18.5.05 'מקלאוד גאנג

אנחנו כבר שלושה ימים במקלאוד גאנג', ורק הבוקר התפניתי לכתיבה ומיד תבינו מדוע.
הגענו עם שחר לדהארמסלה והיינו די מטושטשים. האוטובוס עצר ברחבה חולית קטנה שבקצותיה היו כמה מכוניות ואן קטנות, שכתוב עליהן: רכב תיירות. אבל אף אחת מהן לא ניגשה אלינו ולא הציעה את שירותיה כמו שאנחנו רגילים בהודו עד עכשיו. רק בחור אחד ניגש ושאל: מקלאוד גאנג'? שאלנו: טקסי? והוא אמר כן, ולקח את שני התרמילים הכבדים לכיוון המוניות בקצה הרחבה – כשאנחנו לא מבינים מדוע לא הביא את המונית שלו אלינו, במקום להתאמץ ולסחוב את התרמילים הכבדים... הוא הוציא מישהי שישבה במונית והוציא את נהג המונית שהעמיס את התרמילים עליה. אנחנו היינו במצב פסיבי מאוד והחושים שלנו עדיין לא היו מחודדים, ואז הבחור ביקש כסף על סחיבת התרמילים... אפי כעס מאוד ואמר לו בעברית: לא רוצה, לא ביקשנו אותך לסחוב לנו – ביקשנו טקסי!זה עבד, והבחור ממש הבין שהגזים קצת והסתלק.
העלייה למקלאוד גאנג' הייתה יפה, והכביש צר ומתפתל כמו שזכרנו בהרי דרג'ילינג וסיקים.
לאחר כרבע שעה הגענו למרכז העיירה – מין כיכר קטנה ועלובה למדי, מלוכלכת במי ביוב הזורמים לצדה והכביש שבור ומלא בורות. ירדנו מהמונית ואפי הלך למלון הראשון שהומלץ בלונלי פלנט, ואני חיכיתי עם התרמילים, כשאנשי המלונות מנסים לשכנע אותי לבוא למלון שלהם. אחד מהם שאל אותי: מאין באתם היום? השאלה הפחידה אותי, כי לא היה לי מושג מאין באנו, ואפילו לא הייתי בטוחה היכן אני נמצאת, ניסיתי להרוויח זמן ושאלתי: סליחה? מה אמרת? והוא חזר על השאלה במילים ברורות ואני השתהיתי, הזעתי וניסיתי להתרכז בכל כוחי ולהפעיל מחדש את המוח שלי, שהפך לצמר גפן כתוצאה מן הכדור החזק, ולבסוף הצלחתי לענות: מרישיקש, באוטובוס מדהארה דום.
אפי חזר מהמלון שבו לא היה מקום ורק בשעה 12 עמד להתפנות חדר, ושאל את הנהג על מלון אחר שמומלץ בספר, אך הנהג אמר ש'הדרך שבורה' ואי אפשר להגיע לשם במונית. לבסוף, עייפים ומטושטשים, נכנענו לנידנודיו של בעל מלון עקשני שלקח את שני התרמילים בעצמו במורד רחוב מלוכלך ומסריח שרובו היה שוק ירקות שרק התחיל להתארגן בשעה המוקדמת הזאת, למלון שלו. החדר היה קטן בצורה מגוחכת, למיטה לא היו מזרונים והוא הביא אותם ואת הסדינים והשמיכות וחדר המקלחת והשירותים היה כל כך קטן, שאי אפשר היה לתלות שם אפילו מגבת מבלי שתתרטב... לחדר היה חלון גדול שפנה למסדרון, שבו היו כל הזמן הודים קולניים ומולו היה חדר גדול שגם בו הסתובבו הודים רבים. כולם דיברו וצעקו כל הזמן, וסגירת החלון לגמרי לא עזרה בכלל. על מקלחת לא היה מה לדבר אך אפילו לישון או לנוח לא הצלחנו. בעל המלון אמר שזה רק עד 12, שאז יעביר אותנו לחדר טוב יותר, אבל אנחנו איבדנו את האמון והסבלנות ויצאנו לחפש חדר נורמלי.
