21.5.05 Yellow Guesthouse- באגסו- מקלאוד גאנג'

הבוקר התחיל מעונן ואני תקועה בבית, (כלומר בגסטהאוז החביב שלנו) שומעת מוסיקה קלאסית במחשב, ומנסה לצום כדי להיפטר מכאבי בטן מוזרים שלא עוברים כבר יומיים, ואפי יצא למסע חיפושים אחרי כל מיני ויטמינים ותוספי מזון שנגמרו לנו, ושאולי בעיירה הקטנה והמפנקת את המערביים הזאת ניתנים להשגה או להזמנה.
הימים האחרונים עברו עלינו בנעימים, טיילנו לבאגסי, הכפר הסמוך שבו לאליט, ידידנו החדש, מלמד יוגה וכולו גסטהאוזים, מסעדות, (שמחוץ לכולן שלטים בעברית עם תפריט ישראלי למהדרין...) סוכנויות נסיעות, מודעות למסאג' בסגנונות שונים, יוגה ומדיטציה, שיעורי בישול, מוזיקה וריקוד ועוד ועוד. כל המודעות בשתי השפות הרשמיות של מקלאוד גאנג' ובוגסי: אנגלית ועברית. (בבוגסי יש יותר עברית...) הכפר פרוש על גבעות תלולות וירוקות, שמעליהן מציצות פסגות מושלגות שהאדמה השחורה שלהן כבר מתחילה לבצבץ מתחת לכיסוי הלבן.
ככל שעולים, יש יותר אווירה של 'זולה'. מסעדות בתוך בתים חרבים או מתחת לקני במבוק רעועים, צעירים מדובללי שיער, לפעמים עם גיטרות, יושבים בשעת הצהריים ואוכלים בנחת ארוחת בוקר ישראלית ושותים תה או קפה, לגרש את ענני המסיבה של הערב הקודם. אין ספק שהמקום רומנטי, וחלקו שקט ויפה – אך האווירה הדקדנטית והמנותקת מן הסביבה לא משכה את ליבנו, ולא שאלנו אפילו על מקומות לגור.
נפגשנו עם השותף של לאליט, אכילש, מורה לרייקי ולפילוסופיה הודית. לאליט הציג אותו בתור אחיו, ואנחנו לתומנו לקחנו את דבריו כפשוטם, עד שהתברר שהם פשוט חברים ושותפים. הוא מבוגר מעט מלאליט, וכולו שלווה ונועם שממש נוגהים מפניו. הוא סיפר שבכל שנה הוא עובד בבוגסי רק חצי שנה, ואז – באוקטובר הוא נוסע לרישיקש, לגורו שלו שנמצא באשרם מול רם-ג'ולה. גם לאליט וגם אכילש מנסים להבין את התופעה הישראלית המתרחשת מול עיניהם, ומסבירים את התנהגות הישראלים בזמן הקשה שעברו בצבא. אבל הם חושבים פשוט על חיים צבאיים ונוקשים, ואינם מבינים את הצלקות הנפשיות הנחרטות בנפשות החיילים בזמן שירותם בשטחים, ואת זה ניסינו להסביר להם.
אפי מצא לעצמו שיעורי בודהיזם למתקדמים, העוסקים בדיוק בנושא שמעניין אותו: הדרך שבה ההכרה והתפיסה פועלים על פי הבודהיזם הטיבטי. המורה היא גרמניה, שלמדה כאן עשר שנים, והתלמידים הם בליל מעניין של מערביים שונים. חלקם למדו כבר פילוסופיה, (או לימדו) או עסקו בבודהיזם. הרימפוצ'ה שהיה המורה של המורה הגרמניה הופיע בפניהם וענה לשאלותיהם, ואפי התרשם שהתלמידה עולה על המורה במקרה זה...
אני הייתי בשני שיעורי בישול טיבטי, של מומו (מין קרפלך מאודים שממולאים בירקות או בדברים אחרים ולפעמים הם מטוגנים בטיגון עמוק) ושל לחמים טיבטיים. מעניין שבהודו ובטיבט אין בכלל אפיה בתנורים. הלחמים נעשים על המקום, (בטיגון או ממש מעל האש) והם תמיד טריים. הטיבטיים גם עושים לחמים מאודים, וגם עוגיות ומין ביסקוויטים מתוקים, אך הרבה פחות מתוקים מן הממתקים ההודים שגם אפי, חובב מתוקים מושבע, לא התגבר על חלק מהם.
