15.5.05 רישיקש – סיכום

בקריאה לאחור נוכחתי לדעת שהשמטתי הרבה דברים חשובים שקרו כאן וגם התייחסות שלי אל המקום עברה שינוי משמעותי במהלך השהות פה. ראיתי גם שהקטע האחרון על שמורת הנמרים לא עבר עריכה, ואני מתנצלת בפני הקוראים הנאמנים על השגיאות וחוסר הסדר.
אדם מעניין שפגשנו פה ואפשר לראות בו מעין מודל לדור הצעיר של המעמד הבינוני ההודי הוא ג'איאנט, סוכן הנסיעות שלנו שאצלו עשינו את הרפטינג, והוא הדריך אותנו בסיור וארגן לנו מכונית לשמורת הנמרים.
ג'איאנט בן 28, בוגר קולג' ודובר אנגלית מצויינת. הוא בן למשפחה ברהמינית, וזה אומר שנועד להיות כוהן, מורה או סופר, משורר או מוזיקאי. סבו היה האסטרולוג של הרהאג'ה האחרון שלא היה עשיר במיוחד. אביו מלמד באשראם הגדול ברם-ג'ולה (שבו ראינו את הפוג'ה היפה עם הלהקה המוזיקלית) וגם ג'איאנט למד שם והתעתד להיות כוהן או מורה כוהנים אבל החליט לעזוב את הכל, ולעבור לעסקי התירות.
לפני שנתיים התחתן עם נערה מהמקום ומהקסטה שלו, ששידכו לו, בין השאר, על פי התאמת הלוחות האסטרולוגיים. לפני כן הכיר נערה מכת אחרת בקולג', ורצה לתחתן אתה ואף על פי שהוא ידע שההורים יתנגדו אך היא לא הסכימה, וזה ירד מן הפרק. לדבריו בכלל לא רצה להתחתן אבל אחיו לא נשוי, ואביו עבר התקף לב והתחיל ללחוץ עליו "לחץ פיזי מתון" שלא יזכה לראות נכדים, והוא נכנע. בחתונה היו 6000 אורחים מפני ששתי המשפחות בעלות קשרים נרחבים ברישיקש וחוג המכרים שלהן נרחב מאוד.
לג'איאנט דיעות מוצקות על נושאים רבים והוא שמח לחלוק אותן אתנו. הוא מאמין שהודו צריכה פוליטקאים לא מושחתים כדי להתגבר על הבעיות שלה: עודף אוכלוסיה ותשתיות לא מפותחות. אחיו ואחותו חיים בארה"ב אך הוא אינו רוצה להצטרף אליהם ומרוצה מחייו ברישיקש. הוא אוהב את עבודתו וגאה במקצועיות שלו, ובתפיסה שהלקוח יהיה מרוצה, ויקבל מה שהוא רוצה, ולא מה שההודים חושבים שטוב. (זה משהו שההודים מתקשים להבין, וזה בולט במיחד במקצועות תיירותיים)
ג'איאנט גם אוהב גם את הגיוון והחופש שעבודתו נותנת לו. הוא רציונלי ומותח ביקורת על הדרך שבה הדת הממוסדת מתנהלת, והחינוך האינדוקטרינרי של התלמידים בבית הספר לכוהנים שבו למד ובו אביו לימד. למשל, העובדה ששלחו את כל התלמידים לאזור הצונאמי בזמן האסון, לעשות שם פוג'ות ולקדש את המקום הפגוע, ולמעשה לקדם את יחסי הציבור של בית הספר.
אך ג'איאנט דתי ומאמין מאוד בפילוסופיה ההודית המסורתית, ומותח ביקורת הרבה יותר חריפה על החיים במערב ובמיוחד בארה"ב: חוסר השקט הפנימי והצורך להשיג עוד ועוד, התלות ברפואה המלאכותית והלא טבעית ואפילו הקוסמטיקה המערבית המזיקה. (הוא גם יודע לעשות משחות ליופי מחומרים טבעיים) למשל, חברת הקוסמטיקה הגדולה הימאליה (שאנחנו קונים את מוצריה כל הזמן בהודו) מוכרת מוצרים שווים או פחותים מאלה שנמכרים בחנויות הקטנות, שאינם משווקים בעטיפות מודרניות ומרשימות כמו אלה שלה, במחיר כפול ומשולש.