יצאנו מן הרחוב הזה לכיכר, ועלינו במעלה רחוב אחר, שקט יותר, שבו היו הרבה חנויות, מסעדות ובתי מלון. נכנסנו לכמה ושאלנו על דירות להשכיר. במלון אחד נחמד מאוד היו דירות אבל לא היה מקום, וכל הזמן הנחו אותנו להמשיך למעלה או לכפר השכן בגסו, ולכן המשכנו ללכת למרות העייפות והחום המתגבר. העייירה מלאה בתיירים מערביים, רובם בלבוש הפסבדו-הודי המוזנח והרסטות, וחלקם על אופנועים כמו ברישיקש. ראינו המון חניויות מכולת עמוסות בפריטים מערביים ומאפיות "Take Away" המעידות על כך שרבים מן התיירים שוהים פה תקופות ארוכות ובדירות שכורות.
הגענו לכפר, שנראה כמלכודת תיירים מושלמת – בלי יומרה של חיים מקומיים כלשהם, (אפילו הנוכחות הטיבטית כמעט ולא קיימת שם) מלבד השירותים לתיירים: סוכנויות נסיעות, מרכזי לימוד ליוגה, ולבישול טיבטי ולעבודות יד טיבטיות, חנויות מזכרות, אמנות טיבטית, מסעדות עם תפריטים מערביים וישראליים, מלונות וגסטהאוזים. שוב כיוונו אותנו לעלות יותר גבוה, בכפר כי שם יש דירות להשכרה, "כמעט בכל בית", אבל אנחנו היינו מותשים ורעבים ואני לא הרגשתי טוב, וישבנו לאכול במסעדה תאומה לזו שאכלנו בה ברישיקש – מפני שזוהי רשת שקשורה ל"German Bakery", שהיא אמפריה גסטרונומית קטנה בכל צפון הודו.
כמובן שהמסעדה הייתה מלאה בישראלים, שזה עתה התעוררו (השעה הייתה כמעט 12) ואנחנו הזמנו כמובן, ארוחת בוקר ישראלית, איך לא? אבל הסקנו מכל מה שראינו שהכפר הזה לא יושיע אותנו, ואנחנו לא רוצים לשבת בתוך המון צעירים מדובללי שיער, העסוקים בעיקר אחד עם השני, ובשתיה ובעישון של הערב הבא, וחזרנו אל מקלאוד גאנג'.
ושם, באותו רחוב שבו הלכנו קודם מצאנו גסטהאוז קטן וצנוע, בלי מסעדה עם כמה חדרים הצופים אל הנוף ומרפסת זערורית שבה יש רק ספסל צר, והיא משמשת כמעבר לכל החדרים. החדר פשוט ומינימליסטי אבל יש בו כל מה שצריך – שולחן, ארון גדול, חלונות ואור טוב, ומקלחת גדולה ונוחה. לקחנו אותו מיד, וחזרנו למלון שלנו לשלם את 200 הרופיות על הזמן ששהינו בו (כ-5 שעות, נדמה לי שזה שיא!) ולארוז מהר את מעט הדברים שהוצאנו.
בחדר ישנו ונחנו, והתאוששנו קצת ויצאנו לאכול באחת המסעדות המקסימות ברחוב, נעימה, מסודרת, עם מבחר מנות טיבטיות וסיניות ומערביות ואפילו הודיות וזולה. כאלה יש המון לאורך הרחוב וייקח לנו הרבה זמן לבקר בכולן...