הניסיונות שלנו למצוא דירה עלו בתוהו, והגענו למסקנה ההודית, שכנראה הקרמה שלנו היא להישאר ב"Yellow Gesthouse" המשקיף על העמק והגבעות הירוקים, ומתחתיו כמה בתים של איכרים המגדלים פרות במכלאה מסודרת וגרים בבתים בעלי גגות ציפחה ציוריים.
לאליט הפנה אותנו למין מלון דירות שנמצא מתחת למקדש הגדול, ובדרך אל הספריה הטיבטית. אך החדרים לא היו נחמדים, והעיקר: הוא נמצא במרחק עלייה תלולה וארוכה מדי בשבילנו מהעיר, ואין שם בכלל אוטוריקשות לנסיעה לעיר. וכך מה שחוסכים בדירה מבזבזים בנסיעה במוניות. אחר כך עלינו לרחוב הנמצא מעל הרחוב שלנו, ובו אמרו לנו שכולם משכירים דירות. לא ראינו שום שלטים, ומאנשים ששאלנו לא התברר לנו הרבה. לבסוף ראינו מין מוסך קטן עם אופנועים, ובחור לבן, עם שיער שיבה ארוך הקשור כ'קוקו', שפם מרשים וכובע טיבטי משונה, שנראה פליט שנות השישים אופייני, מתקן אופנוע. שאלנו אותו על דירות להשכרה, והוא השיב שככל הידוע לו הכל מושכר, והוא עצמו משכיר שלושה חדרים. כשאפי שאל אותו כמה זמן הוא כאן, השיב: "רוב חיי"... וסתם ולא פירש. הוא הבטיח לשאול ברחוב, ואז הפנה אותנו לבית שמעליו, ובו מצאנו שכן שהלך במיוחד לקרוא לבעל הבית. (כל הליכה וקריאה כרוכה בטיפוס ארוך על מדרגות תלולות!) ואמנם היה לו חדר שהתפנה למחרת, אך בלי מטבח, ואין שם אפשרות להכניס כירה חשמלית או משהו דומה כמו במקומות אחרים. חוץ מזה המקלחת שם לא פועלת, וזה כשלעצמו נימוק רציני ביותר נגד כשמדובר בשהות ארוכה.
בעל הבית היה טיבטי חביב והרגיש לא נעים שלא הצליח לעזור, ולכן צלצל לשכנה שהזמינה אותנו לראות את החדר שיש לה על הגג. אחרי טיפוס תלול שנראה אינסופי, הגענו למין מרפסת גבוהה מאוד שבונים עליה משהו, ולכן היא מאובקת וכולה מכוסה עמודי במבוק שפועלים עובדים ביניהם. החדרים קטנים, ויש לכל אחד מטבחון קטן עם כירת גז וכיור, אך השירותים משותפים ואין אסלה. לשאלתי מתי ייגמרו העבודות השיבה השכנה, זקנה חביבה שכמעט לא מדברת אנגלית: אני יודעת, שבוע, 12 ימים, מי יודע...
לאחר כל זה החלטנו להישאר בגסטהאוז, ולכבוד זאת ביקשנו מהמנהל ההודי השכיר, (בעל הבית טיבטי) שיושב כל היום ורואה טלוויזיה בחדר קטן בכניסה, שיחליף את הבריח בשירותים שלא פעל, ושייתן לנו שמיכה נורמלית במקום גוש הביטון הכבד שלא יכולנו לשים על עצמנו גם כשהיה קריר.
כדי שתבינו מהו חדר שנחשב בעינינו כחדר טוב וזול, (רק 250 רופיות = 25 שקלים) אתאר אותו במקצת.
בחדר יש הרבה אור ואוויר עם שני חלונות גדולים: אחד פונה למלון השכן, ולכן רוב הזמן הוילונות מוסטים, והשני פונה למרפסת צרה ומשותפת ולכן אפשר להסיט את הוילונות מדי פעם. על המרפסת יש ספסל קטן והדיירים מהחדרים שבהמשכה עוברים לידינו ביציאה ובחזרה מן החדרים שלהם.