כשהיה בן 12 התנדנד על עץ גבוה ונפל על הגב והרגיש שמשהו חם עולה מכיוון הבטן לעבר הגרון וידע שאם זה ייצא החוצה ימות. הוא ביקש מאחיו מים, ואחיו הביא לו בכפות ידיו. כמובן שלא נשארו מים עד שהגיע אליו, ואז אחיו רץ והביא מים בפה, ושפך לפיו ואז הדבר החם שעמד לצאת מן הגרון נעצר והתחיל חזור למקומו. מכאן הסיק שיש משהו שנקרא נשמה ושיוצא מגוף האדם כשהוא מת.
לשאלה אם הוא מרוצה לחיות בהודו ענה שאין עוד מקום כמו הודו, שבו אתה יכול לבוא לכל אחד בלי הזמנה ובלי תיאום, ותתקבל כמלך בניגוד למערב שבו צריך לתאם כל ביקור. הוא אוהב לבשל ויודע לעשות זאת היטב, ומתכנן להקים מסעדה עם אוכל אותנטי ממול למשרד. הוא בונה לעצמו בית במקום קצת יותר שקט וכרגע גר מעל המשרד כמו רוב בעלי העסקים בהודו.
השילוב בין פיקחות ותחכום והשכלה רחבה, ובין רגשות עמוקים המבוטאים בלי היסוס, והערכה עמוקה לחשיבות שלהם ושל המסורת בחיים, הוא סוד המעמד הבינוני של הודו, או של חלק ממנו. החלק האחר, שפגשנו בעיקר כתיירים בדרג'ילינג ובסיקים ובשמורת הנמרים, הוא דור אבוד. נראה כי החברה הצרכנית המערבית השתלטה על נשמתם. הם מצויידים במכשירים חשמליים ומתהדרים בהם, ועסוקים בעיקר בהפגנת הרכוש שצברו ובהדגשת מעמדם החדש. למשל, הם לא יעשו שום טיול רציני ברגל, וילבשו גם בחופשה בגדים מגוהצים וחנוטים, כדי להתבדל מהפועלים הפשוטים. הם גם מבלים חלק ניכר מחופשתם בקניות ובצילומי ווידיאו, שהם מחזיקים בהבלטה בכל מקום. לא פלא שיש כאלה מגיעים לייאוש, ועוזבים הכל ומתבודדים כסאהדואים, לאחר שהגיעו לשיא כלכלי אך לשפל רוחני ונפשי. למעמד הבינוני יש גם בעית שתייה, גם היא תוצאה של השפעת המערב והלחצים של החברה הקפיטליסטית ההישגית.
רישיקש היא יצור כלאיים מאוד מוזר. מצד אחד, זו עיירת נופש של מערביים שבאים ללמוד יוגה ומדיטציה וולעשן חשיש חופשי, וכל זה בזיל הזול. ומצד שני, זהו מקום קדוש, שהודים רבים עולים אליו לרגל, כחלק ממסלול הכולל עוד מקומות בסביבה. לכן אין בתוך העיר בשר בכלל, ורק במקום שבו אנחנו גרים, "High Bank", אפשר לאכול בשר. גם אלכוהול אין ברישיקש, אבל לא רחוק ממנה יש פאב ודיסקוטק, שהצעירים המקומיים באים אליו לשתות ולרקןד.
הדבר שמייחד את ההודים המשרתים את המערביים ברישיקש, הוא הבנת המושג שירות ללקוח, כפי הוא אוהב, או לפחות ניסיון לתת שירות כזה. זה שונה מאוד מכל המקומות שבהם היינו בהודו, במיוחד וראנסי, שבה התייר מתאים עצמו להודו ולא להפך. ייתכן שהפרסום העולמי שהשהות של החיפושיות במקום בשנות השבעים, ושלושים שנה של שהות ממושכת ומרוכזת של מערביים במקום די קטן, עשתה את שלה וזה ההסבר.