אבל אני כבר הרגשתי ממש חולה, לקחתי כדורים ושכבתי, וניסיתי לקרוא ולהבריא, כדי שלא תחזור פרשת רישיקש על עצמה. למחרת אפי יצא לחפש לי כדורים לסינוס, אך משום מה יום שני הוא יום שבו כל בתי המרקחת והרבה חנויות סגורים פה. וכך נשארתי עם הכדורים שלי, והמשכתי לשכב ולנוח – כל היום מלבד יציאה לאכול. רק ביום שלישי – (אתמול) קמתי בבוקר עם ראש נקי, ואני מרגישה כמו מיליון דולר!
יצאנו שוב לרחוב, והפעם הכל נראה לי אחרת. העיר נחמדה ונעימה, למרות הנוכחות המערבית המודגשת, והנינוחות והסימפטיה של הטיבטית הרבים משרות אווירה שמחה ונעימה. הסתובבנו בחנויות החמודות, ובמיוחד חנויות הספרים הגדולות והעשירות בספרים על בודהיזם וטיבט ורוחניות בכלל, וירדנו לכיוון המרכז של הטיבטים הגולים והמקדש שלהם.
בכניסה למתחם הגדול והעמוס במבקרים מערביים והודיים, יש מוזיאון המוקדש לסיפור הפלישה הסינית, הכיבוש, ההתקוממות הטיבטית והחיים בטיבט תחת השלטון הסיני. למרות המגמתיות הגלויה, המוזיאון עשוי בטעם טוב והוא מודרני גם על פי המושגים המערביים. אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מן הסבל של הטיבטים מן הברוטליות הסינית, וצורת המאבק המאופק והבלתי-אלים שלהם. הם תפסו במהירות את השיטות המערביות של יחסי הציבור, ומאמצים ערכים מערביים בקלות, מבלי לוותר על המסורת שלהם. ובכלל, הם אנשים כל כך חביבים ונינוחים ונדיבים, ומארחים נפלאים שקשה שלא לאהוב אותם כשפוגשים אותם.
אחרי המוזיאון עלינו למקדש, ובדיוק הסתיים שם טקס גדול עם מאות נזירים ונזירות ועוד טיבטים רבים, (בעיקר זקנים) שקמו מהמזרונים והכריות שעליהם ישבו והתפללו. הם ניגשו לרחבה גדולה שעליה היו סירי ענק (בתוך כל אחד יכולים לבשל בנוחיות שלושה אנשים שלמים...) ולידם צלחות פלסטיק מחולקות וכפיות, וישבו לאכול בכל מיני פינות אורז עם ירקות, נודלס עם ירקות וירקות מאודים. הם הזמינו אותנו להצטרף ולהפתעתנו הכל היה טעים מאוד. הכל התנהל בסדר מופתי ובשקט שונים מאוד מן החגיגה שראינו בוראנסי לכבוד יום ההולדת של ראמה. אפשר לראות בטקס הזה כלל מעין מודל המבהיר את ההבדל בין הטיבטים וההודים. המוני אנשים יושבים בשקט ומדקלמים פסוקים עתיקים שנשמעים ברמקול ומגלגלים חרוזי תפילה, וחלקם מסובבים את המקדש תוך כדי סיבוב חרוזי התפילה. ואלו ההודים משתמשים בהמון 'פירוטכניקה': מנורות שונות של אש ועשן, תקיעת קונכיות, כלי קוד שצבעוניים והתנועות המלכותיות והאסטטיות של הכוהנים ההינדים בוראנסי.
חשבנו להישאר להמשך הטקס, שהיה אמור להתחיל ב1.30 אבל נזכרנו שקבענו עם חבר של ג'איאנט, ידידנו סוכן הנסיעות מרישיקש, להיפגש ב2.00, ולא רצינו שצלצול הטלפון הסלולרי שלי יפריע לטקס.
