8-10.5.05 שמורת הנמרים של קורבט

היום יום העצמאות בארץ ואנחנו הופתענו לקבל טלפון מבתנו נעמה בשעה מוקדמת ביום חול, ואפילו דאגנו קצת, ואז הסתבר שזה ערב החג...
אתמול חזרנו משלושה ימים בשמורת הנמרים קורבט שנמצאת דרום מזרח לרישיקש. הרעיון לנסוע לשם היה בכלל של גל וכרמית, שהלהיבו אותנו ולבסוף לא נסעו כי גל היה חולה. כשכרמית הודיעה שהם לא נוסעים היססנו קצת אם להמשיך בתוכנית של הנסיעה לשמורה, אבל יצר ההרפתקנות משך אותנו לעשות זאת אף על פי שזה ייקר את הנסיעה לשם פי שניים. החלטנו שנחסוך בנסיעה חזרה שנעשה באוטובוס רגיל.
הדרך לשם הייתה נעימה, באותה ערבה שטוחה ומשעממת למדי של שדות וחורשות, אך עברה בערים קטנות, הודיות מאוד שאין בהם לבנים בכלל. הרחובות הצפופים וההומים באופניים, ריקשות אופניים ומין משהו מוזר שאפי קורא לו "עכברוש": אוטוריקשה גדול בעל שלשה גלגלים וחוטם שמוט שנועד לעשרה אנשים אך בדרך כלל נוסעים עליו עשרים. (חלק מצטופפים בדרכים בלתי אפשריות בפנים וחלק תלויים מאחור ועל הצדדים) ובדוכנים למיצי פרות מכל הסוגים, לפרות וירקות ולמאכלי רחוב, והאנשים מכל הסוגים: הינדים, מוסלמים, סיקים בעלי טרבונים צבעוניים, והסארים הצבעוניים של הנשים. למרות החום והאבק כולם היו שלווים ונקיים ורק אנחנו הרגשנו מאובקים ועייפים...
הגענו לרמנגר, העיר שליד השמורה וחיפשנו את משרד הקבלה שעמד להיסגר באחת להפסקה. ג'איאנט, סוכן הנסיעות, הזהיר אותנו שאין מקום ללון בתוך השמורה ולכן היינו קצת לחוצים. במשרד גבו מאתנו דמי כניסה גבוהים פי 10 מאלה שמשלמים ההודים, והציעו לנו לישון בחדר עם שירותים ב-1200 רופי ללילה או ב'מעונות' עם דרגשים ב-200 רופי ללילה. בחרנו ב'מעונות', ואחר כך שמחנו כי התברר שהחדרים היקרים האלה היו גם הם במצב נורא. כבר במשרד הרגשנו שמתחילים לנסות לסחוט מאתנו. הנהגים שהסתובבו שם, "אורבים לטרף" ניסו לשכנע את הנהג שלנו שסיכמנו שיכניס אותנו לשמורה תמורת תוספת של 400 רופי, שהוא לא יכול להיכנס בלי לשלם דמי כניסה ובלי להוביל אותנו לראות נמרים וכו'. הוא היה צעיר וחסר ניסיון ולכן נבהל ואמר שלא יכניס אותנו. אך אנחנו לא נכנענו והזכרנו לו שהבוס שלו בעצמו אמר לנו שאם נמצא מקום הוא צריך להכניס אותנו. לאחר שדיבר אתו בטלפון הסלולרי נרגע קצת והסכים לנסוע, אך חזר ואמר כמה פעמים באנגלית הרצוצה שלו: "אין דמי כניסה, אין נמרים!" ואנחנו הסכמנו אתו בהתלהבות...
הדרך ממשרד הקבלה לשמורה הייתה ארוכה, וחלק גדול ממנה עבר ביערות וחורשות ורק מלונות ומסעדות מעטים נראו ליד הכביש. אחרי שעברנו את השער נסענו למעלה משעה, בכבישים צרים ומתפתלים שעלו ירדו בין יערות ונהרות זורמים ויבשים, ומדי פעם הכביש הופך לדרך עפר או הרוס מן השטפונות בעונת הגשמים.
