האוהל, אך הצעירה הנחמדה שדיברה אתנו לא הייתה שם. אחרי הנשים הצעירות הופיעו הגברים, שאחד הרקדנים, גבר עליז ותיאטרלי למדי, שהחלטנו שהוא "ועדת התרבות" של הכפר, מושך את הגברים כמעט בכוח, בחביבות אך בתקיפות למעגל. הם החזיקו צעיפי משי לבנים בידיהם והניעו אותם לכיוון התנועה ועם הסיבוב והטו את הגוף לכיוונם. גם הפעם רקדו באיטיות ובצעדים מדודים, אך התזמורת הגבירה את הקצב והריקוד הפך להיות מהיר יותר ותנועת הגוף קופצניות יותר, במין נענועים קלים של הגוף וסיבובים מהירים במקום עד שהמוסיקה פסקה והגברים קדו וחזרו למקום.
עכשיו עמדו במרכז האוהל כמה צעירות לבושות בבגדים מודרניים גדולים ממידותיהן, מין טרנינגים כהים, על צווארן קשרו מין שאלים מאולתרים ולא מתאימים, על ראשיהן חבשו כובעי מצחיה מגוחכים ועל עיניהם משקפי שמש. הן החלו לרקוד בתנועות מגוחכות המחקות את תנועות הגברים ומדי פעם שרו בקולותיהן כשתזמורת עוברת לתיפוף בלבד לכבוד זה. כולם צחקו ומחאו להן כפיים. זה היה כל כך תמים וחמים, והעיד על קיומה של קהילה חיה ותוססת, שהדור הצעיר בה משמיע את קולו המיוחד בתוך החגיגה המסורתית המסוגננת.אחרי הנערות הופיעו שוב הנשים המבוגרות בריקוד האיטי, והשעה כבר הייתה מאוחרת. החלטנו ללכת אחריו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה