28.4.05 רכבת מוורנסי ויום ראשון ברישיקש

אני יושבת בכיסא מול הדלת הפתוחה, המאוורר מסתובב מעלי והרוח נושבת גם מבחוץ מהגנגס, אבל אני לא בוראנסי אלא ברישיקש, והמעבר הפעם היה חריף למדי, אולי אפילו יותר חריף מהמעבר מדרג'ילינג לוראנסי.
נתחיל מהסוף של וראנסי. החזרה מהסדר הייתה קצת כאוטית, כי באותו ערב הייתה חגיגה גדולה בעיר – תשעה ימים מאז שהירח מלא והרחובות הראשיים היו סגורים עד מאוחר בלילה. נהג הריקשה הצנום והעייף שהביא אותנו הבייתה, נסע מסביב דרך שכונות שקודם לא ראינו, ברחובות רחבים ושקטים מאוד ואני די פחדתי לאור הסטטיסטיקה על הפשע בוראנסי. אבל המציאות הרבה פחות דרמטית מהדימיון והגענו בשלום, רצוצים מן הסדר והנסיעה הארוכה והלא נוחה בריקשה.
למחרת קפצנו שוב ל"בית היהודי" כדי לבדוק עם לא החלפתי בטעות סנדלים עם מישהו שישב שם בליל הסדר, וכשהתברר שאף אחד לא התלונן על סנדלים לא שלו, חזרנו בסירה למלון ונחנו שאר היום בחדר.
בבוקר יצאנו לתחנת הרכבת עם נהג אוטוריקשה שנראה לנו נחמד ולקח אותנו יום קודם לעיר, עשינו טעות וסמכנו עליו ולא קבענו מראש את הסכום. כשהגענו לתחנה פתאום ביקש 150 רופיות על נסיעה שצריכה לעלות מקסימום 50, ואפי ממש התרגז עליו ונתן לו עוד 20 רופיות וזה היה הטעם המר שוראנסי השאירה בנו: כמו ביום הראשון כך גם באחרון, מישהו שנראה נחמד מנסה לסחוט ממך עוד בצורה בוטה ולא אינטליגנטית במיוחד.
כשחיכינו לרכבת בתחנה פגשנו שני צעירים ואישה מבוגרת ממוסקבה ברוסיה, המטיילים כבר שבעה חודשים בהודו והחוזרים לרישיקש בפעם השניה. הם מאוד התפעלו ואמרו שנוכל להיות שם בקלות חודש וגם חודשים עם נרצה.
הנסיעה ברכבת הפעם הייתה ממש קלי קלות – היה הרבה מקום, וכיוון שהיו לנו שתי מיטות עליונות, אז אחרי כשמונה שעות נסיעה ברגע שהגיעו הרבה אנשים לתא עלינו למעלה והתכוננו לשנת הלילה, וקראנו בינתיים. בתחילת הנסיעה ישב לידינו זוג הודי נחמד, עובדי בנק ממשלתי, שהאישה כבר יצאה לפנסיה והגבר עוד לא. הם היו במסע עליה לרגל לוראנסי ולאיודיה, והגבר דיבר כמעט בלי הפסקה במשך חמש השעות שבהן נסעו אתנו וסיפר על עצמו ועל הודו.
מוצאו מצ'נאי, והוא חי שם כל חייו, אביו היה הינדי אדוק אך שלח אותו לבית ספר נוצרי, ומכאן האנגלית המצויינת שלו. אך המבטא שלו הפריע ואפי, שישב לידו טוען שהבין בערך 10 אחוז ממה שאמר. אשתו מתנדבת ללמד עיוורים לכתוב בכתב ברייל מאז שפרשה, והוא המנהל הכללי של הסניף בצ'נאי. (מדראס) הם גרים בדירה של הבנק שנמצאת מעליו והוא מקווה שיוכל להישאר בה אחרי הפרישה, ואם לא - ימצא לעצמו בית בכפר קטן שהוא אוהב בסביבה. יש להם שני בנים, אחד גמר מחשבים ועובד בבנגלור והשני עדיין לומד מחשבים. למסע הזה הזה יצאו לראשונה לאחר שהאישה יצאה לפנסיה והילדים עזבו את הבית. הוא הראה לאפי ספרים שהגורו שלו כתב, אבל הוא לא סיפר הרבה עליו.
בעבר היה בפגישה שבה דיבר קירשנמורטי והוא מאוד התרשם ממנו. כמוהו גם הוא חושב שחינוך טוב הוא לא לדחוף ידע וערכים לתלמידים, אלא להדריך אותם איך למצוא הכל בעצמם. על הפוליטיקאים המושחתים אמר שיש לו סיפור טוב: פעם הוא עמד ליד מוכר פאן (אגוז שלועסים ואז הרוק אדום כולו, משהו כמו גאת של תימנים) מביהר, אדם פשוט וחסר השכלה. הם ראו שני ילדים, הקטן לבש נעלים חדשות והגדול לא לבש. הילד הקטן נפל והגדול תפס אותו ברגליו ואחז בנעלים. כשגער בו ידידנו מדוע הוא רוצה לקחת לו את הנעלים צחק נהג הריקשה ואמר: הוא לא רוצה לקחת לו שום נעלים, הוא רוצה להחזיק אותו שלא ייפול, אבל הוא תופס אותו מהרגל ולא מלמעלה - וכך גם הפוליטיקאים שלנו – הם רוצים להחזיק אותנו שלא ניפול, אבל תופסים ברגלים שלנו.
על גנדי סיפר שידע להתקרב לעם הפשוט בבגדים הפשוטים שלבש, במכשיר האריגה שנשא אתו לכל מקום וארג בו בדים, ובמסע הגדול שלו שבו הלך לאורך כל הודו ברגל. אבל נהרו שבא אחריו לא הכיר את נפש אנשי העם הפשוט והיה יותר מערבי בתפיסתו, ומאז הדברים רק הולכים ומתדרדרים ורק גאנדי חדש יכול להחזיר את הודו למסלול. אבל לדעתו הדבר יקרה מפני שהדור החדש של הודו עולה על הדור הקודם: יותר משכיל, אכפתי ומוכן לשינויים.
הוא התעניין מאוד בדת היהודית ורצה להבין במה היא שונה מן הנצרות ומה הופך אותה לדת אחרת. הוא מזדהה עם גורל היהודים כמיעוט נרדף לאורך ההיסטוריה כיוון שהוא עצמו בראהמין, ובזמן האחרון במדינה שלו קמה מפלגה שהמצע שלה עויין מאוד את הבראהמינים ומציג אותם כטפילים. (כיוון שרק הם מכהנים במקדשים ויכולים לעשות פוג'ות ולקבל קורבנות) אבל גם כך עניין השואה נראה לו בלתי מובן לחלוטין – מילא לרדוף, אבל להרוג כך? נאלצנו להודות שגם לנו הדבר קשה אבל נתנו את ההסברים ההיסטוריים הרגילים.
אחר כך דיבר על קו העוני שהוא אלף חמש מאות רופיות לשנה (150 שקלים!) ושהעלו אותו לאלפיים אך עדיין יותר מדי אנשים נמצאים מתחתיו, בעיקר הuntouchables"". (בני בלי כת שרק הם עוסקים בפשיטת עור ובעיבודו ובשריפת המתים) לדבריו יש העדפה מתקנת של הממשלה בהעסקתם אבל היא לא מועילה מפני שלפעמים הם לא מתאימים לתפקיד ומעוררים רק טינה וכעס.
לדעתו אשתו הייתה בנקאית טובה ממנו. כשאפי העיר שכדי להיות מנהל טוב לא צריך להיות בנקאי טוב בהכרח, סיפר שפעם הגיע מפקח מטעם הבנק לעשרה ימים, לבדוק את עבודתו והוא נאלץ לנסוע ליומיים וכשחזר, המפקח אמר שהוא גמר את הבדיקה והולך לכתוב עליו דו"ח. כשאמר ידידנו שלמעשה לא הספיק כמעט לראות אותו השיב המפקח, נכון, אך במשך היומיים שלא היית פה העובדים עבדו טוב כאילו אתה נמצא פה וזה מספיק לי.
היה לו עוד סיפור טוב על יוגים. בסוף המאה ה-19 הגיע שופט עליון אנגלי להודו ושאל יוגי מפורסם איך הוא יכול להוכיח לו שהוא בעל כוחות אמיתיים. היוגי השיב שאין לו זמן וקרא ליוגי אחר. היוגי השני ביקש שיסגרו אותו בחדר בלי אוכל ולא יתנו לו לצאת במשך יומיים. אחרי שיצא אמר לו היוגי שהכל בסדר ושבקרוב יקבל ידיעה ממשפחתו. ובאמת הגיע תוך זמן קצר הגיע מכתב מאשתו ובתו שכתבו שהיוגי ששלח אליהן ללונדון מאוד נחמד ושהן מקוות שהוא הגיע בשלום בחזרה להודו.
בכל פעם היה שואל את אפי אם הוא משעמם אותו ואפי הבטיח לו שהוא מתעניין מאוד בכל. בשלב מסויים הזמנו ארוחת צהרים והיא הגיעה על מגש אך בלי כף והוא הדריך את אפי איך ליצור כדורי אורז ביד ולאכול כמו ההודים בלי ללכלך כלום מלבד היד. אני אכלתי בעזרת הצ'פאטי וכך גמרנו איך שהוא בלי להתלכלך כמעט.
הדרך הייתה דומה מאוד לדרך מסיליגורי לוראנסי אבל לקראת הערב הנוף היה יותר ירוק והיו יותר עצים ומטעים. שוב עברו בקרונות הרוכלים עם האוכל (הפעם לא מכרו שעונים ומכשירי רדיו) והקבצנים והפעם נסעה אתנו חבורה של כעשרה סאהדואים, כולל נשים, ששרו שירים ולבסוף ירדו עם הבנקאי הנחמד באיודיה. הם לא משלמים על הנסיעה, אך אסור להם לשבת על מקומות של נוסעים משלמים אלא לשבת על הריצפה בחלל שבכניסה לקרון. אך מבקרי הכרטיסים מתעלמים מהם ולא עושים דבר ורק האנשים עצמם מזיזים אותם כאשר הם יושבם על מקומותיהם. אבל לכבודינו המבקר צעק עליהם והם הסתלקו והשאירו את התרמיל הכתום שלהם על הספסל ואחרי הוא הלך חזרו למקומם...
הפעם ישנתי היטב והשתמשתי בשירותים בחופשיות לאחר הניסיון הטוב בנסיעה הקודמת. ובכל זאת: אחרי 20 שעות ברכבת, (לא כל הזמן נסענו, מלבד העצירה בתחנות היו עצירות רבות לרכבות שמגיעות ופעמיים עצרנו לכמעט שעה בלי סיבה ברורה) היינו שנינו די עייפים. למזלנו אפי הבחין שהיציאה מן הרציף אל מחוץ לתחנה אינה רחוקה ולכן ויתרנו על קולי וצעדנו בגאון עם תרמילינו על הגב כמו תרמילאים אמיתיים.
בדרך תפס אותנו נהג ויקראם (אוטוריקשה שיש בו עוד שני מושבים רשמיים) והוביל אותנו לרכב שלו. יצאנו לדרך ועברנו בהארידוואר הסואנת והמלוכלכת, מעין מהדורה מוקטנת ומתונה של וראנסי ויצאנו מחוץ לעיר ואז עצרנו, והנהג עזר לנו להעביר את התרמילים לויקראם חדש ומצוחצח שנהג בו מישהו שנראה כבן 15 וגם התנהג כך – כלומר היה ביישן ולא דיבר אנגלית.
הנוף של הרידוואר ורישקש הרבה יותר מעניין מאשר הערבה העגומה שבה נסענו רוב הדרך. גבעות ירוקות ושכונות קטנות והרים תלולים מאוד, אם כי לא גבוהים מאוד עוטרים את רישיקש. עברנו דרך מרכז העיר הסואן והמשכנו לחצות את הגנגס מעל גשרים שונים ולעלות בגבעות הירוקות. לבסוף הגענו למקום שממנו הויקראם לא יכול היה להמשיך למלון שלנו, מפני שבינינו ובינו יש גשר צר שמיועד רק להולכי רגל, אופנועים ואופניים.
החלטנו לנסות את המלון הקרוב למקום שבו עמדנו, שגם הוא מומלץ בלונלי פלנט וכשהלכתי לראות את החדר, ראיתי את אביבה, אחת האחיות הנחמדות שפגשנו בליל הסדר בוראנסי שאחותה עופרה למדה עם אפי בכיתה ט'. זה היה די מדהים כי אמרנו שניפגש ברישיקש אבל לא חשבתי שהאדם הראשון שאראה שם תהיה היא. החדר היה רק לשני לילות והחלטנו לקחת אותו בינתיים, ולברר אם יש מקום במלון שעליו המליצה אביבה יותר מאוחר ולהיכנס אליו למחרת.
נכנסנו להתקלח וולהתארגן ומיד ירדנו לאכול ארוחת בוקר במלון. כאן היה ההלם התרבותי שלי הראשון: המקום נקי, מסודר, עם חנות בגדים ומזכרות ליד המסעדה, ועם מוצרים בתפריט כמו סלט ישראלי, סנדוויץ' ישראלי, שקשוקה וכו'. כמובן שרבים מן האורחים במלון הזה כמו באחרים הם ישראלים, ובכלל כל העיר, האזור המיוחד הזה לפחות, קיימת כדי לספק את צרכי התיירים המערביים הרבים שחלק שוהים ברישיקש תקופות ארוכות.