הגענו לאזור המגורים שבו הזמנו מקום, והוא נראה כמו מחנה צבא סורי נטוש בגולן אחרי מלחמת ששת הימים או יום כיפור. בתים מוזנחים בצבע חום צהוב מלוכלך ומדכא, מדרכות שבורות ושום שיח או פרח או משהו שיזכיר כי זהו מקום של תיירים ונופשים. ה'מעונות' היו שני חדרים גדולים שבכל אחד 12 דרגשים נוקשים במקבצים של שלוש קומות, הציפויים שלהם קרועים והריצפה מבטון. החלונות הקטנים מרושתים ברשת גסה וכהה נגד הקופים, והשירותים, (כמובן בור מוזנח וכיור לא נקיים עם ברז מתנדנד נמוך) משותפים לחדר השני שגם בו היה אותו מספר של דרגשים. המקלחת הייתה בצריף הסמוך שבו היו עוד שני תאי שירותים, והייתה קטנטנה ומלוכלכלת. בחדר היו תאים להחזיק את החפצים, וכשראינו שלושה מהם סגורים במנעולים נזכרנו שלא הבאנו מנעול כזה אף על פי שאנחנו סוחבים אותו בקפדנות כל הדרך בתרמיל... אבל היו לנו רק שני תרמילים קטנים וקלים כיוון שאת התרמילים הגדולים איפסנו במלון הנחמד שלנו, סוויס קוטג' ברישיקש.
עובד הניקיון הציע לנו לשכור סדין ושמיכה וכר תמורת 50 רופי נוספים ואמר ששותפינו לחדר הם צרפתים ויושבים בחוץ. יצאנו אליהם, והם הסבירו שצריך לשכור ג'יפ ומדריך בבוקר מוקדם או אחרי הצהריים, כדי לראות את החיות והכי חשוב זה להירשם לרכיבה על פיל, מפני שרק כך יש סיכוי לראות את הנמרים, שהפילים מבריחים אותם ממקום רביצתם בשיחים.
הם לא רצו לצרף אותנו לג'יפ שלהם כי הם היו שלושה, והמליצו לנו על זוג שוויצרי שרק הגיע באותו בוקר וחיפש שותפים לשכירת ג'יפ. מצאנו את השוויצרים וקבענו להצטרף אליהם ב-4 ובינתיים אכלנו במסעדה, שנראתה כמו מסעדה קומוניסטית שהיינו בה בצ'כיה: קודרת ועגמומית, עם שעות וזמנים לכל מאכל, שירות אדיש ואיטי ומחירים בשמיים...
הזמנת מקום לרכיבה על הפיל הייתה פעולה שדרשה קשיחות: מנהל המקום, אדם בעל שפם דקיק, עיניים נכלוליות וקול צורמני, אמר קודם כל בהבעת סיפוק גדול: אין רכיבה על פילים. אך אנחנו לא נכנענו והזמנו מקום למחרת בערב, והוא רשם אותנו. כבר כשהגענו ונכנסנו להירשם, הוא התעורר משנתו על הספסל במשרד הגדול, נראה זועף ומוטרד מן ההפרעה, ושלח עובד שיראה לנו את המקום.
הסיור בג'יפ היה נחמד: המדריך היה מלא ידע, והצביע על כל בעל חיים או עקבות שלו בדרך. ארבעה מינים של צבעים (deers) וביניהם הצבי המנוקד האהוב על כולנו מ"במבי", אוח, עץ גדול מלא בכוורות ענקיות תלויות גבוה, קופי ריזוס, תנים, כל מיני ציפורים יפות, עדר פילי בר, ופילים בודדים, ועקבות של נמרים ודובים.
כמה פעמים עמדנו ביחד עם עוד כמה ג'יפים, וחיכינו לנמר שיופיע מן הסבך מכיוון שהמדריכים שמעו את הצבאים נובחים בפחד, אך הוא לא הופיע. עברנו ליד מגדל צפייה גבוה לא רחוק מן המגורים והמדריך אמר שאפשר לבוא לשם לצפות. החלטנו לקום בבוקר ולהיות שם.
חזרנו עם השקיעה ואחרי זמן קצר הלכנו לישון כי היינו עייפים מאוד. לי היה די קשה לישון על הדרגש הנוקשה, ובבוקר התחיל להיות קריר וקמתי לסגור את המאווררים. כל הצריף התעורר לפנות בוקר לצאת לסיורים, ורק אנחנו המשכנו לנמנם עד שלבסוף קמנו ויצאנו לכיוון מגדל הצפייה לפי הדרכת אחד העובדים.
הלכנו בין שדות עשב גבוה שמזכירים סוואנה אפריקאית והתקרבנו ליער. פתאום ראינו עדר של צבאים מנוקדים יפהפיים, עומד ומקשיב לנו ולעוד שלושה נערים שהלכו לפנינו בדרך, והצבאים התחילו לזנק ולעבור לצד אחר של היער. עמדנו מוקסמים, עד שמרחוק הופיע ג'יפ ואמר שאסור לנו ללכת ברגל אלא על ג'יפ או על פיל. אמרנו שאנחנו רק הולכים למגדל הצפייה ומסתכלים בצבאים – ולשם כך הרי באנו, ועובד השמורה גמגם, שברגל אנחנו לא בטוחים וחזר אל הג'יפ ונסע.
הגענו למגדל, שהיה בגובה של כ-12 מטר והטיפוס עליו היה בסולמות תלולים ולא נוחים. למעלה עמדו תיירים הודיים שהגיעו בג'יפ, וסיפרו בהתרגשות שראו את הנמרים בבוקר, ישנים ביחד, חוצים את הדרך ואף הראו תמונות די מטושטשות שלהם. למעלה היה גם בחור צעיר בעל פנים יפות ועדינות שסיפר בהתרגשות שראה נמרים הולכים לשתות בשלולית הקטנה שהייתה ממול למגדל. הוא לא ידע אנגלית אבל דיבר במלים קטועות: נמרים, 6.30 בבוקר, במים, הולכים...
מהצד השני של המגדל נשקף הנהר הגדול, וראינו במרחקים עדרי פילים וצבאים חוצים את הנהר או רועים בשדות העשב הענקיים שלידו. המראה היה יפה, אבל הזמן עבר ולא קרה כלום, התיירים הלכו והשקט שהשתרר לא הועיל במיוחד. הבחור הצעיר כיבד אותנו במסטיקים וניסה להתיידד ככל שאפשר בלי לדבר כמעט. מדי פעם היה מדווח בטלפון הסלולרי כמכשיר קשר: נמר 2 לנמר 1, ראיתי זה וזה... (למעשה אנחנו לא יודעים מה אמר, והבנו רק את נמר 1 לנמר 2 שנאמרו באנגלית) כששמע שבאנו בלי ג'יפ או פיל אמר שוב ושב: לא ללכת בלי ג'יפ! לא טוב! אסור!
לבסוף החלטנו לרדת ולחזור למגורים. ניסינו לשבת לקרוא אבל לא היה שום מקום נעים והיה די חם. שכבנו על העשב ונמנמנו וקראנו לסירוגין, כשההתלבטות היתה האם כבר לאכול או "לשמור" את העיסוק באוכל לשעה מאוחרת יותר, כשהשעמום יהיה עוד יותר גדול. פתאום עבר לידנו בבהילות בחור לבוש בתלבושת צלם מקצועי, ואמר לנו: אתם רוצים לראות נמרים? בואו אחרי! קפצנו ודהרנו אחריו בדרך חזרה למגדל הצפייה, ועלינו למעלה. בנהר ממול שכבו שני נמרים ענקיים כשמרבית גופם במים ורק הראש והגפיים הקדמיות נשענים על הגדה. לידם, בשיחים הקרובים למים, שכב נמר שלישי. הרבה מעבר לשיחים, רחוק מן המים, ישב לו נמר רביעי, הסתכל קדימה ומדי פעם הביט אל המגדל. כולם היו גדולים, כתומים ומפוספסים בשחור ועם כתם לבן על האוזניים השחרחות. הם נראו אדישים אך מלאי עוצמה, דווקא בנינוחות שלהם. המראה היה פשוט מהפנט. בשום גן חיות לא ראיתי מעולם בעל חיים המתנהג בטבעיות מושלמת כזאת, והופך לחלק בלתי נפרד מן הטבע שבו הוא חי בדרך כל כך מושלמת.
הצלם המקצועי (הודי מבומביי) צילם בהתרגשות במצלמת סטיל ובווידיאו לסירוגין, וסיפר לנו שהוא מתמחה בצילום "Wildlife" ובא למקום במיוחד כדי לצלם את הנמרים. כעבור זמן מה הופיע נמר חמישי מן הסבך וירד אל המים, שוכב כולו בתוכם ורק ראשו יוצא והוא מסתכל בנו (כך לפחות זה נראה לי...) באדישות. כעבור כשעה ירד גם הנמר שישב רחוק למים ונכנס אליהם כמו הראשון. עכשיו היו ארבעה נמרים במים והנמר החמישי שוכב לידם. לאט לאט יצאו השנים שהגיעו מאוחר (כנראה לא חובבי מים כמו השנים שישנו כל הזמן, או שהיו פשוט עירניים יותר) מן המים ונבלעו בסבך שלידם. הנמר שישן בשיחים ירד למים, ונשארו רק שלושה. כל זה התרחש בין 12 ל1.30 כמין "סיאסטה" של נמרים ואנחנו כבר נרגענו והבנו שיותר פעילות לא נראה וירדנו לחזור למגורים. כך הפך בוקר שהתחיל באכזבה ובשאלה: מה נעשה מעכשיו עד 4.30, שעת הרכיבה על הפיל, ליום מלא התרגשות וסיפוק.