בחדר עצמו יש שולחן לא גדול וכיסא משרדי על גלגלים, (שלא ברור איך התגלגל לפה ומדוע) שתי מטות צמודות שצריך מדי פעם להחזיר אותן למקומן, שלושה מדפים גדולים השקועים בקיר מאחורי אחת המיטות, ארון די גדול עם מדפים שמשמש גם כ'כספת', ואנחנו נועלים בו את המחשב כשאנחנו יוצאים, והכי חשוב: מנורת ניאון שמאפשרת קריאה נוחה גם בלילה. על הקיר יש גם ראי די גדול, והשירותים די גדולים ועם חלון הפונה החוצה, (אני מדגישה את זה, מפני שכבר גרנו במלון שבו היו לשירותים חלון הפונה פנימה, לתוך החדר...) כמובן שאין מקלחון, והמים מתפזרים להם על הריצפה כמו בכל מקום בהודו – אך יש מגב! ובזכות החלון, המקום תמיד מאוורר ויבש.
לכאורה נשמע נפלא, לא? אך לתמונה הזאת צריך להוסיף: צבע מתקלף מהקירות בשני מקומות, כתמים כהים המעידים על טחב כלשהו בעוד כמה מקומות, הקיר שליד הדלת של השירותים נראה כאילו שחלקו נפל ונחשף הביטון בחלק ממנו, על הריצפה המצופה במין פלסטיק הנראה כמו עץ, יש כתמים רבים וגדולים, ועוד כתמים קטנים ופחות בולטים על הקירות. על התיקרה נראים חוטי החשמל העוברים בתוך מין תעלה מסודרת, אך בכל זאת די מכוערת במונחים מערביים.
ובכל זאת אנחנו מרוצים מאוד, ונוכל לבלות כאן די הרבה זמן ככל שיהיה לנו מעניין במקום. התיאור המפורט הזה הובא כדי להבהיר את המהפך שהתחולל בנו, ובמיוחד בי, בתפיסת מושגים כמו "נוחיות", "רמה גבוהה", "צרכים בסיסיים". מספיק שיש לנו ארון ושולחן ומדפים ואני כבר מרגישה בבית, ולא שמה לב לפגמים ההודיים בהחזקה ובאסטטיקה. את אלה אני מקבלת כמובן מאליו ולא מתייחסת אליהם בכלל. וזה רק במשך פחות משלושה חודשים, מה יקרה בסוף השנה הזאת?
השבוע נתקלנו בחוסר היעילות ורמת השירות הנמוכה בהודו, כשמכשיר הטלפון הסלולרי שלי בעל הסים ההודי שקנינו בדרג'ילינג ושילמנו שוב מראש על שיחות לא מזמן ברישיקש, הפסיק לבצע שיחות ואפילו הודעות אס-אם-אס לחו"ל. כל הניסיונות שלנו לקבל שירות לא העלו דבר, וזה כשאנחנו משלמים עבור השיחה מפני שקנינו את הסים באזור אחר, ולכן אנחנו נחשבים לא מקומיים. את זה אני כותבת כעיצה למי שחושב לעשות מה שעשינו ולטייל עם סים מקומי – לא בהודו. החלוקה בין המדינות היא מוחלטת בנושא השירות של החברות הגדולות, ומחירי השיחות לישראל שחשבנו שיהיו זולות מאוד, התגלו כזהים למחירי הארץ, בגלל כל מיני מיסים שלא מופיעים באתר האינטרנט.
בכלל, אין נוכחות של חברות ענק במקומות שבהם היינו עד כה, והכל מבוסס על חנויות קטנות ושירות אישי של הבעלים, שבדרך כלל מתגורר מעל החנות או המשרד, ועומד לרשות הלקוח כמעט תמיד, אם כי לא יכול לעזור בכל דבר, בגלל המרחקים והתחבורה הקשה.
נדמה לי שגלשתי לנושאים יותר מדי כלליים ואני מתנצלת לפני הקוראים ואשתדל להרבות בחוויות האישיות בהמשך הכתיבה.