במקום הייתה כרזת בד ענקית, המזכירה שהיום, ה- 17.5 מלאו עשר שנים להיעלמות הפאנצ'אלאמה ומשפחתו בטיבט. היעלמות, שהשלטונות הסינים מכחישים את קיומה, וטוענים שהוא לא רוצה להופיע בציבור ולא אירע לו כל רע. הפאנצ'אנלאמה הוא מספר 2 בהירארכייה הטיבטית, וכאשר הדלאי למה ימות, ישמש כממלא מקומו, עד שימצא את הדלאי למה הבא, ועד שזה יגיע לגיל בגרות. הראמפאצ'אן הוכר על ידי משלחת חיפושים שיצאה לטיבט מטעם הדלאי למה, ומיד לאחר שהגיע למנזר עם משפחתו נעלם, ומאז לא נראה. הטיבטים החופשיים דורשים להוכיח את היותו בחיים, ולאפשר לארגוני זכויות אדם בינלאומיים לבקרו, ולשחררו בתוך שנה. חתמנו על עצומה הקוראת למילוי הדרישות האלה ותרמנו משהו.
חזרנו למלון וב2.30 הופיע לליט, בחור צעיר צנום וחביב, מורה ליוגה בבוגסי, הכפר שבו היינו אתמול. אנחנו לא מצאנו אותו כי שאלנו על סוכן נסיעות, מתוך הנחה מוטעית שאם הוא חבר של ג'איאנט, הרי גם הוא סוכן נסיעות. הסתבר שהוא מכיר אותו מאשרם שבו הגורו המשותף שלהם, ששותק כבר עשרים שנה, ורק כותב תשובות לשאלות החסידים. הוא נמצא ליד דהארה דום, ולליט הציע לנו לבוא לאשרם שלו ולעשות שם מדיטציה. הוא היה חביב מאוד, ואמר שחש קרבה וחום מאתנו, והזמין אותנו לאכול אצלו צהריים למחרת בכפר, וגם הבטיח למצוא לנו דירה לחודש שם. החלטתי ללמוד יוגה אצלו מפני שאמר שהוא לא עושה יוגה קשוחה מדי, והיא מתאימה גם למתחילים בלי כושר כמוני.
נפרדנו והחלפנו מספרי טלפון סלולרי ויצאנו מיד למנזר קטן, שנמצא בתוך גסטהאוז וקפה לא רחוק מאתנו, בדרך לבוגסי. רימפצ'ו צעיר מרצה שם על נושאים שונים בבודהיזם בטיבטית, והוא מתורגם מיידית על ידי בחור טיבטי בעל מבטא אמריקאי קל. הנושא היה המוות, והסימנים המיוחדים לקראתו, והדרך הנכונה להתכונן אליו כדי לחזק את הסיכוי לקרמה טובה בגלגול הבא.
קבוצה של כשלושים מערביים, בעיקר נשים צעירות, ישבו על הריצפה בחדר קטן על כריות, ורשמו בהתלהבות כל מילה מתורגמת. זה היה די מעניין, ולא כל כך קשה עבורי, משום שאנחנו ישבנו מחוץ לחדר, (הגענו באיחור ולא היה מקום) במסדרון שמשמש גם חדר מגורים ומטבח לנזיר, ויכולתי להתרשם מן הפשטות והצניעות והניקיון, ולהתבונן בפני המערביים ובהתנהגותם. ההרצאה הסתיימה בתפילה קצרה שכולם הצטרפו אליה, כשהמילים רשומות באנגלית על דפים.
חזרנו למלון, ומיהרנו לצאת למסע לפידים שאמור היה להתחיל בכיכר ב- 6, לציון עשר השנים להיעלמות הראמפאצ'אן. קודם לכן ראינו תלמידי בית ספר תיכון מקומי שובתים רעב בכיכר – וזה היה מרשים מאוד – כולם בחולצות לבנות ומכנסים אפורים, יושבים שקטים וצפופים מתחת לסככה קטנה בכיכר ולידם כרזות המסבירות את המאבק.