אכלנו שוב במסעדה המשמימה אך הפעם נהנינו לשוחח עם בחור אירי, מהנדס חופים, שהגיע באותו בוקר עם נהג ומכונית ובילה בעבר חמישה חודשים בסרי-לנקה במסגרת עבודתו בחברה בריטית בפרוייקט פיתוח של הבנק העולמי, שלא יצא ממנו כלום לבסוף. דיברנו על נפאל וצפון אירלנד וכל המקומות היפים שסכסוכים פוליטיים הורסים והזדהינו בהשקפותינו על הפוליטיקאים המחפשים מלחמות וסכסוכים. הוא היה על מגדל הצפייה אתנו וראה את הנמרים אך היה עייף מאוד מהנסיעה והלך לנוח.
החלטנו להתקלח לפני הרכיבה ואני נכנסתי ראשונה ובסוף המקלחת נגמרו המים ונשטפתי בברז הנמוך יותר. הקופים על הגג הציצו בחלון ואני פחדתי שהם יחטפו לי את המגבת והבגדים וניסיתי להגן עליהם בתנאים הבלתי אפשריים של מקלחת קטנטנה שאין בה שום וו או מסמר לתלות עליו משהו. אפי הלך להתקלח אחרי ומישהו אחר, (עובד של השמורה) כבר היה שם. כשאפי נכנס ועמד מכון וערום לא היו מים. הלכתי למשרד ואמרתי למנהל: אין מים במקלחת של המעונות. ואז התנהל דו-שיח כמו בפיליטון של קישון: המנהל אמר בהתלהבות ושמחה: במעונות? במעונות אין מקלחת. (פשוט כך!!!) באמת? עניתי, אז איפה אני התקלחתי כרגע ואיפה התקלח העובד אחרי? למראה תקיפותי, התרכך קצת המנהל ואמר שעכשיו, אין מים במקלחת של המעונות. שמחתי לשמוע שלא הייתה לי מקלחת דמיונית אך עמדתי על שלי: אנחנו רוצים מים עכשיו, אין שם חשמל וצריך להתקלח עכשיו, ובמאתיים רופיות ללילה מגיע לנו מקלחת. מלוכלכת, קטנטנה, רחוקה מן החדר, בל מים חמים (למרות דודי המים החמים על כל הבתים) – אבל מקלחת. המנהל הבטיח לשלוח מישהו. כשחזרתי לבשר לאפי את הבשורה היו במרפסת המעונות ארבעת הצלמים ההודים שאחד מהם הוליך אותנו לראות את הנמרים על מגדל הצפייה. הם היו נחמדים, והזדהו אתנו מאוד ואמרו לנו שכולם בשמורה מושחתים, ושהם התכוונו להישאר כמה ימים והחליטו לקצר את השהות בשמורה בגלל התנאים הבלתי סבירים והמחירים, ושנאלצו לשחד את המנהל כדי לירשום אותם לרכיבת פיל אחר הצהריים. הם התנצלו בשם הודו ואנחנו הסברנו להם שאנחנו לא כועסים על הודו או על ההודים ככלל אלא על האנשים המסויימים שמטפלים כל כך גרוע במקום ועוד מנסים לסחוט כמה שאפשר מן התיירים. לבסוף חזרו המים ואפי הספיק להתקלח.
בשעה היעודה התקרבו למקום העלייה על הפילים (מעין רמפה מיוחדת בגובה המושב שעל הפיל) שלושה פילים גדולים שפניהם מקושטים בציורי גיר. הם לעסו ענפים קטנים של עצים שנתנו להם וקילפו מהענפים את הקליפה הדקה במיומנות מדהימה בעזרת החדק והפה. ארבעת הצלמים עלו על הפיל הראשון אנחנו וזוג הודי נחמד מבוג'ארט על השני ושתי משפחות צעירות עם ילדים קטנים על השלישי.