אם בוראנסי ההסתגלות של ההודים לזרים מוגבלת רק לשם הגדלת הרווחים שהם יכולים להשיג מהם ולא מתחשבת בכלל בצרכיהם ובהעדפותיהם, כלומר: יש המון דוברי עברית ברמות שונות שכל מה שהם רוצים זה שתבוא אתם לחנות המשי או הבגדים או המזכרות שלהם ואין להם שום עניין בישראלים, וכך גם דוברי השפות האחרות, (רובם, באבא קטן יוצא מן הכלל, הוא באמת אוהב ישראלים ומתעניין בהם) הרי ברישיקש מנסים לעשות הכל כדי שהזרים ירגישו בבית ומספקים להם פינוקים ככל האפשר לפי טעמם ורצונם. זוהי אינה הודו שמביטה בזרים באדישות במקרה הטוב ובזלזול במקרה הרע ובואטת בכל מה שלא מוצא חן בעיניהם בתרבותם, אלא הודו לזרים, בעיקר זרוקים ולבושים בסגנון "כמו-הודי": חולצות הודיות שאף הודי לא לובש, לעתים לונגי לבחורים ופונג'אבי לבחורות, שיער ארוך רצוי רסטות ותיקות שלא נפתחו כשנה... כפכפי אצבע או סנדלים פתוחות.
יש פה המון המון שיעורי יוגה ומדיטציה והרצאות בנושאים רוחניים שונים – בכל רמה, למתחילים ומתקדמים בכל מקום. אנחנו רואים מבוגרים בני גילנו שנראים כאילו נשארו שם משנות ה-60 ושכחו לחזור. שיער השיבה הארוך, הקמטים והמבט הרוחני והסגפני בעיניים הן סימני ההיכר שלהם.
בכל מקום אנחנו שומעים עברית ונראה שהתרמילאים הישראליים רובצים פה ומשתדלים לא לעשות יותר מדי, ולהתחבר בקבוצות קטנות בבתי מלון קטנים ולשתות ולעשן (לא דווקא סיגריות...) חופשי ביחד.
האווירה הנהנתנית והחופשית אינה מאפיינת רק את הזרים, אלא גם את המקומיים. במלון הראשון שאליו הגענו לא נרשמנו בספר הגדול שהתרגלנו אליו כל כך, ולמחרת כשעזבנו, אמר הנער שזה לא חשוב ונראה לי שאין לו בכלל מחברת כזאת ושאף אחד מהממשלה לא בודק אותו. כשאכלנו במלון אמרנו למלצרים את מספר החדר אך הם לא רשמו דבר וכששילמנו אפי שכח את שתי הארוחות האלה, ופתאום נזכר בהם לאחר שכבר התמקמנו במלון השני, מעבר לגשר הצר. כשהגענו בעל המלון היה שלוו מאוד ואמר שידע כי אנחנו במלון הזה וביקש את עופרה ואביבה שמתארחות אצלו לומר לנו. זו האווירה, והחום מוסיף גם כן לתחושת הנמנום האדיש שאופפת את הכל.
אני עברתי מהפך, אתמול הרגשתי גרוע מאוד. הצטננתי בצורה רצינית, נזלתי והתעטשתי וכאב לי הגרון ובלילה היה קשה לי לישון. הבוקר יצאנו לאכול בבית הקפה הכי "גזעי" בעיר, ואמנם התאכזבנו מן האוכל אך נהנינו מן הנוף האנושי המגוון, שכלל גרמניה צעירה שמטיילת עם ילד כבן 10 שנראה ממש "חנון" אך הוא משחק עם הכלב המפורעש והמלוכלכך של המסעדה ונוגע בו חופשי, פליט שנות השישים עם פנים מקומטים ושיער אדום ארוך, (צבוע ככל הנראה) צעיר גרמני עם רסטות ארוכות וסבוכות (נראות בנות כמה שנים טובות) והוריו המותשים מהחום, אמריקאיות מבוגרות וגדולות לבושות בסגנון ה"כמו הודי" ומתעלמות מכל מה שקורה סביבן ועוד ועוד, קצרה היריעה מלתאר, וזה רק בוקר אחד בבית קפה אחד.
אחר כך הלכנו לאינטרנט שליד המלון החדש לנו ושם פגשנו את האחיות אביבה ועופרה ועוד ישראלים, ואפי גמר לשלוח את כל התמונות לבלוג אחרי שאתמול גירשו אותו מקפה האינטרנט במלון הקודם בשעה 10 בערך. אביבה הייתה בהודו בספטמבר ומכירה את רישיקש היטב, ונתנה לנו המון טיפים. היא הובילה אותנו לרופא איורובידה (רפואה הודית מסורתית) שהלכה אליו בפעם הקודמת והוא עשה לנו אבחון ונתן תרופות בצורת כדורים ואבקה. הוא היה עדין ונחמד וניחש את רוב הבעיות או היעדר הבעיות בעצמו בלי שנתרום לו מידע, לפי הדופק שלנו ביד ובכף הרגל. עכשיו אנחנו נחושים לבדוק אם הן עוזרות ואני מקווה שלא אתעצל כרגיל ואקח את התרופות כדי שנוכל לדעת אם הן עוזרות.