כשהגענו לכיכר לא ראינו כלום, ואז אמרו לנו שזה יתחיל ב6.30- 7.00 וזה באמת היה הגיוני שהרי השמש שוקעת עכשיו אחרי 7 ואי אפשר לעשות מצעד כזה באור. ישבנו לנו והתבוננו באנשים העוברים ושבים ובמכוניות והאוטוריקשות. יש במקלאוד גאנג' גם תיירות הודית לא גדולה כמו המערבית, אך בולטת. התיירים ההודים לבושים תמיד בבגדים מחוייטים וחדשים, וגם כשהם מנסים להתלבש פחות פורמלי, זה לא 'יושב' עליהם בטבעיות, והם תמיד נראים נוקשים ורציניים ומלאים בהכרת חשיבות עצמית. כולם בני המעמד הבינוני וכל המשפחה, כולל ההורים המבוגרים לעתים, נופשת ביחד. התיירים המערביים נחלקים לכמה סוגים: הצעירים הזרוקים האמיתיים שחלקם נמצאים כאן זמן ארוך, הצעירים הרציניים שבאים ללמוד ולהתעניין בבודהיזם ובטיבטים, המבוגרים הזרוקים שנראים תקועים פה בלי לדעת למה כבר שנים (כאלה יש מעט) ויש גם תיירים מבוגרים סולידיים יותר, תומכי הטיבטים או מתעניינים בתרבותם ובבודהיזם. הטיבטים עצמם פשוט "lovebale", אי אפשר לעמוד בפני הקסם שלהם. הם שמחים תמיד ומוכנים לעזור בכל שאלה ובקשה, מחייכים בלי סוף, נקיים ומאמצים את כל אמצעי הרפואה המודרנית ובאמת אוכלוסיית הזקנים אצלם גדולה מאוד בהשוואה למה שראינו אצל ההודים. הם מאוד פטריוטים ונאמנים לדלאי לאמה, אבל לא מרירים ומטפחים את סבלם אלא דואגים לשיפור חייהם ולחינוך לילדיהם, ואכן הם מצליחים ועדיין לא ראינו קבצנים טיבטיים, לא בדרג'ילינג ובסיקים ולא כאן. הקהילה מאוד מאורגנת ודואגת לבניה והיעדר משטר הקסטות מאפשר התייחסות שוויונית לכולם. בקיצור, זהו העם הנלבב ביותר שפגשתי מימי, ואני עדיין מחפשת איזשהם חסרונות אצלם.
הכיכר, שאינה עגולה ואינה שטוחה, והיא ערבוב חסר סדר של מוניות, ג'יפים ענקיים, אוטוריקשאים, הולכי רגל, כלבים (יש פה המון) וגם שתי פרות (היחידות בכל העיר שמסתובבות חופשי) שמסביבם כמה מלונות ומסעדות. שני שוטרים מסדרים את התנועה כאשר האוטובוס הגדול נכנס לכיכר ויוצא ממנה לדהארמסלה. שאר התנועה נעשית מרחבה חולית גדולה למטה, שבה יש מוניות, אוטובוסים "דה-לוקס", ואוטוריקשאים. הכבישים במקלאוד גאנג' זקוקים לשיפוץ ויש המון בורות וחלקים בלתי סלולים, אין מדרכות ומעבר שני כלי רכב (לעתים שני ג'יפים ענקיים) ברחובות הצרים הוא בגדר נס תחבורתי שיכול להתרחש רק בהודו.
סוף סוף ירד החושך, והמוני נזירים וטיבטים בכל הגילים, כולל תלמידי בית הספר בתלבושתם, התאספו בכיכר ולקחו נרות מן המארגנים. (ומה חשבתם, שהטיבטים העדינים ילכו עם לפידים שיש בהם אלימות וקנאות?...) הם נערכו בטור ארוך ויצאו לדרך עם הנרות הדולקים כשהם קוראים קריאות קצובות ורגועות והכל באווירה עליזה וחברותית. זה היה מרשים מאוד, אבל מייד כשיצאו לדרך לכיוון המקדש למטה, החל לרדת גשם ואנחנו הסתתרנו בכניסה למסעדה והם המשיכו בדרכם.