היציאה מן המחנה הייתה כרוכה בירידה תלולה בשביל צר וזה היה מפחיד עד שהזכרתי לעצמי שאני לא על גבי משאית ענקית אלא על גב חיה שקטה וחכמה היודעת ללכת בכל מקום בלי ליפול. מכאן והלאה רכבנו לנו אל הנהר וחצינו אותו. ראינו עדרי צבאים מרחוק וציפורים ושלדגים. אחר כך רכבנו קרוב מאוד למים בתוך העשב הגבוה והצפוף ושמרנו על שקט מוחלט. המוואהטים (נהגי ומטפלי הפילים) הקשיבו ורחרחו ורמזו שיש נמרים בעשב. הפילים נאקו בפחד ותיעוב וכשהפיל שלנו התחיל לרעוד ידענו שאנחנו קורבים לנמר או לנמרים. לפתע יצאו מן השיחים, ממש כמה מטרים לפנינו שני נמרים והפילים נאקו ורעדו ואני פחדתי פחד מוות, והתחילו ללכת מעדנות באדישות אך בזריזות לכיוון המים. אליהם הצטרפו כעבור זמן מה עוד שני נמרים שיצאו מן העשב הרחוק יותר. הנמרים הלכו אל המים והפילים ואנחנו עליהם אחריהם. למעשה הפילים אילצו את הנמרים לצאת וללכת למים – או יותר נכון המוואהוטים הכריחו את הפילים לאלץ את הנמרים לצאת מן השיחים וללכת למים. הם חצו את הנהר ועמדו זמן ארוך מסתכלים בנו באדישות כשמן הצד השני עומדים כחמישה ג'יפים עמוסים ומתבוננים ומצלמים. לאט לאט עלו הנמרים על הגדה וטיפסו בשביל צר לעבר היער ונעלמו שם. לפתע יצא מן השיחים בצד שלנו עוד נמר, והצטרף לחבריו ביער שאחד מהם חיכה לו מחוץ לעצים עד שנעלמו שניהם. הנהג אמר שזו אם וארבעה בנים והם חיים שם ביחד. מסתבר שאלה הנמרים השכונתיים של המגורים שלנו כל התיירים שפגשנו סיפרו שראו בצורות שונות. מכאן והלאה המתח ירד, כולם היו מאושרים ובמיוחד הצלמים המקצועיים שזכו לצלם מה שרצו ונראה שהתשלום הנוסף לנהגי הפילים עשה את שלו. המשך הרכיבה בשדות העשב שהפכו לשדות מריחואנה דרך נחלים קטנים שבהם ראינו בעיקר ציפורים ונחש מים אחד. לבסוף חצינו את הנהר הגדול ונכנסנו לתוך היער. הפיל הלך בין העצים ולאט לאט הנהג נדרך והקשיב ואמר שהוא שומע צבאים נובחים. עמדנו בשקט והקשבנו אך שום דבר לא קרה. לפתע שמענו שעטות וקול עצים נשברים ונאקת צבי וראינו צבאים דוהרים במורד ההר דרך היער למטה וחוצים את הדרך שעליה עמדנו ואחריהם רדף נמר. הם היו די קרובים אך מיד נעלמו ביער וכנראה שהמרדף נמשך בירידה עד לנהר. זה היה מסעיר ומרגש – פגישה בלתי אמצעית עם הטבע ובעלי החיים בפעולה: רודף ונרדפים. הנמר חיפש את הצבי הקטן שדהר ליד אמו ואנחנו לא יודעים אם הצליח להימלט או לא.
מכאן חזרנו לאט למחנה וירדנו באותו מקום לאחר צילום והוכחה שאכן רכבנו על פיל.
בערב ניסינו לראות סרטים תיעודיים על השמורה שהוקרנו ליד המסעדה בחוץ אך נרדמנו בישיבה ולכן הלכלנו לישון על הדרגשים הלא נוחים במעונות. התעוררנו יחד עם כולם מוקדם בבוקר ויצאנו למגדל השמירה ביחד עם שלוש בחורות אוסטרליות שישנו אתנו. הן היו חמודות ונתנו להן טיפים ועודדנו אותן לא לוותר על רכיבת הפיל שעוד לא הצליחו להירשם אליה מפני שהמנהל אמר שאין מקום. אבל לאחר כשעה של התבוננות בנוף המרהיב של הנהר והיער והשיחים ליד המים באור השמש העולה התברר שלנו שלא קורה שום דבר ולא יהיו נמרים, וגם הפילים לא הצליחו להוציא נמרים מרבצם ליד המים. (אם כי התברר אחר כך שהפיל עבר ליד נמר שישב בשיחים והרוכבים ראו אותו)
ערב קודם קבענו עם אחד מנהגי הג'יפים שייקח אותנו לרמנגר בשעה תשע ב-600 רופי אך ניסינו למצוא מישהו שיצטרף אלינו כדי להוזיל את המחיר. גם הנהג הזה נראה נוכל ואכן ניסה למכור לנו ביום הראשון את עצמו כנהג ג'יפ לסיור אחרי הצהריים כשהוא כבר מוזמן לצרפתים ולאמריקאיים ששכרו אותו...
כשחזרנו למעונות בבוקר ראינו את הבחור הצעיר בעל הפנים היפות והעדינות והתברר שהוא ישן במעונות אתנו. הוא שאל אם אנחנו עוזבים ואם יש לנו הסעה וסיפר שהוא יוצא בבוקר ב9.30 עם המכונית שלו והזמין אותנו לנסוע אתו. היינו צריכים לחשוב שבחור שיש לו מכונית צריך לדעת קצת יותר טוב אנגלית ולא סביר שיעמוד עם ווקי טוקי וידווח למישהו על כל תנועה של בעלי חיים שהוא רואה מן המגדל אלא ייסע במכונית בעצמו... אבל אמרנו שייתכן שהוא מישהו עם עסק קטן וצנוע שזה התחביב שלו והוא בא עם חבר והם מתבוננים בנמרים.