המקום שאנו גרים בו: "Swiss Cottage" שונה מאוד גם מהאזור התיירותי שמתחתינו: "Luxman Julla" שבו יש מלונות ומסעדות ושיעורי יוגה ומדיטציה בלי סוף. בסוויס קוטג' בנויים על צלע הגבעה מעל הכביש כחמישה מלונות קטנים, מוקפים בעצים ושיחים, עם דשא ופרחים ועציצים יפים בכל מקום. לכל החדרים יש מרפסות המשקיפות על הנוף, המטבח עובד כל היום לנוחות האורחים ואוכל מוגש לחדרים בכל שעה כמעט. התפריט כולל מנות מערביות (אוכל איטלקי, מקסיקני וישראלי) במיוחד בארוחת הבוקר, אך גם אוכל הודי סיני וטיבטי מצויין. העובדים כולם צעירים וחייכניים, מטפלים באורחים באופן אישי, מכירים את כולם ונותנים הרגשה נעימה מאוד. החדרים נקיים ומסודרים – החדר שאנחנו גרים בו למשל, מוחזק היטב – אין כתמים, סדקים, או התקלפות של הצבע, חוטי החשמל מוסתרים בקיר ולא משתרבבים על התקרה והקירות בצורה מסוכנת, כמו כמעט כל המלונות שגרנו בהם. אמנם החדר לא מואר מספיק בלילה, אך יש אור חזק על המרפסת הענקית שהיא למעשה גג, ואפשר לשבת ולקרוא בלילה בחוץ.
למסעדה יש גם שולחנות בחוץ ובה יושבים אנשים בערב, מעשנים כל מיני דברים, צוחקים ונהנים עד מאוחר. בקיצור – מקום נעים ומנותק במקצת מן ההווייה ההודית האמיתית.
בתחילה לא אהבתי את ה'סצינה' המערבית, ובעיקר הישראלית, שמתרחשת למטה, בלקסמן ג'ולה, והרגשתי מאוד מנוכרת אליה, אולי בגלל שהייתי חולה והכל נראה משמים ומדכא. עכשיו, אני יכולה לאמר, שאני לא מרגישה ניכור כלפי ההווי שנרקם שם, אלא סקרנות וקבלה של התופעה. אוכלוסיה מערבית השתלטה על חלק מסויים ברישיקש, אשר ממשיך לתפקד באותו זמן גם כמקום עלייה לרגל של הודים רבים, ולצדו משגש החלק ההודי המסורתי של העיר: רם-ג'ולה, שבו יש מקדשים חשובים רבים ואשרמים בלי סוף ואווירה הודית מסורתית.
למעשה יש משהו יפה ומיוחד בדו-קיום הזה, שאפשרי רק בהודו. בכל מקום אחר הישות המסורתית הייתה נכנעת ומתנוונת מול העוצמה המערבית, והכל היה נהפך למין בנקוק או האיים בתאילנד. זוהי הודו האמיתית – שיכולה לספוג כמה ישויות זרות בתוכה מבלי להשתנות ומבלי לכרוע ברך למערב ולערכיו.
העוצמה של המסורת והתרבות מרשימים במיוחד, לאור התוצאה השונה מאוד של השפעת התרבות המערבית על מדינות עולם שלישי אחרות. אולי הגודל של הודו והאחרות שלה, או המסלול המקביל לזה שאנחנו מכירים שבו מתנהלים החיים בה מנעו את ההיסחפות אחרי ערכי המערב. עדיין לא פיענחתי את התעלומה ההודית אבל הדברים מתחילים להתבהר.
פגשנו כאן מרצה לספרות צרפתית מקנדה שיצא לטיול של ארבעה חודשים עם בנו והוא החליט שלא יקרא ספרים בכלל, כדי להתמודד עם ה"כלום". דווקא בגלל שעבודתו דורשת ממנו קריאה וכתיבה כל הזמן, ההתנזרות מקריאה מרעננת אותו ומרגיעה.
היום אנחנו עוזבים את רישיקש ויוצאים לדהארמסלה בתקווה להשיג שם דירה קטנה לחודש, ואני מקווה שתחושת הבית שתיווצר כך תשנה את הדרך שבה נחוש, כי הזהירו אותנו שגם שם יש המוני תיירים ובמיוחד ישראלים, כאלה שאנחנו מנסים קצת להתרחק מהם.