הוא הציע שנאכל ארוחת בוקר ולא התיישב לידינו אלא שוחח עם העובדים ההודים שאכלו במסעדה הפשוטה יותר ואחר כך קם ואמר לנו: מוכנים? ובאואתנו למכונית הונדה יפה שלתוכה הכניס את התיק שלו. ואז אמר צריך להביא את המטען והלך לכיוון הבתים של העובדים ולא למעונות שבהם ישן אתנו. כעבור כחצי שעה חזר עם חבורה של עובדים וביניהם המנהל הנכלולי שיצא עם תיק גדול כפי שטען קודם לפני האוסטרליות שביקשו להירשם לרכיבה על הפיל: אני נוסע הבייתה ויבוא מישהו אחר. לפני כן כשאפי נרשם לעזוב ביקש ממנו דמי חניה – על מהכונית של הנהג שאתו היינו אמורים לצאת בהתחלה... לטענתו אין החזר תשלום על המעונות ודמי הכניסה ששילמנו מראש לשלושה לילות וארבעה ימים אף על פי שאנחנו עוזבים אחרי שני לילות ושלושה ימים. כל הסידור שבו אנשים שבויים בידי הנהגים של הג'יפים במשרד הקבלה שבעיר, או במקום המגורים בשמורה הוא פתח לסחיטה ולשחיתות כפי שתבינו במהרה.
הבחור שהזמין אותנו לנסוע הראה לנו על מישהו ואמר שהוא הבוס שלו, ואז הכל היה ברור. המכונית הייתה של הבוס והוא היה רק הנהג ולא הייתה לו שום סמכות להזמין אותנו. בינתיים הופיע ג'יפ עם נהג והמנהל המרושע שלנו התיישב עליו וצחק על שאר העובדים שעמדו מסביב, הם קרוא לבחור הצעיר שלנו שממדיו הלכו וקטנו והוא כבר נראה מבוהל למדי, ואמרו לו משהו. ואז אמר לנו שהבוס אמר שנשב בג'יפ ונשלם שלוש מאות רופי. כנראה שהנהג שהיינו אמרוים לנסוע אתו התאונן על גזילת פרנסתו והבוס גילה נדיבות לנהג שלו – על חשבוננו. הג'יפ לקח אותו לחופשה וליווה את הבוס המסתורי של הבחור הצעיר, ואנחנו היינו בעצם רק טרמפיסטים – בתשלום. לא הייתה ברירה ועלינו על הג'יפ הפתוח וכך נסענו עם עוד שני עובדים מאחורינו והמנהל ליד הנהג. הדרך הייתה יפה ונעימה ונשבה רוח קלה. לבסוף (לאחר יותר משעה) הגענו לכניסה לשמורה ושם עצרנו וחיכינו. איש לא הסביר לנו, הטרמפיסטים שהפכו לנוסעים בתשלום למה מחכים ורק ראינו איך המנהל יושב ומפטפט עם עובדי הכניסה והעובדים שנסעו אתנו מקשקשים עם השומרים. הזמן עבר והתחיל להיות לנו מאוחר מכיוון שהיינו צריכים לעלות על אוטובוס שנוסע שבע שעות להרידוואד. שאלנו למה מחכים ולא נענינו ברורות: כנראה למכונית השניה עם הבוס המסתורי. כל זה נשא קצת אופי של סרט גנגסטרים כשהמנהל והבוס של הבחור הם הנבלים הראשיים. לבסוף נמאס לנו ושאלנו את הפקיד הנחמד בכניסה על האוטובוסים העוברים בכביש ואם אפשר לעלות על אחד לגמנגר. הוא הסביר לנו שאיםה לעמוד ואמר שיש כל הזמן והנסיעה היא עשרים דקות. כשעמדנו על הכביש פתאום נזכרו בנו הנהג וההמנהל וצעקו: מה אם השלוש מאות רופי? ענינו שנשלם כשיביאו אותנו לרמנגר ואנחנו עוד לא שם, ואז בדיוק הגיעהמכונית ההונדה והבחור שלנו בתוכה וכול םעלו על הג'יפ ויצאו לדרך יחד אתה. ציד כשעלינו על הכביש הרגשנו בפנצ'ר והג'יפם עצר. זה כבר היה יותר מדי בשבילנו. ירדנו ועמדנו לצד הכביש ועצרנו אוטובוס התקרב ונסע לרמנגר. נכנסנו התיישבנו ומבחוץ עמד הנהג והמנהל והבחור הצעיר שהזמין אותנו לנסוע במכונית שלו וצעקו: שלוש מאות רופי! שלוש מאות רופי! אפי נתן להם מאה וחמישים דרך החלון והם נאלצו להסתפק בזאת כשהזמנו אותם להתלונן במשטרה. זה היה סוףהולם לחווייה מאוד לא נעימה מן הבחינה האנושית לצד חווייה כבירה מבחינת הטבע. המקום כולו הסריח משחיתות סמויה וגלויה וסדרי ניהול כושלים וכל זה במקום ממשלתי, אחת מארבע השמורות החשובות של הודו.
נוסעי האוטובוס הופתעו לראות אותנו מטפסים ועזרו לנו לנעביר את הכסף לכרטיסים לכרטיסן שהיה פשוט הבן של הנהג שישב על הספסל הקרוב לדלת. האוטובוס היה מלא במזוודות ואנחנו דילגנו מעליהן למושב האחורי. העצירה בתחנות הייתה למעשה העטה בנסיעה שהנוסעים העולים והיורדים ניצלו בזריזות לצורכיהם. כשהגענו לתחנה המרכזית ברמנגר (מילה גדולה מדי על מגרש מאובק וכמעט ריק שבקצהו כמה דוכני מיץ ומכוניות מקושטות לחתונה ומכונית התזמורת עומדים בו) מצאנו מייד את האוטובוס להרידוואר ועלינו עליו. הפעם מצאנו את הכרטיסנית לפני הנסיעה מפני שהיא ענתה על כל השאלות שלנו במקום הנהג ואמרה שיוצאיל לדרך בעוד כעשרים דקות. אפי ירד לקנות חטיפים ושתייה לדרך ובינתיים עלו עוד נוסעים. לפתע האוטובוס התחיל לנסוע ואני עצרתי אותו בבהלה כי אפי עוד לא חזר. כשחזר לבסוף עלו עוד אנשים תוך כדי הנסיעה ומכאן ואילך הבנתי שעצירה אינה ממש עצירה כשם שיציאה לדרך אינה ממש יציאה...
הנסיעה הייתה די טובה: ישבנו על ספסל של שניים (הודים, כי לנו היה קצת צפוף) ולכן לא נוספו אליו אנשים והיה מקום לשים את התיקים למעלה. בתחנות הקטנות אנשים עלו וירדו תוך כד נסיעה איטית וכך גם רוכלים שמכרו צ'אי חם, פיצוחים יבשים מתובלים, מלפפונים חתוכים, שלגוני גלידה מוכנים בעבודה עצמית, סוכריות, שעונים, ספרונים קטנים לילדים, ובתחנות הארוכות יותר: 10 דקות עד רבע שעה בשלוש תחנות כאלה בתחנה המרכזית של העיר – עלו מוכרים שתפקדו כנואמים בעלי כוח שכנוע לקנות תרופה טבעית כלשהי או משהואחר. הנוסעים עלו וירדו וכולם שילמו לכרטיסנית שנתנה כרטיסים כתמורה ומדי פעםהתרוממה וספרה את הנוסעים ובדקה אם כולם שילמו. בדרך עצר את האוטובוס מעין מבקר שעלה וספר את הנוסעים ובדק את פנקס הקבלות של הכרטיסנית. באחת התחנות עלו מוסלמים רבים ונערה צעירה לבושה צבעוני עדיין התיישבה במושב שמעבר למעבר לידי, והתחיל הבשאלות הרגילות: מאיזה ארץ אתם, כמה זמן אתם בהודו,איך אתם נהנים בהודו ולאן אתם נוסעים. אחר כך שאלה מאיזה נוזא מעניים אותי וכשסיפרתי לה שאני כותבת ונתתי לה את הכרטיס שלנו שמחה וסיפרה שיש לה הרבה ידידים מישראל שהיא מכירה מהצ'אטים באינטרנט. היה קצת קשה לבין אותה אבל כנראה שהיא לומדת עדיין ועאומדת לסיים בקרוב ומכאן האנגלית שלה. סמה סאהיפה – והיא כמובן מוסלמית כמו רבים מהנוסעים שעלו אתה. הנשים היו לבושות שחור וראשן היה מכוסה לגמרי והגברים חבשו כובעים לבנים קטנים. הם ירדו בעיר שנקראת אינקה או משהו דומה, והיו חביבים וידידותיים אם כי לא דיברו אנגלית. הדרך נמשכה ונמשכה ועברו כבר חמש שעות והתחלנו לראות סימנים שאנחנו מתקרבם להרידוואר. לבסוף, אחרי שש שעות נסיעה (ולא שבע כמו שכתוב בלונלי פלנט) הגענו לעיר אך מיד בגשר הגדול הראשון שעמד להכניס אותנו למרכז העיר עצרו שוטרים את האטוטבוס וכיוונו אותו לנסוע הלאה מסביב לעיר על הגדה הבלתי מיושבת של הנהר. הנהג נעזר במקומיים שייעצו לו להמשיך מסביב עד הגשר הגדול ושם לחצות ולחזור לכיוון המרכז. אנחנו שאלנו עם הכביש שאליו הגענו מוביל לרישיקש כמו שחשבנו ואנשים שירדו שם ורצו כמונו להגיע ללרישיקש אמרו לנו לרדת שם, כמו ההודים תוך כדי נסיעה... מייד מצאנו אוטוריקשה שהסכים לקחת אותנו עד ללוקסמן ג'ולה ועלינו עליו יחד עם עוד מקומיים ושלושה שקים כבדים והרבה חבלים שהם נסעו אתם. נסענו כברת דרך והנהג ניסה למלא עוד ועוד את הריקשה למרוךת שלא היה בה מקום לפי המושגים שלנו. במקום מסויים ירדו חלק מן הנוסעים והחלפנו אוטוריקשה, בגלל ארגוני הריקשות המקומיים של הארידוואר ורישירש שלא נותנים לבני העיר השכנה להיכנס לעירם בכל יהרכב שלהם ולגזול את פרנסתם.
כשהגענו למרכז רישיקש החשיך כבר ואנחנו היינו עייפים, רעבים ובעיקר מלוכלכים ומאובקים מן הדרך והשינה במעונות הנלבבים. אבל אז השתנה מזלנו: מכונית משא גדול המכוסה בכיסוי בד לבן מומוארת מבפנים באור יקרות מוסיקה רועשת בקעה ממנה ווהמוני אנשים לידה עמדו באמצע הכביש. כל המכוניות לכיוון שלנו עצרו וחיכו ובמשך כעשר דקות כמעט לא זזנו. חשבנו שזו עוד חתונה, ולא הבנו מדוע כל התנועה צריכה להיעצר בגלל זה. לבסוף ירדתי מן האוטוריקשה והלכתי בכביש עד שהגעתי למשאית הגדולה. היא הייתה כולה מקושטת בפרחים ובקישוטים מוזהבים ושני כוהנים שמנים וחצי ערומים עמדו ונופפו במניפות של נוצות על מין פסל מקושט מאוד שהיה קשה לזהות את צורתו. לידם עמדו אנשים עם נרות וסימנו את גבול החגיגה שבה רקדו ושמחו המוני אנשים לקול המוזיקה ונראו די שתויים – אם כי לא בגלל שתיית אלכוהול אלא מהתלהבות ואקסטזה. עמדתי והסתכלתי אבל הפעם לא יכולתי ליהנות מן החגיגה העממית. הייתי מותשת מן היום הארוך והימים הקשים בשמורה והשלפוחית שלי כבר לחצה גם היא ורציתי רק להגיע למלון ולהתרחץ ולשתות משהו קר וטעים.
חזרתי לריקשה ושאלתי את הנהג, כמה זמן זה עוד ייקח, חצי שעה? הוא הניע בראשו בדרך המוזרה של ההודים שבדרך כלל משמעותה כן, אבל לפעמים היא אומרת דווקא: 'לא', ואני הייתי קצרת רוח ואמרתי לו: תגיד לי רק כן או לא, והוא עמר כן. שילמנו לו והלכנו ברגל דרך ההמון כשנעצרנו רק לצילום קצר ולשאלה מה החגיגה הזאת? נאמר לנו שזהו היום החשוב ביותר של אדוננו הקדוש וישנו, הלא הוא קרישנה. המשכנו ועברנו את החוגגים שהשיירהשלהם עמדה לפנות לרחוב אחר אך נראה היה שזה יקרה בעוד זמן ארוך וחיפשנו אוטוריקשה שנלכד מן הכיוון ההפוך וייקח אותנו למרחק הקצר שעוד נותר לנו. מצאנו אחד כזה שרצה לקחת יותר מהסביר ואנחנו כבר היינו קצת שבורים מהניצול שלנו כזרים עשירים וטיפשים והלכנו ברגל עד שהשיג אותנו והסכים למחיר הסביר.
הגענו למלון והעובדים החמודים הופתעו לראות אותנו יום לפני הזמן ושמחו מאוד, הם שמרו לנו את החדר והביאו מייד את התיקים ואת הכביסה שהשארנו שם. נכנסנו להתקלח ולהארגן מחדש והגיע אס-אם-אס מנעמה בתנו אם אפשר להתקשר עכשיו. קצת נבהלנו מטלפון באמצע השבוע ממנה, מפני שהיא בדרך כלל עובדת עד מאוחר וכשדיברנו אתה הבנו שהער היה ערב יום העצמאות והיא עמדה לנסוע לטבעון לחבר שלה ורצתה לדבר לפני הנסיעה. זה הראה לנו כמה אנחנו מנותקים מן הארץ ומכל מה שקורה בה.